אותות מן החלל

כך זה נראה בעקבות גילוי כוכב הלכת הראשון מחוץ למערכת השמש
14/4/1995

אחרי שנים של מחקר ומעקב בלי תוצאות, התגלו בחלל סימנים ראשונים המצביעים על קיומה של מערכת כוכבי לכת דומה למערכת השמש שלנו. ננסח את זה בזהירות המרבית: אם מערכות כוכבי לכת הן תופעה נפוצה ושגרתית בגלקסיה, יש סיכוי גדול יותר לקיומם של חיים מחוץ לכדור-הארץ

מאת יבשם עזגד

אנשים ירוקים קטנים אינם חיים על כוכבים. הסיבה לכך פשוטה: על הכוכבים חם מדי. כוכב הוא גוף שבוער ומפיק בעצמו אנרגיה בדרך של מיזוג גרעיני, באותותהליך המתחולל בעת התפוצצותה של פצצת מימן. במלים אחרות, כוכב הוא שמש.השמש שלנו, “סול”, היא למעשה כוכב.

אנשים או יצורים חיים מכל סוג שהוא אינם מסוגלים לחיות על שמשות לוהטות. הם יכולים להתפתח ולהתקיים רק על פניהם של כוכבי לכת, שהם גופים קטנים, אפלים וקרים בהרבה בהשוואה לכוכבים. כדור הארץ, למשל, הוא כוכב לכת. וכך גם כוכב חמה, נגה, מאדים, צדק, שבתאי, אורנוס, נפטון ופלוטו. תשעת כוכבי הלכת הללו נעים, בעיקר בהשפעת כבידתה של “סול”, במסלולים סגורים סביב השמש. הם – יחד עם ירחיהם ומספר גדול למדי של אסטרואידים ושביטים – מרכיבים את מערכת השמש שלנו.

מחקרים שבוצעו בין היתר באמצעות חלליות רובוטיות ולוויינים, ושנועדו לחפש סימני חיים מחוץ לכדור הארץ – לא העלו עד כה דבר. נראה שאחדים מכוכבי הלכת במערכת השמש שלנו חמים מדי, או קרים מדי, או שחסרים על פניהם תנאים וחומרים שעשויים לאפשר התפתחות חיים.

מכיוון שכך, מי שמבקש לתור אחר חיים אחרים צריך לחפש אותם על פניהם של כוכבי לכת שמצויים במערכות שמש אחרות, ולא במערכת השמש שלנו. כוכבי לכת כאלה התגלו לראשונה רק לפני זמן לא רב. עד אז היה צורך להתמודד עם האפשרות שמערכת השמש שלנו היא תופעה ייחודית ואולי אפילו יחידה ביקום. אם מערכת השמש שלנו נוצרה בתהליך נדיר או חד פעמי, כי אז ברור שאין עוד כל סיכוי לגלות חיים מחוץ לכדור הארץ; אין עוד שום טעם במחקרים שמכוונים למטרה הזאת, ואבד הכלח על כל סיפורי המדע הבדיוני המנסים לדמיין חיים כאלה, תוך דילוג על משוכת הזמן.

מצד שני, אם יתברר שמערכת שמש עם כוכבי לכת היא תופעה נפוצה, ואם נניח שרק מסביב לכל אחד מבין מאה כוכבים בגלקסיה שלנו (גלקסיית שביל החלב), נוצרה מערכת כוכבי לכת – כי אז צריכים להימצא בגלקסיה שלנו כמה מאות מיליארדי כוכבי לכת. איפה כל הפלנטות האלה? לאן הן נעלמו?

ובכן, ייתכן שהן לא נעלמו, ורק קשה מאוד לגלות אותן. כוכב לכת אינו מפיץ אור, אלא, לכל היותר, מחזיר את אורו של הכוכב (השמש) שנופל עליו. המרחק העצום שבין הכוכבים בגלקסיה, שקוטרה כמיליארד שנות אור, מקשה מאוד על גילוי גופים שמאירים בעוצמה מעטה כל כך. הכוכב הקרוב ביותר אלינו, אלפא קנטאורי, מצוי במרחק 3.8 שנות אור מאיתנו. שנת אור היא יחידת מרחק המסמלת את המרחק שעוברת קרן אור במשך שנה אחת; מכיוון שמהירות האור בחלל ריק היא קבועה (כ-300 אלף קילומטרים בשנייה), אפשר לחשב ולמצוא שבמשך שנה אחת עובר האור מרחק של כעשרה מיליון מיליוני קילומטרים. בערך פי מאה אלף מהמרחק שבין כדור הארץ אל השמש.

ממרחקים כאלה, קשה מאוד לצפות בגופים כל כך קטנים, אפלים וקרים כמו כוכבי לכת שנעים סביב כוכבים (שמשות) אחרים במרחבי הגלקסיה. הצלחה תהיה שקולה, פחות או יותר, להצלחתו של תושב תל אביב לצפות ולזהות מטבע של שקל אחד המונח על המדרכה בלונדון. השילוב בין המכשול הטכנולוגי הזה, לבין מרכזיותה של השאלה – האם ייתכנו חיים מחוץ לכדור הארץ – הוליד מירוץ עולמי בניסיון לגלות כוכבי לכת כלשהם, סביב כוכב כלשהו, בגלקסיה שלנו, מחוץ למערכת השמש שלנו.

יחד עם המירוץ לגילוי כוכבי לכת מתנהלים גם מחקרים רבים שתכליתם גילוי כוכבים שסביבם נוצרת והולכת בהדרגה מערכת שמש. מחקרים אלה עשויים ללמד רבות על התהליכים שהביאו להיווצרות מערכת השמש שלנו. כמו כן הם עשויים לתת תשובה, ולו חלקית, על השאלה עד כמה נפוצות או נדירות מערכות כוכבי לכת סביב כוכבים אחרים בגלקסיה.

החוקרים קרן וסטיוון סטרום מאוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט, ומייקל מריל ממצפה הכוכבים קיט פיק בטוסון שבאריזונה, דיווחו על הצלחה מסוימת. הם בחנו כוכבים “צעירים” בעלי מאסה קטנה יחסית (בדומה למאסת השמש “שלנו”), ומצאו שסביב רבים מהם מצויות דיסקות של גרגרי אבק זערוריים. הגרגרים עשויים להיצמד אלה לאלה ולהרכיב גושים, שגם הם ייצמדו אלה לאלה, עד שבמרוצת הזמן ייווצרו מהם כוכבי לכת.

החוקרים השתמשו במצלמה המכוונת לקליטת קרינת אינפרה אדום, וצפו באזור ביקום שבו נוצרים ונולדים כוכבים: הענן המולקולרי המכונה לינדס .1461 הענן, השוכן במרחק 1,500 שנות אור מכדור הארץ בקבוצת הכוכבים אוריון, הוא הענן הקרוב ביותר מסוגו לכדור הארץ. הוא מכיל אבק כה רב, עד שבטווח האור הנראה לעין הסתיר האבק את הכוכבים שנוצרו בענן לא מכבר. כך, העדות הממשית הראשונה לקיומם של הכוכבים הצעירים בנבכי הענן, נובעת מקרינה אינפרה אדומה הנפלטת מדיסקת האבק המקיפה אותם (אותה דיסקה שאפשר לראות בה שלב ראשוני בהיווצרותה של מערכת כוכבי לכת). הדיסקה פולטת את הקרינה הזאת (בין היתר) כתוצאה מכך שקרינת הכוכבים נבלעת בחומר הכלול בה. טלסקופ החלל “האבל”, שכוון אף הוא לאזור זה, הצליח באחרונה לצלם כמה עשרות דיסקות אבק כאלו; הראשונה שבהן צולמה סביב הכוכב בתא פיקטוריס. בתצפיות אחרות צולמו באמצעות האבל דיסקות אבק דומות גם בערפילית אוריון.

הקושי הרב הכרוך בניסיונות לצפות בכוכבי לכת שנעים סביב כוכבים רחוקים,הוליד דרכי מחקר וגילוי לא ישירות. במקום להתעקש ולנסות לצפות באור המועט המוחזר מפניו של כוכב לכת מרוחק, מחפשים החוקרים עדויות נסיבתיות לקיומו. עדות נסיבתית כזאת יכולה להיות השפעת כבידתו (המעטה יחסית) של כוכב הלכת, על הכוכב (השמש) שאותו הוא מקיף.

דרך אחת למדידת ההשפעות האלה מבוססת על תופעת דופלר, המתבטאת בשינוי אורך הגל של אור, בהתאם לתנועה של מקור האור. למשל, כאשר המרחק בין כוכב מסוים לבין כדור הארץ מתקצר, האור הנפלט מאותו כוכב ייראה לצופה בו מכאן כבעל אורך גל קצר יותר, כלומר, כחול יותר. לעומת זאת, כאשר המרחק בין הכוכב מקור האור לבין כדור הארץ מתארך – האור הנפלט ממנו ייראה לנו כבעל אורך גל ארוך יותר. כלומר, אדום יותר. במלים אחרות, כאשר רואים שאורו של כוכב מסוים מאדים והולך, אפשר לדעת שהוא מתרחק או “בורח” מאיתנו. ולעומת זאת, כאשר רואים שאורו נעשה יותר ויותר כחול, ברור שהוא מתקרב אלינו.

כוכבי לכת שנעים סביב כוכב כלשהו במרחבי הגלקסיה עשויים להשפיע במעט על מיקומו של הכוכב. כך עשוי הכוכב “להתנדנד” הלוך ושוב ביחס לכדור הארץ, תופעה שתתבטא בהכחלה ובהאדמה חליפות של אורו. בטכניקה זו גילה האסטרונום, פרופ' צבי מזא”ה מבית הספר לפיסיקה ולאסטרונומיה של אוניברסיטת תל אביב, יחד עם קבוצת חוקרים מהמכון הסמיתסוני שבאוניברסיטת הרווארד, גוף שנראה קטן מכדי להיות כוכב רגיל, וגדול מכדי להיחשב לכוכב לכת. הגוף הזה, שנע סביב הכוכב ,HD-114762 היה למעשה כוכב קטן וקר יחסית מהסוג המכונה “ננס חום”. זהו כוכב שמהווה מעין שלב ביניים בין כוכב לכת מהסוג הקרוי “ענק גזי” (דוגמת צדק ושבתאי במערכת השמש שלנו), לבין כוכב. המאסה שלו עשויה להיות גדולה פי עשרה מזאת של כוכב הלכת צדק.

טכניקות גילוי אחרות מבוססות על מדידה וזיהוי של הבדלים במיקומם של כוכבים שונים על פני “משטח השמים”. בטכניקה זו מודדים האסטרונומים ומשווים את מרחקו של כוכב מסוים מכוכבים אחרים. כאשר מתגלה הבדל מחזורי מסוים במרחקים האלה, אפשר לחשב ולגלות אם התנועה עשויה להיגרם כתוצאה מנוכחותם של כוכבי לכת במערכת. בתחום זה מושקעים בשנים האחרונות מאמצים רבים. סוכנות החלל האמריקאית, נאס”א, התוותה תוכנית אב הנחלקת לארבעה שלבים, בחיפוש אחר כוכבי לכת הסובבים סביב כוכבים אחרים בגלקסיה. השלב הראשון בתוכנית, המתבצע עכשיו, מתבטא בתמיכה תקציבית בבנייתו של מצפה כוכבים על פסגתו של ההר מונה קיאה בהוואי, המתנשא לגובה 4,270 מטרים מעל פני הים. הצפייה מגובה רב מפחיתה במידה ניכרת את השפעת האטמוספירה על קרינת האור המגיעה מהכוכבים. השפעה זו נחשבת לגורם העיקרי המכביד על ניסיונות למדוד במדויק את מיקומם של כוכבים שונים, באמצעות מערכות תצפית המותקנות על פניו של כדור הארץ (השאיפה להשתחרר מההפרעה הזאת היתה למעשה המניע העיקרי לבנייתו של טלסקופ החלל האבל).

במרומי מונה קיאה פועל כבר שנים אחדות מצפה כוכבים, והמצפה הנבנה שם עכשיו הוא תאום מדויק שלו. במצפה יותקן בקרוב טלסקופ שקוטר המראות שלו הוא עשרה מטרים; המרחק בין שני הטלסקופים יהיה 85 מטרים. התצפיות שיבוצעו בעת ובעונה אחת משני הטלסקופים האלה יסייעו באיתור תנודות ושינויים זעירים במקומם של כוכבים שונים, תנודות שאולי נגרמות בהשפעת כבידתם של כוכבי לכת הסובבים אותם.

בשלב הבא תשוגר לחלל מערכת כפולה של טלסקופי חלל, שתיועד לביצוע אותה משימה עצמה – ללא השפעתה המפריעה של אטמוספירת הארץ. בשלב השלישי תשוגר מערכת חזקה יותר, ובשלב הרביעי, השאפתני, תותקן ותופעל על אדמת הצד האפל של הירח מערכת כפולה של טלסקופים גדולים. טלסקופי הירח האלה יהיו משוחררים לחלוטין מהשפעתה של אטמוספירת הארץ; מדענים שיחיו לפי התוכנית בבסיס הירח, יוכלו לתפעל אותם בקלות יחסית, וביעילות גדולה בהרבה ממה שאפשר להשיג באמצעות טלסקופ חלל המופעל באמצעות פיקוד מרחוק. למעשה, כל המאמצים והתוכניות האלה לא הצליחו עדיין להביא לגילויו של כוכב לכת מחוץ למערכת השמש שלנו. לפחות תיאורטית, היה חשש שכל ההוצאות והמאמצים מושקעים לשווא – שזהו חיפוש שאין לו שחר ואין לו תכלית. אבל באחרונה עלתה קריאת “אאוריקה” ראשונה מחדר העבודה של האסטרונום אלכסנדר וולצ'אן מאוניברסיטת המדינה של פנסילווניה, שעבד בשיתוף פעולה עם דייל פראייל ממצפה הרדיו-טלסקופ הלאומי של ארצות הברית בסוקורו. השניים הפעילו את הרדיו-טלסקופ הגדול שבעולם, שקוטר אנטנת הקליטה שלו 305 מטרים, הממוקם בארסיבו, פורטו ריקו.

רדיו-טלסקופ הוא מתקן העוקב וקולט קרינת רדיו שנפלטת מכוכבים שונים, ועל פיה ממקם ומודד, בין היתר, את מקומם המדויק במרחב. וולצ'אן ופראייל עקבו אחרי פולסאר שסימנו .PSR 1257+12 פולסאר הוא כוכב מיוחד; למעשה, הוא שארית משמש אדירה שהתפוצצה ו”איבדה את עצמה לדעת” בתהליך של סופרנובה. בתהליך הזה, השמש פשוט משליכה מעליה את רוב החומר המרכיב אותה: החומר מתפזר בחלל לכל עבר, ואור ההתפוצצות מאיר חלקים נרחבים בגלקסיה. ליבת השמש נותרת במקומה, אבל היא מתחילה לקרוס ולהתכווץ לתוך עצמה, תחת כוחות הכבידה העצמיים שלה.

כאשר זוהי שמש שהמאסה שלה גדולה פי עשרה או יותר ממאסת השמש שלנו, התהליך הזה מסתיים ביצירת חור שחור. כאשר אלו שמשות קטנות וקלות יותר, נעצר התהליך בשלב שבו נותרים בליבה רק ניטרונים דחוסים. לכן נקראת שמש קורסת כזאת בשם “כוכב ניטרונים”. בשלב זה מכיל הכוכב מאסה בשיעור של 1.4 ממאסת השמש שלנו, ואילו הרדיוס שלו אינו עולה על עשרה קילומטרים. מכאן, שדחיסותו של כוכב הניטרון רבה כל-כך, עד שכפית אחת מן החומר המרכיב אותו שקולה למאסה של כל הרי ירושלים.

כוכבי הניטרונים מסתובבים על צירם במהירות רבה. אחדים מהם משלימים סיבוב אחד סביב צירם במשך כשנייה אחת (כלומר, מהירות הסיבוב שלהם – בקו המשווה שלהם – היא כ-60 ק”מ בשנייה). אחרים מסתובבים עוד יותר מהר, ומשלימים כל סיבוב סביב צירם בתוך חלקיקי שנייה. כמה מאותם סביבונים מהירים פולטים תוך כדי סחרורם גלי רדיו מ”אתר שידור” המצוי על-פניהם, ומתפקדים בחלל כמעין פנס מהבהב המותקן על אמבולנסים או ניידות משטרה. מי שקולט אותם ממרחק, באמצעות רדיו-טלסקופ, קולט למעשה מעין הבהוב או איתות שחוזר על עצמו בקצב מהיר ובדיוק רב. לכן מכונים כוכבי הניטרון האלה בשם “פולסרים”.

את הפולסר הראשון גילו ג'וסלין בל ואנתוני היואיש בשנת .1967 תוך כדי ביצוע מדידות שונות באמצעות רדיו-טלסקופ, הבחינה בל (שהיתה אז תלמידת מחקר לתואר דוקטור באסטרונומיה, בהנחייתו של פרופ' היואיש), ב”איתות” המגיע מהחלל – מעין הבהוב קבוע במרווחי זמן של 1.33 שניות. במבט ראשון נראה היה שיצורים נבונים המתגוררים על כוכב לכת במקום כלשהו בגלקסיה, מנסים להודיע למין האנושי על קיומם. לפיכך כונה מקור השדרים האלה בראשי התיבות LGM(“אנשים ירוקים קטנים”). אבל התיאוריה המלהיבה הזאת פינתה את מקומה חיש מהר לתיאוריה אחרת, בדבר כוכבי הניטרונים המסתובבים.

מאז התגלו כ-550 פולסרים. וולצ'אן ופראייל, שקלטו ורשמו את “איתותו” של הפולסר ,PSR 1257+12 גילו שינוי מסוים – מחזורי – בקצב “איתותו”. ניתוח מתמטי של השינויים האלה הראה, שהם נגרמים, ככל הנראה, כתוצאה משינויים מחזוריים במרחק שבין הפולסר לכדור הארץ, הנגרמים בהשפעת כבידתם של גופים נוספים המצויים בקרבת הפולסר. חישובים נוספים הראו שמדובר בשני גופים, שני כוכבי לכת שהמאסה של אחד מהם גדולה פי 2.8 ממאסת כדור הארץ, ואילו המאסה של השני גדולה פי 3.4 ממאסת כדור הארץ. כוכב הלכת הראשון מקיף את הפולסאר במשך זמן השווה ל-66 ימי ארץ, ואילו השני משלים הקפה סביב הכוכב שלו במשך זמן השווה ל- 98 ימי ארץ. מסלול ההקפה הוא קרוב, בערך כמו המסלולשל כוכב הלכת נגה סביב השמש שלנו.

בהמשך התברר שלמעשה קיים במערכת כוכב לכת נוסף, שמאסתו שקולה, פחות או יותר, למאסת הירח של כדור הארץ. כוכב לכת קטן וקל יחסית זה, משלים הקפה אחת מסביב לפולסאר במשך זמן השווה ל-25 ימי ארץ. בשלב זה נבנה באוניברסיטת קורנל שבניו יורק, מודל מתמטי שביצע – באמצעות מחשב-על חזק ומהיר במיוחד – הדמיה של הגופים המצויים במערכת הפולסר, על יחסי הגומלין הכבידתיים המורכבים המתקיימים ביניהם. כאשר מריצים מודל כזה, המבוסס על חוקי הפיסיקה הידועים, אפשר לראות כיצד אמורה לפעול מערכת שמש כזאת או אחרת. ואכן, המודל הראה בבירור שמערכת כמו זאת שמתארים וולצ'אן ופראייל, תפעל ותתנהג בדיוק כפי שהצביעו תוצאות המדידות שבוצעו באמצעות הרדיו-טלסקופ.

גילוי כוכבי הלכת הקטנים, דמויי הארץ, דווקא במערכת הפולסר, מעורר תקוות חדשות באשר למציאותם של מיליוני כוכבי-לכת דמויי ארץ ברחבי הגלקסיה. וולצ'אן ופראייל דיווחו על תגליתם באותו כינוס שבו הודיעה קבוצת מדענים מאנגליה, שהיא מבטלת דיווח קודם שלה על תגלית דומה. חברי הקבוצה, מאוניברסיטת מנצ'סטר (אנדרו ליין, מתיו ביילס וסנטאם שימאר), דיווחו לפני כשלוש שנים על זיהוי כוכב לכת אחד הנע סביב הפולסר המסומן , PSR 1829-10 הממוקם בקבוצת כוכבי קשת, במרחק של כ-30,000 שנות-אור מכדור הארץ. בסופו של דבר התברר שמדידותיהם של המדענים האנגליים הראו תוצאות שגויות, דבר שעלול היה לאכזב חוקרים רבים – אלמלא הופיעו וולצ'אן ופראייל עם התגלית שלהם.

הסיכוי לקיומם של חיים על פניהם של כוכבי הלכת החדשים, הוא אפסי: הפולסר, השמש שלהם, אינו מעניק להם די חום הדרוש ליצירת חיים. השאלה המעסיקה כיום אסטרונומים רבים היא, מה מקורם של כוכבי הלכת האלה. ייתכן שהם היו קיימים במערכת הזאת עוד לפני שהתפרצה הסופרנובה שייצרה את הפולסר. אך ייתכן גם שלאחר התפרצות הסופרנובה, נוצרה סביבה טבעת של חומר, שממנה נוצרו כוכבי הלכת. אם אכן כך התרחשו הדברים, עשוי חקר כוכבי הלכת האלה ללמד אותנו רבות על תהליכי היווצרותם של כוכבי לכת ומערכות שמש שונות.

תובנה אפשרית אחת כזאת העלו באחרונה פרופ' צבי מזא”ה וד”ר יצחק גולדמן, גם הוא מאוניברסיטת תל אביב. מזא”ה וגולדמן הבחינו בדמיון מבני מסוים שקיים בין כוכבי הלכת של מערכת הפולסר, לבין כוכבי הלכת במערכת השמש שלנו. כך, למשל, יחסי המאסות וזמני ההקפה שבין שלושת כוכבי הלכת במערכת הפולסאר דומים מאוד ליחסי המאסות וזמני ההקפה שבין שלושת כוכבי הלכת הפנימיים ביותר במערכת השמש שלנו: כוכב חמה (מרקורי), נגה וארץ.

יותר מזה: דיווחים שונים (שעדיין לא הגיעו לידי פרסום דו”ח מחקר מסודר) מראים, שבמערכת הפולסר קיים למעשה כוכב לכת נוסף, רביעי, שמבחינת יחס המאסה שלו וזמן הקפתו את הפולסר, בהשוואה לכוכבי הלכת האחרים במערכת, דומה עד מאוד לכוכב הלכת הרביעי במערכת השמש שלנו – מאדים. תופעה זו, שטרם הובנה כל צורכה, עשויה לכאורה להצביע על דמיון מבני בין שתי מערכות כוכבי לכת, הנעות סביב כוכבים רחוקים ושונים בגלקסיה. מכאן אפשר אולי להסיק, שלא רק שמערכות כוכבי לכת הן בבחינת תופעה נפוצה ושגרתית בגלקסיה, אלא שהיווצרותן היא מחויבת המציאות, ושהיא מתבצעת לפי כללים מסוימים, כלשהם.

המשמעות הרחבה יותר של התגלית נוגעת, כמובן, לאפשרות קיומם של חיים מחוץ לכדור-הארץ, ולניסיונותינו לגלותם. פרופ' מזא”ה אומר, שאם אפשר יהיה לזהות את האזורים בחלל שבהם מצויים כוכבי-לכת, אפשר יהיה לייעל לאין שיעור את מבצעי ההאזנה לאותות חלליים, שמבצעת באחרונה סוכנות החלל האמריקאית, נאס”א.

בכל אופן, גם אם נוכל אי פעם לקלוט אותות שמקורם בתרבות זרה, נראה שלעולם לא נוכל להגיע אליה. לפחות לא בדרך המתוארת בספרי ובסרטי המדע הבדיוני. חללית מאוישת “קונוונציונלית”, שתצטייד למסע שאורכו כמה מיליוני שנות אור, תזדקק לכל כמות האנרגיה שאפשר להפיק באמצעים המצויים בכדור הארץ. וזה, מבלי לקחת בחשבון את העובדה שמסע למרחק מיליון שנות אור יארך הרבה יותר ממיליון שנים, מכיוון שגם החלליות המהירות ביותר שנוכל לבנות אי פעם, ינועו במהירות אטית ממהירות האור.

כך נותרות למעשה שתי חלופות למסע בין-כוכבי. אפשרות אחת מבוססת על משלוח חללית רובוטית זעירה; טכנולוגיות מיזעור עתידיות עשויות לאפשר את בנייתה של חללית רובוטית מסוג זה. רובוטים, כידוע, אינם סובלים ממשך חיים קצר, כמו בני אדם. הם מסוגלים לטוס בחלל ולתפקד במשך מיליוני שנים, עד שיגיעו למחוז חפצם.

החלופה השנייה היא מה שמכונה “ספינת דורות”: ספינת חלל מאוישת שתונע באנרגיה של מיזוג גרעיני (שעוד לא מצויה בהישג ידנו, אבל ייתכן שתפותח בעתיד). על סיפונה של הספינה הזאת יוצבו גברים ונשים, שתוך כדי מסע יולידו ילדים, ולאחר מכן, ילדיהם יולידו ילדים משלהם, וכך הלאה. התוכנית הזאת, מעין תיבת נוח חללית מעוררת שאלות מוסריות וחינוכיות נוקבות, שעד כה נדונו בספרי מדע בדיוני בלבד. האם ילדים שנולדו בדור מספר 40 על סיפונה של החללית יכולים להיחשב “בני ארץ”? האם הם חייבים בנאמנות ובסולידריות כלפי בני האדם שנשארו על כוכב הלכת המקורי שלהם?

האם הם יכולים לראות את עצמם כנציגי “ארץ” בכוכב הלכת הנוכרי שאליו יגיעו בסיום מסעם? וכיצד אנשים שהם, והוריהם והורי הוריהם לא ראו – ולא יראו את “ארץ” מימיהם, ייצגו את המין האנושי?

כל אלה נראות אולי שאלות היפותטיות שנמצאות רחוק מעבר לאופק, אבל הניסיון מראה שהקצב שבו מדע בדיוני הופך למדע, מואץ בהתמדה בעשורים האחרונים. ייתכן שאיש מבין קוראי המאמר הזה לא יידרש בחייו לשאלות האלה. אבל באותה מידה ייתכן שהן יעסיקו – באופן מעשי לחלוטין – את מי שייוולדו בעשור הראשון של המאה ה-.21