הספר יצא בהוצאת רסלינג, 2008
זיכרון מושתל
חוויות אישיות עשויות בהחלט להכריע בבחירת תחומי מחקרו של היסטוריון, וסביר להניח שנוכחותן בולטת אצלו יותר מאשר בהעדפותיו המקצועיות של המתמטיקאי או הפיזיקאי. אולם טעות היא להניח שהן שולטות לחלוטין על תהליכי ואופני עבודתו. לפעמים תקציבים נדיבים של המערכת מנתבים ומנווטים את החוקר לשדות מחקר כדאיים יותר. לעתים, אולי לעתים נדירות, דווקא הממצאים מתמרדים וכופים עליו הר כגיגית חשיבה וכיוון מחקרי חדש.
תמיד מתרוצצים בחדרי דמיונו גם כל הספרים האחרים שהמריצו אותו להתעניין בסוגיות המרכזיות שבהן הוא התחבט. קיימים כמובן גורמים נוספים שנוטלים חלק בעיצוב פעילותו האינטלקטואלית.
מעבר לזאת, אצל ההיסטוריון, כמו בקרב כל האזרחים האחרים, נוכחים רבדים של זיכרון קולקטיבי שנצרכו על ידו טרם הפיכתו לחוקר מדופלם. כולם נולדים, כידוע, לתוך מכלול של שדות שיח שכבר עוצבו על ידי יחסי כוח אידיאולוגיים קודמים. שיעורי ההיסטוריה, האזרחות והתנ”ך במערכת החינוך, החגים הלאומיים, ימי האזכרה, הטקסים הממלכתיים, שמות הרחובות, האנדרטאות, סדרות הטלוויזיה החינוכיות וזירות זיכרון נוספות ומגוונות יוצרים יחדיו יקום מדומיין המציג בעיני רוחו של החוקר את העבר עוד לפני שהיו בידיו הכלים להתמודד עמו באופן ביקורתי. בשעה שבה ההיסטוריון מתחיל ללמוד ולכתוב כתיבה מקצועית באשר לקורות הזמן, כבר נטוע בראשו גוש עצום של “אמת” שאין לו כל יכולת שלא לחשוב דרכו. אם ההיסטוריון הוא תוצר פסיכולוגי ותרבותי של חוויות אישיות, הרי שלא פחות מכל אחד אחר, הוא מוצרו התודעתי של זיכרון מושתל.
כאשר המחבר, כילד, רקע ברגליו במסיבות חג החנוכה בגן החובה ושר בלהט “באנו חושך לגרש, בידנו אור ואש”, התחילו לְהִתְמַצֵּק בקרבו הדימויים והמושגים הראשוניים על “אנחנו” ו”הם”. אנחנו המקבים–היהודים — האור, אל מול המתייוונים והיוונים — החושך. מאוחר יותר בשיעורי התנ”ך בכיתות ב’, ג’ ו–ד’ הוא ידע שגיבורי המקרא כבשו את הארץ אשר הובטחה לו. הוא פקפק בהבטחה, שכן הוא בא מרקע אתיאיסטי, אך באופן “טבעי” למדי הוא הצדיק את חייליו של יהושע בן נון שאותם ראה כאבות אבותיו (הואיל והוא השתייך לדור שעבורו הזמן ההיסטורי שעט הישר מהתנ”ך לפלמ”ח — להבדיל מן הדילוג שייעשה שנים מאוחר יותר מן ההגליה לשואה — הוא התגאה דווקא בגבורה וכמעט שלא בנרדפות). ההמשך ידוע — המודעות להיותו צאצא לעם יהודי עתיק היומין נעשתה לא רק לוודאית, אלא בעיקר למרכיב מרכזי בזהותו העצמית.
כדי לפורר את גבישי “הזיכרון” הללו על אודות העבר כבר לא הועילו שיעורי ההיסטוריה באוניברסיטה ואפילו לא עצם הפיכתו להיסטוריון. יש לזכור כי מדינת הלאום אמנם התחילה את צעדיה הראשוניים לפני עלייתו של חינוך החובה להמוניה, ויחד עם זאת, רק באמצעות חינוך זה היא הצליחה להשלים את התבססותה והתחזקותה. במדורים העליונים של הפדגוגיה הממלכתית שכן בבטחה שעתוק הזיכרון השתול וליבתו הייתה ההיסטוריוגרפיה הלאומית.
ליצירת ההומוגניות של הקולקטיבים בזמן החדש נדרשה, בין היתר, עלילה ארוכת שנים אשר נועדה ללמד על קשר רצוף בזמן ובמרחב בין אבותיהם ו”אבות אבותיהם” של כל חברי הקהילה בהווה. היות שקשר תרבותי הדוק מעין זה, האמור לפעום בגוף האומה, לא התקיים מעולם בשום חברה, על סוכני הזיכרון היה להתאמץ קשות ולהמציא אותו. הממצאים המגוונים נערמו, בעיקר באמצעות ארכיאולוגים, היסטוריונים ואנתרופולוגים, עברו מתיחת פנים מרהיבה —הסתרת קמטים עמוקים שהתבצעה על ידי מחברי רומנים היסטוריים, מסאים ועיתונאים — כך זוקק לו מהעבר הדיוקן הלאומי הגאה והנאה.
אם בכל כתיבת היסטוריה נוכחים מיתוסים, הרי שבהיסטוריוגרפיה הלאומית הם מחוצפים במיוחד. קורות העמים והלאומים נכתבו כפי שפוסלו האנדרטאות בכיכרות ערי הבירה הממלכתיות: הן היו חייבות להיות גדולות, נישאות, בעלות עוצמה וספוגות כל כולן בהדר הרואי. עד הרבע האחרון של המאה ה– 20 הקריאה בהיסטוריוגרפיה הלאומית דמתה לעלעול בעמודי הספורט בעיתון היומי; “האנחנו” ו”כל האחרים” הייתה החלוקה המקובלת בה, טבעית כמעט. ייצור “האנחנו” היה מפעל החיים של ההיסטוריונים והארכיאולוגים הלאומיים, אותם כוהני זיכרון מורשים, במשך למעלה ממאה שנה.
טרם ההתפצלויות הלאומיות באירופה, האמינו רבים שהם בני טרויה הקדומה. מאז סוף המאה ה– 18 המיתולוגיה השתנתה באופן “מדעי”. בעקבות עבודתם ספוגת הדמיון של חוקרי עבר מקצועיים, יוונים ואירופים, ראו את עצמם אזרחיה של יוון המודרנית כצאצאיהם הביולוגים של סוקרטס ואלכסנדר הגדול, או בנרטיב חילופי ומקביל, כיורשיה הישירים של האימפריה הביזנטית. בני רומא העתיקה נעשו מאז סוף המאה ה– 19 , בעזרת ספרי הוראה יעילים, לאיטלקים טיפוסיים. שבטים גאליים שמרדו ברומא תחת שלטונו של יוליוס קיסר תוארו בבתי ספר של הרפובליקה השלישית כצרפתים אמיתיים (אמנם בעלי טמפרמנט קצת פחות לטיני). היו גם היסטוריונים אחרים שהצביעו דווקא על התנצרותו של המלך קלוביס ( Clovis ) במאה ה– 5 לספירה כרגע האמיתי בהולדתה של האומה הצרפתית, הכמעט נצחית.
חלוצי הלאומיות הרומנית, לעומת זאת, מתחו את זהותם המודרנית עד המושבה הרומית העתיקה דאקיה ( Dacia ), ובשל ייחוסם הרם והנישא, הם אפילו הכתירו את שפתם החדשה כ”רומנית”. במאה ה– 19 החלו רבים בבריטניה הגדולה לראות בבודיקה ( Boudica ), מנהיגת שבט האיקֶנים הקלטי שלחמה נואשות בכובש הרומי, את האנגלייה הראשונה. ואכן, דמותה הנערצת הונצחה בפסל הניצב לתפארת בלונדון. מחברים גרמנים עטו על חיבורו העתיק של טקיטוס שבו מככבים השבטים החרוסקיים בהנהגתו של ארמיניוס ( Arminius ) וראו בו את אבי האומה הקדומה שלהם. אפילו תומס ג’פרסון ( Jefferson, 1743-1826 ) הנשיא האמריקאי השלישי, אשר בבעלותו היו כמאה עבדים שחורים, עמד על כך שבחותם הממלכתי של ארצות הברית יופיעו דמויותיהם של הנגיסט ( Hengist ) והורסה (Horsa), שני המנהיגים הסקסונים הראשונים שפלשו לבריטניה באותה מאה שבה הוטבל קלוביס. הסיבה להצעה מקורית זו הייתה משום “שאנו רואים את עצמנו כצאצאיהם ואת עקרונותיהם הפוליטיים וצורות ממשלם אנו מיישמים”.
כך היה אף במאה ה– 20 . לאחר התמוטטות האימפריה העות’מאנית, התברר לאזרחי תורכיה החדשה שלמעשה הם לבנים וארים וכי אבותיהם היו השוּמרים והחִיתים. בשרירות לב מתח קצין בריטי עצל את גבולותיה של עיראק על המפה בקו ישר למדי, ואלו שנעשו פתאום לעיראקים למדו במהרה מההיסטוריונים ה”מורשים” שלהם, כי הם בד בבד יוצאי חלציהם של הבבלים הקדומים וכן ערבים, צאצאי חייליו ההרואיים של צלאח אד–דין. אזרחים מצרים רבים ידעו בוודאות שממלכת הפרעונים העתיקה והפגאנית הייתה מדינתם הלאומית הראשונה, מה שלא מנע מהם כמובן להמשיך להיות מוסלמים נאמנים. הודים, אלג’ירים, אינדונזים, ויטנאמים ואיראנים עדיין מאמינים שאומתם התקיימה מאז ומעולם, ותלמידי בתי הספר שלהם משננים נרטיבים היסטוריים ארוכי טווח מגיל צעיר במיוחד.
להבדיל ממיתולוגיות פרועות אלו, בזיכרונם המושתל של כל הישראליות והישראלים, ממוצא יהודי כמובן, טמונות לכאורה אמיתות קשיחות ומדויקות. רובם ככולם יודעים שמאז נתינת התורה בסיני קיים בבטחה עם יהודי, אשר הם צאצאיו הישירים והבלעדיים (מלבד כמובן עשרת השבטים שאיתורם עדיין לא הושלם). הם משוכנעים שעם זה “יצא” ממצרים, התנחל וכבש את “ארץ ישראל” שהובטחה לו, כידוע, על ידי האל, הקים לו את מלכויות דוד ושלמה המפוארות ולאחר מכן התפצל וייסד את ממלכות יהודה וישראל.
הם גם בטוחים שעם זה הוגלה לאחר רגעי התהילה הממלכתיים לא פעם אחת, אלא פעמיים: עם חורבן בית ראשון במאה ה– 6 לפנה”ס, ובפעם השנייה בשנת 70 לספירה לאחר הרס המקדש השני. עוד לפני מאורע זה הצליח העם הייחודי להקים לו את ממלכת החשמונאים העברית שסילקה את השפעת המתייוונים המרושעים מארצו.
הם סבורים שעם זה, כלומר “עמם” שלכל הדעות הוא הקדום ביותר, נדד בגלות קרוב לאלפיים שנה וחרף שהייה ארוכה זו בקרב הגויים הוא נשמר היטב מן ההתערות ומן ההתבוללות בהם. העם התפזר בפזורה רחבה, חתר והגיע במסעותיו המיוסרים לתימן, מרוקו, ספרד, גרמניה, פולין ורוסיה הרחוקה, אך תמיד עלה בידו לשמר קשרי דם הדוקים בין הקהילות הרחוקות, וכך ייחודו של העם לא נפגם.
רק בסוף המאה ה– 19 בשלו התנאים שהולידו את הזדמנות הפז הנדירה שבה העם הזקן נעור מתרדמתו הארוכה ויכול היה להכין את עצמו לקראת חידוש נעוריו ושובו ל”מולדתו” העתיקה. הוא אמנם החל לחזור אליה בהתלהבות בהמוניו. אלמלא הטבח הנורא של היטלר, כך מאמינים עדיין ישראלים רבים, “ארץ ישראל” הייתה מתאכלסת במהירות במיליוני יהודים שהיו “עולים” אליה ברצון, מכיוון שחלמו עליה אלפי שנים.
וכמו שלעם הנודד דרושה הייתה טריטוריה משלו, כך הארץ הריקה והבתולית יחלה לעם שיבוא ויפריח אותה. אמת, במולדת זו התיישבו מספר אורחים לא קרויים, אולם הואיל והעם “שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו” במשך אלפיים שנה היא הייתה שייכת רק לו ולא לאותם “מעטים” חסרי ההיסטוריה שנקלעו אליה במקרה. לכן מלחמותיו על כיבוש הארץ של העם הנודד היו צודקות, התנגדותה האלימה של האוכלוסייה המקומית הייתה נפשעת, והיה זה רק החסד היהודי, שהיה מאוד לא תנ”כי, אשר התיר לזרים להמשיך ולשבת בחיקו ולצדו של העם ששב לשפתו המקראית ולמכורתו הקסומה.
אף בישראל ערימות הזיכרון הללו לא הצטברו באופן ספונטני, הן נערמו מאז המחצית השנייה של המאה ה– 19 שכבה אחר שכבה על ידי משחזרי עבר מוכשרים שליקטו בעיקר רסיסי זיכרון דתי יהודי ונוצרי, אשר ממנו המציאו באמצעות דמיון פורה שושלת יוחסין רציפה ל”עם היהודי”. ארגון תהליך ה”היזכרות” הציבורי לא היה קיים ממש לפני מועד זה ולמרבה הפליאה הוא גם לא השתנה רבות מאז שהחלה כתיבתו. למרות האקדמיזציה של לימודי העבר היהודי — עם הקמתן של האוניברסיטאות בירושלים המנדטורית ולאחר מכן בישראל, ועם היווצרותן של קתדרות ליהדות ברחבי העולם המערבי — תפיסת הזמן היהודי קפאה בדרך כלל על שמריה ונותרה אחדותית ואתנו–לאומית עד היום.
כמובן, קיימות גישות שונות בהיסטוריוגרפיה הענפה על יהדות ויהודים. פולמוסים וחילוקי דעות לא חסרו בשדה הייצור הגבוה של תולדות העבר ה”לאומי”. אולם, עד כה, כמעט שלא נמצאו מערערים על התפיסות המהותניות שעוצבו והתקבלו בסוף המאה ה– 19 ותחילת המאה ה– 20 . התהליכים החשובים ששינו לחלוטין את מקצוע ההיסטוריה בעולם המערבי של סוף המאה הקודמת, והתמורות המשמעותיות בפרדיגמות בתחומי חקר הלאומיות והלאומים לא הגיעו לחוגי “תולדות עם ישראל” באוניברסיטאות הישראליות. למרבה הפלא, הם אף לא הותירו עקבות בתנובה המגיעה מהקתדרות ליהדות באוניברסיטאות האמריקאיות או האירופיות.
אם נחשפו מדי פעם ממצאים שאיימו על תמונת העבר הרציפה והליניארית של תולדות היהודים הם כמעט ולא “הוזכרו”, ואם הם בכל זאת צפו לעתים על פני השטח הם “נשכחו” ונטמנו במהרה בתהום הנשייה. הצרכים הלאומיים היוו מלתעות לוחצות שמנעו כל חריגה וסטייה מהנרטיבים השליטים. גם המסגרות המיוחדות שבהן מיוצר הידע על אודות העבר היהודי, הציוני והישראלי — כלומר חוגים בלעדיים ל”תולדות עם ישראל” המנותקים כליל ממחלקות ההיסטוריה הכללית ותולדות המזרח התיכון — תרמו רבות לאותו שיתוק מדהים וסירוב עיקש להיפתח לחדשנות היסטוריוגרפית הדורשת במוצאם וזהותם של היהודים. אם מדי פעם הרעישה סוגיית “מיהו יהודי?” את הזירה הציבורית בישראל, בעיקר מפאת הבעיות המשפטיות הכרוכות בה, הרי שההיסטוריונים הישראלים לא הוטרדו מכך. הם תמיד ידעו מראש את התשובה: כל מי שהוא צאצא לעם אשר הוגלה לפני אלפיים שנה הוא יהודי.
בפולמוס “ההיסטוריונים החדשים” שהחל בסוף שנות ה– 80 של המאה הקודמת, עימות אשר נראה היה לרגע קט כמי שזעזע את אמות הסיפים של הזיכרון הישראלי, כמעט ולא השתתפו חוקרי עבר “מורשים”. רוב המעורבים בדיון הפומבי, אף אם מספרם היה זעום, באו מדיסציפלינות אחרות או מחוץ למסגרות אקדמיות. סוציולוגים, אנשי מדעי המדינה, מזרחנים, בלשנים, גיאוגרפים, חוקרי ספרות, ארכיאולוגים, ואפילו מסאים בלתי תלויים השמיעו את השגותיהם החדשות על אודות העבר היהודי, הציוני והישראלי. היו גם בעלי דוקטורט בהיסטוריה שהגיעו מחוץ לגבולות ישראל ועדיין לא זכו למשרות בארץ. מחוגי “תולדות עם ישראל”, לעומת זאת, שאמורים היו להיות הספקים הראשיים לפריצות דרך מחקריות, נשמעו רק תגובות חששניות ושמרניות המלופפות ברטוריקה אפולוגטית הנשענת על מוסכמות מסורתיות.
”
היסטורית–הנגד” בשנות ה– 90 חגה בעיקר סביב מהלכיה ותוצאותיה של מלחמת 1948 . השלכותיה המוסריות של מלחמה זו לכדו את מיטב תשומת הלב. אמנם, חשיבותו של דיון זה למורפולוגיית הזיכרון בחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. “סינדרום 48 ‘” המטריד את המצפון הישראלי, חשוב לפוליטיקה העתידית של מדינת ישראל וניתן אפילו לומר שהוא מהותי לעצם המשך קיומה. כל פשרה משמעותית עם הפלסטינים, אם תושג אי פעם, תהיה חייבת לקחת בחשבון לא רק את תולדות היהודים אלא גם את ההיסטוריה הקרובה של ה”אחרים”.
אולם פולמוס חשוב זה נותר מוגבל בהישגיו המחקריים ונוכחותו בתודעה הציבורית הייתה בסופו של דבר שולית יחסית. הדור המבוגר והוותיק יותר דחה מכול וכול את הממצאים וההערכות החדשות; הוא לא היה מסוגל לגשר ביניהם לבין המוסר הנוקשה שכיוון לדעתו את דרכו ההיסטורית. דור אינטלקטואלי צעיר היה אולי מוכן להודות ב”חטאים” שבוצעו בדרך להקמת המדינה, אך המוסר היותר גמיש והיחסי שלו היה מוכן לספוג את ה”חריגות”; מהו משקלה של הנכבה מול השואה? כיצד אפשר להשוות את מצב הפליטות הפלסטיני הקצר והמוגבל לגלותו של עם שנדד אלפיים שנה בגולה מיוסרת?
מחקרים סוציו–היסטוריים שהתמקדו פחות באירועים פוליטיים, כלומר ב”חטאים”, ויותר בתהליכים ארוכי הטווח של המפעל הציוני זכו לפחות תשומת לב, ואף על פי שנכתבו על ידי ישראלים הם מעולם לא הופיעו ופורסמו בעברית. 4 העבודות המעטות שניסו לערער על עצם הפרדיגמות העומדות בבסיס ההיסטוריה הלאומית לא עוררו הדים כלל. ביניהן ניתן למנות את החשבון הלאומי, חיבורו הנועז של בועז עברון ו”היסטוריה: בין מהותנות להמצאה” מסתו המסקרנת של אורי רם. בשניהם מאותגרת ההיסטוריוגרפיה המקצועית העוסקת בעבר היהודי בצורה רדיקלית, אך קריאות תיגר אלה כמעט ולא הטרידו את יצרניו המורשים של עבר זה.
החיבור הנוכחי נכתב בעקבות פריצות הדרך של שנות ה– 80 ותחילת שנות ה– 90 של המאה הקודמת. ספק אם בלעדי מהלכיהם המתריסים של עברון, רם וישראלים אחרים, ובעיקר עקב תרומותיהם של חוקרי לאומיות “זרים” כמו ארנסט גלנר ( Gellner ) ובנדיקט אנדרסון ( Anderson ), היה המחבר מעלה בדעתו לתשאל מחדש את שורשי זהותו ולהרים את מבטו מעל לערימות הזיכרון שנערמו על גבי תודעת העבר שלו מאז ילדותו.
במקרה של ההיסטוריה הלאומית העצים הרבים נושאים צמרות מליטות אשר מונעות יצירת שדה ראייה רחב דיו על מנת להתחיל ולכפור ב”מטא–נרטיב” השליט. ההתמחות המקצועית מנתבת את החוקרים לפיסות עבר ספציפיות ומונעת בדרכה כל ניסיון לראות את היער בשלמותו. אמנם הצבר הולך וגדל של נרטיבים חלקיים אמור בסופו של דבר לכרסם בו, אך לשם כך זקוקים שדות המחקר ההיסטורי להתקיים בתרבות פלורליסטית אשר אינה שרויה במתח של קונפליקט לאומי מזוין ושאינה חוששת תדיר מסוגיית זהותה ומקורותיה.
קביעה זו עלולה, בצדק, להיחשב לפסימית לאור המציאות של ישראל בשנת 2008. בשישים שנות קיומה של מדינת ישראל, ההיסטוריה הלאומית התבגרה מעט מאוד וקשה להניח שהיא תתחיל באופן מידי לעשות כן עתה. לפיכך, אין למחבר יותר מדי אשליות לגבי אופי התקבלותו של הספר. תקוותו היא שלמרות הכול יימצאו מתי מעט שיהיו מוכנים לקחת כבר עתה את הסיכון בתשאול רדיקלי יותר של העבר, תשאול העשוי לתרום מעט לכרסום בזהות המהותנית שדרכה חושבים ופועלים כמעט כל הישראלים היהודים.
החיבור שלפניכם נכתב אמנם על ידי היסטוריון “מקצועי”, ועם זאת, המחבר לקח על עצמו סיכונים שבדרך כלל אינם מותרים ומורשים במחוזות עבודתו. על פי חוקי המשחק האקדמיים המקובלים חייב חוקר העבר להישאר תמיד בנתיבים שיועד להם ושבהם הוא אמור להיות בקיא. מבט חטוף בראשי הפרקים מלמד שקשת הסוגיות המטופלות בספר חורגת מתחום “מדעי” אחד. מרצים למקרא, היסטוריונים של העת העתיקה, ארכיאולוגים, מדייווליסטים ובמיוחד “מומחים” לעם היהודי יתקוממו אל מול המחבר הפולשני שחדר באורח לא לגיטימי לשדות מחקר לא לו.
יש אמת בטענה זו והמחבר מודע לחלוטין לבעיה. עדיף היה לו הספר היה נכתב על ידי צוות של חוקרים ולא על ידי היסטוריון בודד. לרוע המזל, הדבר לא התאפשר שכן לא נמצאו שותפים לדבר העבירה. מתוך כך סביר להניח כי ייתכן שיימצאו אי אלו אי–דיוקים בעבודה. המחבר מתנצל מראש על כל הליקויים ומזמין את המבקרים לתרום במידת האפשר לתיקונם. הואיל ואין הוא מדמה את עצמו לפרומתיאוס שגנב את אש האמת ההיסטורית למען הישראלים, אין הוא גם חושש שזאוס הכול יכול, דהיינו, הקורפורציה המקצועית של ההיסטוריוגרפיה היהודית, ישלח נשר שינקר את הכבד התיאורטי של גופו הכבול. הכותב רק מבקש להסב את תשומת הלב לעובדה מוכרת: ההימצאות מחוץ לשדות ספציפיים ודווקא ההליכה על קווי התפר ביניהם עשויות במקרים מסוימים לחדד זוויות ראייה לא שגורות ולהציע קישורים מפתיעים. לעתים החשיבה “ליד” ולא “בתוך” עשויה להפרות את ההגות ההיסטורית למרות חולשותיה של אי–ההתמחות ורמת הספקולטיביות הגבוהה.
ה”מומחים” לתולדות היהודים אינם נוהגים להציב לעצמם שאלות יסוד, מתמיהות במבט ראשון אך אלמנטריות. לפרקים כדאי לעשות זאת עבורם ובמקומם: האם התקיים באמת עם יהודי במשך אלפי שנים כאשר כל שאר “העמים” נמוגו ונעלמו? כיצד ומדוע נעשה המקרא, ספרייה תיאולוגית מרשימה שאיש לא באמת יודע מתי נכתבו או נערכו כרכיה, לספר היסטוריה אמין המשרטט את לידתו של לאום? באיזו מידה יכולה הייתה ממלכת החשמונאים היהודאית, שנתיניה השונים לא דיברו כלל בשפה אחת ומרביתם לא ידעו קרוא וכתוב, להיות מדינה לאומית?
האומנם התחוללה הגליית תושבי יהודה עם חורבן בית המקדש השני או שמא היה זה מיתוס נוצרי אשר התגלגל שלא במקרה למסורת היהודית? ואם מעולם לא הייתה הגליה, מה עלה בגורלם של המקומיים, ומי היו אותם מיליוני היהודים שהופיעו על בימת ההיסטוריה במרחבים כה בלתי צפויים? אילו היהודים בעולם אכן היו “עם”, מה היה המשותף ברכיבי תרבותו האתנוגרפיים של יהודי בקייב ויהודי במרקש מחוץ לאמונתו הדתית ומלבד חלק מהפרקטיקות הפולחניות שלו? ואולי, למרות כל מה שסופר לנו, הייתה היהדות “רק” דת מרתקת, שהתפשטה טרם ניצחונם של מתחרותיה, הנצרות והאסלאם, ועל אף ההשפלות והרדיפות שספגה הצליחה לחתור ולהגיע עד העידן המודרני? האם הטענה אשר מזהה את היהדות כמי שהייתה מאז ומתמיד תרבות–אמונה חשובה ולא היוותה מעולם תרבות–עם אחידה מפחיתה מכבודה, כפי שחסידי הלאומיות היהודית חוזרים וטוענים מזה מאה ושלושים שנה?
אם לא היה כל מכנה משותף תרבותי–חילוני בין קהילות הדת היהודיות, הייתכן ש”קשרי דם” ליכדו וייחדו אותן? כלום היהודים הם “עם–גזע” זר כפי שהאנטישמים דימו בלבם וביקשו שנאמין להם מאז המאה ה– 19 ? וכי היטלר, שנחל תבוסה צבאית ב– 1945 , ניצח בסופו של דבר אינטלקטואלית ומנטלית במדינה ה”יהודית”? מה הסיכויים להביס את תורתו שהניחה וקבעה כי ליהודים יש מאפיינים ביולוגיים ייחודיים — שכן בעבר היה זה “דם יהודי” בעוד שכיום המונח הוא “גֶּן יהודי” — כאשר כה רבים מתושבי ישראל מאמינים בכך באמת ובתמים?
אירוניה נוספת של ההיסטוריה; היו זמנים באירופה אשר בהם אם מאן דהו טען שכל היהודים שייכים לעם בעל מוצא נוכרי הוא היה מסווג כאנטישמי לאלתר. כיום, אם מישהו מעז להציע כי אלה הנחשבים ליהודים בעולם (בשונה מהישראלים היהודים של היום) מעולם לא היוו ועדיין אינם עם או לאום — הוא מוקע מיד כשונא ישראל.
בשל התפיסה הלאומית המיוחדת של הציונות, מדינת ישראל ממאנת שישים שנה לאחר הקמתה לראות את עצמה כרפובליקה המתקיימת עבור אזרחיה. כידוע, רבע מהם אינם נחשבים בה כיהודים, ועל פי רוח חוקיה המדינה כלל אינה אמורה להיות שלהם או בבעלותם. מלכתחילה היא גם נמנעה מלהטמיע את התושבים המקומיים בתרבות–העל החדשה שהיא ייצרה, ובמודע היא הקפידה להדיר אותם מקרבה. באותה מידה סירבה ומסרבת ישראל להפוך לדמוקרטיה התאגדותית (דוגמת שווייץ או בלגיה) או לדמוקרטיה רב–תרבותית (כמו בריטניה או הולנד(. הווי אומר למדינה המקבלת את הגיוון שבה ובד בבד מיועדת לשרת את התושבים החיים בקרבה. תחת זאת, היא מתעקשת לראות את עצמה כמדינה יהודית השייכת לכל יהודי העולם, אף על פי שהללו אינם עוד פליטים נרדפים אלא אזרחים שווי זכויות בארצות שבהן הם בוחרים מרצון להמשיך ולחיות. הצידוק לפגיעה עמוקה זו בעקרון היסוד שעליו מושתתת הדמוקרטיה המודרנית ולהמשך שימורה של אתנוקרטיה חסרת גבולות, המפלה קשות חלק מאזרחיה, עודנו מושתת על המיתוס הפעיל על אודות קיומה של אומה נצחית אשר אמורה להתכנס לימים לבוא ב”ארץ מכורתה”.
לא קל לכתוב היסטוריה יהודית חדשה מבעד למנסרת הזכוכית הציונית העבה. האור הנשבר דרכה מקבל שוב ושוב צבעים אתנוצנטריים עזים. על הקוראים לשים לב: החיבור הנוכחי המעלה את התזה הרואה ביהודים כמי שהיו מאז ומתמיד קהילות דת חשובות שהופיעו והתבססו באזורים שונים בעולם, ולא כ”אתנוס” בעל מוצא אחיד שנע ונדד בגלות מתמדת, אינו עוסק ישירות בדברי הימים. הוא נועד בעיקר לבקר שיח היסטוריוגרפי שגור ואגב כך נגרר בלית ברירה להצביע מדי פעם על נרטיבים חלופיים. המחבר יצא לדרך כאשר שאלתו של ההיסטוריון הצרפתי מרסל דטיין מהדהדת בראשו: “כיצד ניתן לערוך דה–נציונליזציה ( dénationaliser ) להיסטוריות הלאומיות”. 7 באיזה אופן אפשרי יהיה לא להמשיך ולפסוע באותן הדרכים שנסללו בעיקר מחומרים שהותכו בעבר מחלומות לאומיים?
דמיוּן הלאום היווה שלב חשוב בהתפתחות ההיסטוריוגרפיה כמו גם בעצם תהליך המודרניזציה. מאז המאה ה– 19 , היסטוריונים רבים היו שותפים לו. לקראת סוף המאה הקודמת חלומות הלאום החלו להתנפץ ולהתפוגג. יותר ויותר חוקרים החלו לפלח ולפרק את סיפורי האומה הגדולים ובמיוחד את מיתוסי המוצא המשותף שהעיבו עד כה על כתיבת קורות העתים. מיותר להוסיף שחילון ההיסטוריה נעשה תחת מהלומות הגלובליזציה התרבותית אשר הולכת ולובשת צורות לא צפויות ברחבי העולם המערבי.
סיוטי הזהות של האתמול אינם החלומות הזהותיים של המחר. כשם שכל אישיות מורכבת מזהויות נזילות ומגוונות, כך גם ההיסטוריה היא, בין היתר, זהות בתנועה. הספר המוצע בזאת לקוראים מבקש להנהיר מימד אנושי–חברתי זה אשר טבוע בנבכי הזמן.
הצלילה הארוכה לתוך תולדות היהודים המוצגת כאן אמנם שונה מהנרטיבים המקובלים, אך אין זאת אומרת שהיא נעדרת סובייקטיביות, או שהמחבר רואה את עצמו כחסר כל הטיה אידיאולוגית. הוא במכוון מבקש להציג מספר קווי מתאר להיסטוריית–נגד עתידית שאולי תתרום להיווצרותו של זיכרון שתול ממין אחר — זיכרון המודע לאמת היחסית שהוא נושא בקרבו ואשר חותר לרתך בחיבור חדש זהויות מקומיות מתהוות ותודעת עבר ביקורתית ואוניברסלית.
הערת עורך האתר:תגובות על הספר ויש לי גם הערות, אפרסם לאחר שקרא אותו במלואו.
63 תגובות
קראתי את רוב המאמר של זנד וכן מספר תגובות עליו.
אני חייב לציין את הרוח הנעימה של הדיון כאן.
באמת משמח מאוד למצוא “טוקבקיסטים” ברמה כזו.
המקום כאן הוא הוכחה לשימוש החיובי מאוד שניתן לעשות באינטרנט בכלל ובתגובות על מאמרים בפרט.
מי יתן וגם שאר אחינו היהודים (מי שנולד לאם יהודיה או התגייר 🙂 ) ילמדו מהלך הדברים כאן.
יש לי הסתיגויות מחלק מהדעות ובכל זאת, נעים מאוד לקרוא שהכל נכתב כאן בשפה נקיה ומתוך רצון אמיתי וכן לברר את הסוגיות.
ליאת צודקת.
מה יש לנמק?הוא “זנד” וזהו.
נתן לנו זבנג מרסק בבטן הרכה והרגישה.
לליאת. הואיל וקראת את כל הספר ובשתי שפות אולי תנמקי את עמדתך
חבל מאד שקם הסטוריון “יהודי” וטורח לעשות לאוייבינו את העבודה במקומם.
ונ.ב כל מה שכתוב בספר (וקראתי את הספר בעברית ובצרפתית), הוא השטות הגדולה ביותר ששמעתי איי פעם.
א’:
ללא כל קשר לנכונותן של טענות היסטוריות מסוימות המופיעות בתנ”ך או למופרכותן של אחרות – הוא אינו מהווה עבורי מקור לידע או מידע חיוני ולא יסוד מהיסודות שעליהם אני חי.
אין לי כוונה לעסוק באמיתות החומר שמופיע בתנ”ך .ואם נכונים הם או לא אלה לאסוף כמה שיותר ממצאים חיצוניים שלא קשורים למקורות המקובלים אלינו . כמו חקר התרבות שומרית-אכדית ,תנועת העמים ההודים -איראנים ,וכמובן מצרים . דרך תמונה חיצונית זאת אפשר לגבש תמונה ורק אז לשוב שוב לתנ”ך ולא לשלול אותו כמקור ידע ומידע חיוני . אל לנו שתחת הרובדים השונים מסתתרים אמיתות שאין לפסול אותם .
(אל תשללו את היסודות שאליהם אנחנו חיים .גלו אותם מחדש תחקרו ותגלו שהמחקר מראה עד כמה אנחנו קשורים לכאן יותר ממה שאפילו חשבנו קודם לכן) .
המאמר מזכיר מחקר קודם של בועז עברון כפי שעולה מספרו “החשבון הלאומי” (1988). עברון לא מרחיק לכת כמו זנד (אם כי זנד מזכיר אותו בספרו) אבל גם הוא שולל הרבה מה”עובדות” העולות מהתנ”ך. לעברון יש “אג’נדה” – הוא טוען שהיהדות, בניגוד לכנעניות או העבריות, נולדה בגולה ושם גם נולד היהודי האנטי טריטוריאלי, כי לפי ההלכה המשיח ואיתו השיבה לא”י תגיע בידי אלהים ואל לנו, בשר ודם, לדחוק את הקץ. עברון הוא לא סתם חילוני אלא אנטי דתי ולכן קל לתקוף אותו. אבל מי שקרא את “מאין באנו” מאת פרופ’ קנוהל, אדם דתי למהדרין, יופתע למצוא את אותן הטענות כמעט אחת לאחת (אבל בלי להזכיר את עברון כלל). אז אפשר להתווכח על “האג’נדה” אבל לא על העובדות
מצחיק בעיקר. חלק לא מבוטל מההקדמה מיוחד לאפולוגטיקה של המחבר על כך שהוא בכלל לא איש מקצוע, ככל שזה נוגע לדיסציפלינות בהן הוא חוקר. יעני, זה לא רלוונטי להזכיר ששלמה זנד הוא היסטוריון מאחר ותחום התמחותו הוא היסטוריה צרפתית, הוא נטול ידע בסיסי הנוגע למורשת ישראל וכו’. אחרי שהוא מסביר שהאמינות שלו מבוססת רק על יכולתו לכתוב בשפה גבוהה אך הוא נטול יתרון אקדמי, אפילו נניח בהשוואה לאדם ממוצע מן היישוב, הוא מודה שיש לו אג’נדה – הוא זוכר תמיד את הקמפיין של היסטוריון צרפתי להגיע לדה-לאומיות. אז אדון זנד הצטייד בבורות ובאג’נדה ובא להמציא לנו פטנטים. הוא מיתמם שכל כוונתו אקדמית ושהוא פתוח לשמיעת הערות, ובסך הכל מטרתו לפתוח בתחום מחקר חדש. משל למה הדבר דומה? שמהנדס חשמל יביא כותרת מפוצצת – “הומוסקסואליות היא מחלת נפש”, יתנצל שהוא לא פסיכיאטר, יגיד שמטרתו להוכיח שיש מחלת נפש שכזו להודות שנפלו אי דיוקים ולהזמין את כל מי שירצה לתרום למחקר. חוץ מהזניית מקצוע ההיסטוריה אין פה שום חידוש. העבודה שלו היא המשך העבודה של “היסטוריונים” “פלשתינים” בעלי עניין במחיקת זהותו של עם בן יותר מ-3300 שנה כדי להוכיח בעלות על הארץ. זנד הוא האידיוט המועיל שהרים את הכפפה כדי לשוות אמינות לחארטות שהם כתבו.
העיקר שבעתיד בני אדם יפסיקו לדרוש את בעלותם על אדמת כדור הארץ שבכלל לא ברשותם ולכולם יהיה חופש תנועה על הכדור.
הדת מפרידה אותנו ממי שאנחנו – בני אדם.
ואיך, בחוכמתך האלוהית, שתלת חלק מהם באקדמיה? לפי גרסאת זנד, אנחנו רק נמצאים בחלום ועוד מעט נתעורר ונגלה שבעצם, אנחנו לא אנחנו והעולם אינו עולם והכל הבל הבלים.
הספרים שאפשר לדעת את שורשי העם היהודי אלה רק חמישה חומשי תורה ולא אף ספר אחר שאנשים כותבים
כל העמים הושמדו חוץ מעם ישראל מפני שהקב"ה שמר עליהם והגן עליהם מהאויבים מסביב
הטענה שלו זה שעמים לא זזים ואין דבר כזה "גלות", כלומר רוב העמים שבאותו אזור היו שם גם לפני 2000-3000 שנה.
אז איך הוא יכול להסביר את זה שהמצרים של היום הם ערבים ואלה שלפני 2000-3000 שנה היו שחורים?
הוכח מדעית שהיהודים של היום זה היהודים של פעם! :]
כותרת ..מבריקה….
זוכרים?..העם היהודי..ממציא פטנטים..לפלא יהיה אם לא ימציא עצמו כל
יום מחדש..
אלו לספר היה כותר אחר..לא בטוח..שאני לפחות..הייתי קונה אותו על מנת
לקוראו..
שלוימלה..עשה שרות דב..לכולם..ראו כמה צופציקים הוא מקפיץ,אוסף מדהים של..תגובות..
האמת..בהקשרים..של אותו פיוז שקפץ..גיליתי גם אותכם…אל תפסיקו
לשאול…ולא לשכוח…מאיפה משתין הדג..תגידו..שכחתם את חוש ההומור
היהודי..זה בגנים של הרוח שלכם…הכל בזכות..
כל טוב.
קראתי ביסודיות את הספר,וגם את ניספחיו.
הערות רבות יש לי,לכאן ולכאן.על הספר שלמדתי ממנו רבות.
אתמקד באחת.
לזאנד סגנון ,שלדעתי,מתנשא שאינו מתאים לחיבור מדעי. מתאים למניפסט.
זאנד נוטה לחלק ציונים ולהשתמש במה שאנו קוראים בדקדוק עברי ,”תוארי לוואי”.תואר ‘מגביל ‘[מונח שלמדנו בבית הספר היסודי-עממי].
בניספח ”הערות”,לבדו,מצאתי עשרות דוגמות.
ורשימה חלקית-
חיבור מבריק;מיתולוגיות פריכות;ספרמרשים/מצוין/מרתק/חשוב/סולידי/קלאסי/אמפירי/חלוצי
;כותרת צולעת;תנופה מבריקה;אוסף מאמרים מאלף;מנגנון מיושן;כתיבה אבסורדית ועד ועוד.
שנהיה בריאים ונדע לבודד את העיקר משאינו עיקר.
דוד דניאלי, רו”ח
כמובן שמבחינתי דין הפלשתינים כדיני, הפלשתינים הם תוצר מלאכותי שכולל בליל של קבוצות ערביות של פליטים/דחויים חברתיים(בדומה ליהודים)שהגיעו מרחבי המזרח התיכון לאורך השנים. אני מניח שישנם מיעוט זניח של משפחות יהודיות וערביות שהמשיכו להתקיים פה ברצף במשך אלפי שנים אבל הם לא קשורים אליי ובטח לא למרבית תושבי ישראל.
כמובן שכל העניין הזה לא צריך למנוע מאיתנו להלחם על פיסת האדמה היחידאית שבאמת יכולה להקרא שלנו(בניגוד לאדמות שהנאצים הפקיעו ממשפחתי, והמשפחה המלכותית במרוקו הפקיעה ממשפחתי השניה)
כאדם נאור קשה לי לתפוס קוגנטיבית שאבות אבותיי הם אותם יהודאים(ממלכת יהודה) או אותם ישראלים(ממלכת ישראל) . קשה לי להבין איך ישנה אפילו האפשרות התיאורטית שבמשך כ-3,000 שנים אבותי(שחלקם מפולין והחלק האחר ממרוקו)הרבים מספור לא התגיירו ובאף שלב בהיסטוריה לא קיבלו עליהם את דת משה…….
שלמה זנד הוא דמגוג או טפש והוא בא בסך הכל לשרת את השמאל הרדיקלי שטוען שאין שום דבר מיוחד ביהודים וממילא אין להם צורך לשמור על נבדלות מהפלסתינאים
הגנטיקה של קהילות יהודיות נחקרת בשנים האחרונות ומראה באופן ברור כי קהילות יהודיות רבות הן ייחודיות וככל הנראה מוצאן מזרח תיכוני.
לגבי האשכנזים, בפברואר השנה התפרסם מאמר שהשווה את האשכנזים לארופאים באמצעות 500,000 מוטציות נקודתיות בגנום! התוצאות חד משמעיות ומראות הבדל מובהק וברור בין האוכלוסיות P>0.0001.
(Olshen 2008)
זוהי רק דוגמה מוחצת אחת שפורסמה לאחרונה, ראה גם Behar 2006 ועוד רבים. הספר חסר בסיס מדעי, ביולוג מתחיל היה מסביר לזנד כי התאוריה שלו מצוצה מהאצבע והוא בונה מגדל על ג’לי. הספר לא שווה התיחסות רצינית וחבל שנותנים לו במה כלשהי בארץ, אין ספק שספר זה ישרת את הגרועים שבאויבינו.
כאמור, קיימים מאות מחקרים גנטיים המראים את ההיבדלות של הרב המוחלט של האוכלוסיות היהודיות משכניהן ומוצאן המזרח תיכוני המשותף.
ריבוי הפנוטיפים בקרב היהודים נובע ממספר סיבות: העיקרית היא סחיפת הגנים החזקה באוכלוסיות קטנות ובמיוחד במקרים של צוואר בקבוק והתרחבות מחודשת של האוכלוסיה, זאת בשילוב עם סלקציה הנובעת מגורמים סביבתיים (קרינת השמש).
מצבת מישע מציינת את נצחונותיו של מלך מואב על ממלכת ישראל
http://en.wikipedia.org/wiki/Mesha_Stele
יש תרגום של הסטלה בגרסה העברית של וויקי.
"מצבת ישראל" – האזכור הקדום ביותר של השם ישראל!
http://en.wikipedia.org/wiki/Merneptah_Stele
מיכאל היקר:אני התייחס בהמשך למה שאמרת!)))))
מה חדש:
המונולית מכורח אשר מתייחסת לתקופתו של שלמאנר מזכירה את "אחאב הישראלי"
http://en.wikipedia.org/wiki/Kurkh_Monolith
יש תרגום של המונולית בגרסה העברית של וויקי.
ויש עוד לא מעט הוכחות ארכיולוגיות לכרוניקות המתוארות בתנ"ך!
מה חדש:
האם אי פעם חלקתי על מה שכתוב בתגובתך האחרונה?
זה לגמרי שונה מתיאור שעל פיו גם התורה (מהאדם הראשון) היא ספר היסטוריה.
עכשיו, הרשה לי להציע מספר שינויים גם לדבריך האחרונים:
1. מה שקראת ספר "מוסר" הוא בעצם ספר חוקים – חוקים שאף יושמו בקפדנות בתקופות מסוימות – כולל מרכיב העונש שבהם. ספר מוסר לא אמור בכלל לכלול עונשים.
2. מה שתיארת כספר היסטוריה נכתב זמן מה אחרי תחילת אותה היסטוריה ולכן אינו מדויק בתיאור ההתחלה. למשל – כנראה שדוד היה קיים במציאות אבל גודל ממלכתו היה שונה ממה שתואר בתנ"ך.
ועוד משהו ביחס לטרמינולוגיה: כשאומרים שאלוהים חצה את ים סוף או שאלוהים ברא את העולם אין זה ניסיון לתאר פיזיקה או ביולוגיה אלא ניסיון לתאר היסטוריה.
מיכאל,
התנ"ך בחלקו ספר היסטוריה אבל לא רק
הוא גם ספר פילוסופיה (ספר מישלי)לא במובן המודרני,
ספר מוסר(ספר ויקרא + עשרת הדיברות)
לגבי בריאת העולם יש להתייחס לספור בתור פולקלור או חלק מהמורשת של העם היהודי.
מה שלא התנך הוא לא ספר פיזיקה, כימיה, ביולוגיה
זה מה ש ermac חושב וזאת צורת חשיבה נוצרית פונדמנטליסטית.
עובדות היסטוריות שמקורם בתנך מספרים שמואל א שמואל ב מלכים א מלכים ב.
1. כתובת "בית דוד" נמצאה בתל דן
2.ניקבת השילוח תבליט הקדשה עם שם המלך חיזקיה נימצא במוזיאון בטורקיה.
3. במסע הכיבוש של שנחריב יש תבליט שמתאר את המצור על העיר גזר.
4. נמצאה חותמת של פקיד בכיר של ירבעם ("לשמע עבד ירבעם")
לידיעתך הספר מלחמות היהודים של יוסף בן מתתיהו נחשב בעבר לפנטזיה מזרחית עד שבחפירות ארכאולוגיות בעיר גמלא התברר שהתיאור שלו מדויק.
עד היום זה מה שידוע פחות או יותר בעתיד יתכן שימצאו עדויות חדשות.
השומרי:
אינני יודע מדוע אתה טוען שאני שולל את כל התנ"ך.
מצד שני – לאור אי הדיוקים הרבים איני רואה בו ספר היסטורי.
כללית, לרוב הסיפורים בו אין כל אישוש ארכיאולוגי וכאמור, מניין השנים מאז בריאת העולם (שבעצמו אינו חלק מבריאת העולם) אינו מסתדר.
במילים אחרות, הספר כושל באופן קשה דווקא כספר היסטוריה.
אף אחד אינו שולל את ההיסטוריה המפוארת של המצרים הקדמונים אבל אף אחד גם לא מבסס את ההיכרות עם אותה היסטוריה על המיתולוגיה המצרית.
במאמר מוסגר ופחות שייך לעניין – רק מכיוון שהזכרת זאת – אתה אומר שסיפור בריאת העולם הוא סמלי אז הרשה לי לשאול אותך מה הוא אמור לסמל. באופן כללי – מה השיטה שאתה משתמש בה כדי להבחין מה סמלי ומה אמיתי?
סלח לי מיכאל! עברית היא לא שפת אם שלי ואין לי מקלדת עברית!
בקשר לאדם הראשון: זה בכלל לא חשוב אם הסיפור הזה אמיתי ..ההתייחסות שלי הייתה לגיניאולוגיה והסטוריה של עם ישראל – ! זאת אומרת שיש לעם היהודי הסטוריה ארוכה מבריאת העולם ועד ימינו. אף על פי שאני רואה את הסיפור על בריאת העולם רק באופן סמלי. אותו דבר לגבי כרוניקות מצריות. רק בגלל שסיפור בריאת העולם במיתולוגיה המצרית לא מסתדר עם המדע המודרני אף אחד לא יעז לשלול את ההסטוריה המפוארת של המצרים הקדמונים!
לבוא ולשלול את כל התנ"ך רק בגלל שיש שם "מעשה נסים" וסיפור בריאה שהוא לא נכון מבחינה מדעית זה לא הוגן!
לנוצרים התנ"ך הוא רק ספר דתי .! בשביל היהודים הוא גם ספר הסטורי!
לשומרי:
קשה היה להבין מדבריך את מה שצפית שאבין.
כתוב שם מהאדם הראשון.
האם זה התאריך שמאז ההסטוריה שבספר אמורה להיות נכונה?
גם אז זה לא מסתדר כי חישובים על פי גיל האנשים שחייהם תוארו נותנים לנו את גיל העולם כפי שהדתיים מאמינים ולא כפי שהמדע מגלה.
אז אולי התכוונת ליהודי הראשון?
אינני יודע אבל אם אתה כותב דברים בלתי ברורים אל תצפה שיבינו אותך.
אני מדבר על ארועים הסטוריים ולא על בריאת העולם ומעשה נסים.
זו היא הסטוריה של עם…וצריך לכבד אותה!
הרי בכרוניקות מצריות יש "מעשה נסים" וסיפורים שונים ומשונים…..אך האם מישהו מטיל ספק שהפרעוניםאלים היו קיימים?
סבדרמיש יהודה
הן שום כתבים או הוכחות ארכיולוגיות לאנשים שציינתי לפני ימי הביניים..אין! כמובן שע"פ הדעה הרווחת הרודוטוס חי 400500 לפני הספירה לערך….אך אין שום הוכחה לכך!
נ.ב אני לא דתי!
מיכאל
תפסיק לבלבל את המוח אם כל מיני ארנבות….אני מדבר על משהו אחר לגמרי אם לא שמת לב!
לשומרי:
אתה מדקלם מבלי לדעת את העובדות.
איך בדיוק עברה התורה לידינו כאשר בימי יאשיהו לא הכיר אותה אף אחד?
מסתבר שאפילו את התנ"ך אינך מכיר כי מה שאמרתי כתוב בו – קרא מלכים ב פרק כב.
כמובן שגם טענות רבות אחרות המופיעות בתורה או מוסקות ממנה הופרכו – החל בדברים הנוגעים לתהליך הבריאה ולגיל כדור הארץ וכלה בכך שהארנבת והשפן אינם מעלים גירה בניגוד לכתוב בתורה.
לכתוב על כזה גיבוב של שטויות שהוא הוכח זה פשוט לא רציני.
אתה מוזמן לסייר קצת באתר דעת אמת:
http://www.daatemet.org.il
שומרי יקר, טעית!
הרודוטוס ואפלטון קיימים "קצת" לפני ימי הביניים, ואפילו לפני ישו.
כך שנא לא לזלזל במיתולוגיה היוונית.
ערב טוב
סבדרמיש יהודה
לעם ישראל אין מיתולוגיה במובן היווני של המילה….אלא היסטוריה מפורטת היטב מהאדם הראשון ועד התקופה היווניתרומית.
כמעט כל הפרטים ההסטוריים בתנ”ך הם מוכחים ע”י ארכיולוגיה וכתבים של עמים אחרים. כבר ציינתי את כתובת תל-דן.
האם התנ”ך שוכתב או הומצא בימי הביניים?…..מגילות ים-המלח הן הוכחה מוצקה לאמיתותם ומאימנותם של כתבי הקודש!
האם יציאת עם ישראל ממצרים היא אמת?
תראו את הסרט שהופק ע”י ג’יימס קאמרון ותווכחו שבאמת יציאת מצרים היא לא המצאה אלא כרוניקה הסטורית!
http://www.campusist.com/video/exodus-decoded
צפיה מהנה!
לעומת זאת כתביהם של פילוסופים והסטוריונים יווניים כמו הרודוטוס ואפלטון והומרוס קיימים רק מימי הביניים. אין שום הוכחה שהאנשים האלה היו קיימים ואמיתותם של כתביהם היא בספק!
שלמה זנד הוא יהודי שמתבייש בזה שהוא מתבייש להיות יהודי.
הוא בכוונה תחילה (גם אם לא בהכרח במודע) כורך בהגדרתו את היהודי לבוש, מראה ואורח חיים מסוים שהינם זרים לו ובכך הוא מרחיק עצמו מן היהדות.
אולם כמובן שאין בדבריו מעבר למשחקי מילים.
גם יהודים מתבוללים שלא הרגישו יהודים ואף שירתו בצבא הנאצי, נרדפו ונרצחו על ידם.
אדם בודד איננו חופשי לבחור את שייכותו הלאומית, הסביבה היא שבוחרת אותה בעבורו.
טליה:
תודה!
ברור לחלוטין שהיהודים (כמו כל עם אחר) לא יתנו להיסטוריון
לשכתב את המיתולוגיה שלהם, ברור גם שלהיסטוריה עתיקה
כל כך קשה מאד למצוא הוכחות והפרכות מלאות – ועדיין יש
כאן (ולו לכאורה) נסיון רציני להתמודד עם העבר בכלי מחקר
מקובלים. לדעתי – נסיון חשוב ומעניין.
למיכאל, וגם לשלמה זנד,
השאלה שעלתה בין השאר בספר “החשבון הלאומי”, אם העם היהודי של היום מורכב ברובו מגויים שהתגיירו, מקבלת תשובה ברורה מאוד גם מכיוונו של ד”ר יוסי נגר בספרו “מי אנחנו? סיפורן העתיק של אוכלוסיות ישראל”.
זה ספר מרתק במיוחד, שנכתב עליו: “עובדות מעניינות מתבררות בספר שהתפרסם לאחרונה העוסק במחקר האנתרופולוגי בישראל. המחבר, ד”ר יוסי נגר (שהינו ראש תחום אנתרופולוגיה-פיזית ברשות העתיקות) כותב, כי הממצא האנתרופולוגי מצביע באופן ברור על מוצא אבות העם היהודי במסופוטמיה (עיראק) בהתאמה למשתקף גם מהשתמרות שמות ומנהגים קדומים שנהגו בחלק ההוא של העולם הקדום.
“ד”ר נגר מצביע על תוצאות מחקר גנטי מרתק המוכיח כי היהודים הפזורים במקומות שונים בעולם דומים יותר זה לזה, מאשר לגויים מארצות מוצאם, ”עובדה זו מוכיחה מעל לכל ספק את מוצאן המשותף ל קהילות ישראל מקבוצת אוכלוסיה אחת” ” סוף ציטוט.
קישור למאמר שלו:
http://www.antiquities.org.il/article_Item_ido.asp?sec_id=17&sub_subj_id=318
יהודה:
לילה טוב.
נראה לי שגם אני אקבל את דעת הרוב.
למיכאל
לא הבנתי , אבל השעה מאוחרת ואני מצטרף עוד מעט לרובו של העם שלי שהלך כבר לשון
אז לילה טוב
סבדרמיש יהודה
אבי:
הדמיון לתושבי האזור ממנו באו יכול לנבוע גם מנישואי תערובת.
השאלה המעניינת באמת היא אם, כפי שטוען זנד, היו רבים שהתגיירו ללא נישואין.
נראה לי שטענה זו סותרת טענה אחרת הנחשבת לנכונה במקומותינו והיא שלכל היהודים יש סממנים גנטיים מסוימים שהם משותפים. סממנים כאלה יכולים להשמר כשיש אחוז מסויים של נישואי תערובת אבל אין להם סיכוי להישמר כאשר יש המרת דת מאסיבית.
בגלל זה בקשתי שתנסה לבדוק מה דעתו של בהר – יכול להיות שהוא יודע לאשש או להפריך את הטענה בדבר דמיון גנטי של היהודים מרוב התפוצות.
ביחס לפלשתינאים יש עוד ממצא מעניין ומוכר והוא שקיים דמיון גנטי רב בינינו לבינם. זה מאשר את הטענה שהפלשתינאים הם יהודים שהתאסלמו אבל – שים לב – זה דווקא סותר את טענת הגיור המאסיבי כי אם ניתן לומר שהפלשתינאים דומים בגנטיקה שלהם ליהודים פירוש הדבר הוא שיש משמעות לביטוי "גן יהודי" (אחרת היתה עולה השאלה לאיזו מן התפוצות הם דומים)
יהודה:
אני מתפלא עליך!
דווקא אתה אמרת שלהיסטוריה אין חשיבות וחשוב רק המיתטוס (תגובה 2) ואילו אני אמרתי שיש ללמוד הסטוריה (תגובה 5) והנה אתה הופך את היוצרות.
מה שאמרתי בתגובה 8 (שהיא כנראה זו שהתעתה אותך) הוא שאין להתבסס על ההיסטוריה הרחוקה לקביעת הבעלות על הארץ אבל לא שאין ללמוד אותה.
לגלעד, האיש התארח בתוכניות טלוויזיה וכתבו עליו בכל כלי התקשורת. לקראת שבוע הספר הופיעו הרבה ספרי עיון, וזה אחד מהם, צריך להסתכל בקונטקסט הכללי של האתר, שכולל גם מדור חברה והסטוריה, אם כי כפי שהזכת, איננו עיקרי, אך בתמהיל המדעים יש מקום גם למדעי החברה והרוח. אם היית מקשיב למשל לראיון של פרופ’ זנד אצל דב אלבוים, שהקשה עליו אבל כיבד אותו בתוכנית דת.
הוא הסביר בתוכנית שמבחינה גנטית לגלי הגיורים שהיו במהלך ההסטוריה יש השפעה גדולה יותר מאשר חשבו עד כה. אני סבור שמבט קצר על יהודים מגלויות שונות מגלה שהם דומים לשאר התושבים של אותם מדינות מבחינה חיצונית, כך שאני לא מבין אפילו מה כל כך מרעיש בקביעה הזו.
עם זאת, לא חייבים להגיע למסקנו של זנד באשר ליחס לפלשתינאים – גם אם הם צאצאי היהודאיים המקוריים בחלקם. כל עוד הנאצים הרגו אותנו והמוסלמים הקיצוניים רוצים להמשיך להרוג בנו בגלל שאנחנו יהודים, אז אין לנו ברירה אלא להתגונן.
כפי שאמר מיכאל – אנחנו כאן, נלחמנו כדי לחיות כאן וזה מספיק כדי לעשות אותנו שייכים. מלבד זאת, אל תשכח שגם מי שהתגייר הוא יהודי לכל דבר ובוודאי שאיננו יכולים לזהות את שארינו לאחר אלף שנים (במקרה של יהדות אשנכז) ולכן אנו סובלים בין אם אנו צאצאי היהודים המקוריים ובין אם לאו.
למיכאל
אם החלטת לא ללמוד הסטוריה אתה ממש משחק לידיו של ד"ר זנד.
המשך ללמוד הסטוריה ולחקור. קיומו של העם היהודי אסור שיהיה תלוי באיזו שהיא אמיתה הסטורית כמו שיון ותרבותה לא צריכה להיות קשורה לנכונות כיתבי הומרוס, וקיומה של בריטניה בנכונות הסיפורים על המלכה בודיקה.
נלמד הכל אך נסיק מסקנות אחריות על היותינו עם.
ערב טוב
סבדרמיש יהודה
גנב ממני את הרעיון שיבוא למכור אצלנו בקזחסטן יעשה הרבה כסף רק שיתרגם לקזחית וילמד אותם לקרוא נעשה לו תהלוכה
אסופה של דברי הבל שאינה מתאימה לרמתו הגבוהה של האתר כאן.
אולם אין רע בלא טוב : העובדה שהמחבר לא הצליח למצוא חוקרים מתחומים אחרים שישתפו עימו פעולה, מתוך כל האלפים שבאקדמיה, אף לא אחד לרפואה מכל תחום, מוכיחה היטב את כסילותו.
ובכל זאת בנושא שמשך את עיני יותר מכל בכתבה : בניגוד לסברה הרווחת שיהודים נפוצו מנקודה לנקודה על ידי רדיפות או חיפוש פרנסה, כאשר חלקים נכבדים מתנועה זו מתועדים היטב (גרוש ספרד >>מעבר לאמסטרדם >> הגירה לגרמניה >>פולין ), טוען המחבר שיתכן וקבוצה של נוצרים אי שם באירופה של ימי הביניים אולי, החליטה יום בהיר אחד להפוך ליהודים ? על אף סיכון החיים העצום ? על אף המעמד החברתי העלוב ?
כולי תקווה שיש בספר מעט יותר משנאה עצמית עלובה.
היה עדיף עם ד"ר שלמה זנד היה נשאר היסטוריון, חבל לי כתלמידו שהוא החליט לעזוב את המקצוע.
לכבוד מערכת הידען
אני כמכבד ומעריך את האתר שלכם בוש ונכלם מהתעוזה של העורך שהעלה לאתרכם דברי שטנה כנגד העם היהודי. האם כל מי שיש לו תואר אקדמי יכול ל"זכות "שדבריו יפורסמו על ידכם? האם אין לכם ביקורת?כידוע יש הבדל תהומי בין מדע מדויק בו רוב תכני נידען עוסקים, לבין מדעי הרוח שהרוח יכולה לשאת אותם לכל הרוחות. כל הפילוסופים של המדע מאוחדים בדעה שמדעי הרוח אינם עומדים בתנאי הסף של מדע. יתרה מכך פרסומו מאמרים רבים המאששים את המסקנה שכמעט כל מדעני הרוח שהינם בעלי דעות פוליטיות אקטיביסטיות לשמאל ולימין מוצאים צידוקים "מדעיים"להשקפת עולמםהרוחנית פולטית בין כותלי "המחקר האקדמי"שעליו הם אמונים, ולעיתים גם כאלה שאינם בתחום הכשרתם.במקרה דנן ידוע כי מר זנד מחבר הספר הינו איש השמאל הקיצוני משמיץ קבוע של מדינת ישראל ואנטי ציוני. האם אתרכם הוא אתר כזה? אני פונה אליכם בבקשה אנא תנו לנו להנות מאתר הידען והידיעות המענינות מאד שאתם מביאים בתחום המדע. עיזבו אותנו מתאוריות,תזות והגיגים בלתי מדעיים בעליל של "מדענים מטעם"
השאלה הראשונה שמעלה המחבר שהיא גם כותרת הספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי". שאלה היפוטתית ורטורית כויכול ומטומטת לחלוטין יש לומר!
עד עכשיו לא הבנתי מה הקשר בין ראיית הנאצים את היהודים כגזע .
הרי במשך אלפי שנים ראו היהודים את עצמם כעם וכך גם שכניהם בגולה….ולא רק באירופה ולא רק במאה ה20 ומאה ה19. היהודים כמובן לא גזע במובן הגנטילשוניגאוגרפי….אלא קבוצה אתנית שמקורה במזרח התיכון עם שפה, תרבות ודת אופיינית.
הרי היו קהילות של יהודים שהיו מנותקים מאחיהם במשך מאות אם לא אלפי שנים וראו את עצמם כבני ישראל לאו דווקא על רקע דתי אלא גם על פי שייכות אתנית!
המטרה של הספר הזה היא ברורה לחלוטין….ואת זה גם אפשר לקרוא בפרק הנ"ל. ישראל צריכה להיות מדינה רב תרבותית כמו בריטניה והולנד.
זה די מוזר…..כי גורל בריטניה והולנד כבר ידוע הוא כגורל קוסובו. לא ירחק היום שהמדינות האלה – או חלק משטחן- היו תחת שלטון השריעה וחליפת המוסלמי כאשר רוב התושבים היו מוסלמים!
כבר היום 60% תושבי צרפת עד גיל 10 הם מוסלמים!
בין אם מדובר באמת, בשקר או בשוגג, השאלות שמעלה המחבר מעניינות וחשובות מבחינה היסטורית, סוציולוגית ומדינית.
אני מקווה שיזדמן לי לקרוא את הספר וללמוד מהן התשובות לדעתו של שלמה זנד.
שלמה זנד הוא דמגוג ממדרגה ראשונה וכנראה שהוא סוכן שירותי ביון זרים
שמפיצים שקרים בדרכים שונות ומשונות כדי להשחיר את העם היהודי ומדינת ישראל. הערבים מפיצים את תאוריית "הכוזרי" , שמקורם של האשכנזים הוא בעם הכוזרי "שהתגייר". ההיפותזה השקרית הזאת נפסלה לחלוטין ע"י הסטוריונים רבים – לב גומילוב ההסטוריון הסובייטי הנודע הוא אחד מהם – שחקר את הכוזרים יותר מכולם וביצע חפירות ארכיולוגיות רבות .
חוקרי גיניאולוגיה ודנ"א ברחבי העולם מוכיחים פעם אחר פעם מכנה משותף כמעט לכל העם היהודי!
הוכח כבר שדוד המלך וממלכת ישראל היו קיימים!
כתובת תל דן – מצבה ארמית שמתוארכת בין המאה ה-7 לפנה"ס למאה ה-9 לפנה"ס מתייחסת ל"בית דוד" וישראל!
לעומת זאת העם ה"פלסטינאי" לא היה קיים מעולם! הם לא שונים מאחיהם בסעודיה….אותה שפה, אותה תרבות, אותם ערכים!
אנטולי קליוסוב
http://aklyosov.home.comcast.net/~aklyosov/
שנים רבות חוקר את הדנ"א היהודי והשבטים האבודים.
לפי תוצאות המחקר שלו, כמעט לכל היהודים יש הפלוטייפ משותף שמקורו במזרח התיכון!
שי:
הוא טוען שהנאצים טענו שהיהודים הם גזע (וכולנו מסכימים שהנאצים אכן טענו זאת).
הוא טוען שטענה זו של הנאצים אינה נכונה ושהיהודים אינם גזע.
בין המגיבים כאן ועל פי טענתו כמו גם על פי נסיוני, רוב האנשים בעולם אינם מקבלים את טענתו ובכך מסכימים עם הנאצים שהיהודים הם גזע.
לכן הוא אומר שהתפיסה הנאצית (של היהדות כגזע) ניצחה.
מכיוון שזו לדעתו תפיסה שגויה ומכיוון שכולנו שונאים את הנאצים הוא מאמין שקישור הטענה אליהם – למרות שכנראה הייתה קיימת גם לפניהם – יגרום לאנשים לקבל את דעתו ביתר קלות.
אבי:
אתה כבר שוחחת עם פרופסור בהר על מחקריו בנושאים גנטיים.
האם אתה יכול לברר מה עמדתו בנושא "מאפיינים גנטיים של יהודים ברחבי העולם" או אולי אפילו לשכנע אותו להגיב כאן?
מישהו יכול להסביר למה המחבר טוען שהטענה שליהודים יש מוצא משותף מהווה ניצחון אינטלקטואלי של הנאצים?
הרשלה:
גם לדעתי הוא טועה ומטעה (ואולי (אולי! לא בטוח!) אפילו בכוונה) אבל את זה שהיה נשלח לאושוויץ – לא רק שאינו מכחיש אלא שהוא אומר זאת מפורשות.
קטלוגו כמכחיש שואה שגוי ובלתי הוגן.
המחבר יכול היה ליהיות חבר נאמן בס.ס ועוזר מסור של גבלס.
אולם כשהיו מגלים את זיקתו המשפחתית ליהדות היה נשלח מידית לאושוויץ
מכחישים מכל הסוגים היו ויהיו לך תעמוד בתור עם:
פוריסון,צינדל, אירווינג,ברונו גולניש,ז’אן-מרי לה פן,מחמוד אחמדינז’אד……
אדם:
לדעתי זנד כלל אינו עושה זאת ואף לא אחד אחר מן האנשים שהזכרת.
הם אומרים את צה שהם רוצים לומר ללא כל הצהרה מעין זו.
במיוחד לגבי אבי שמתבטא כאן ממש הרבה – ראית פעם שהתלונן על כך שמישהו מנסה להשתיק אותו (ולא בתגובה לכזה ניסיון השתקה) ? מעניין אם תוכל להראות לנו היכן בכל מאות תגובותיו זה קרה.
למיכאל,
הבנת אותי לא נכון.
אני מתלונן על הטון ולא על הדברים.
תאר לך ילד שעומד ברחוב וצועק "לא תשתיקו אותי".
בסוף מישהו יגיד לו "שתוק".
מישהו:
אני חוזר ואומר: אין לעמוד בדרכו של חקר האמת ואם רוצים לשמר איזה אתוס אפשר לשמר אותו גם אם אינו האמת (או שלא? אני לא מקבל שום אתוס בכל מקרה כי רק האמת חשובה לי אבל מי שחפץ באתוסים צריך להיות ערוך לכך שימצאו בסתירה את האמת ואל לו לתקוע מקלות בגלגלי חקר האמת).
אני חושש, כפי שציינתי, שזנד לא ממש מציג את האמת אבל זה כבר סיפור אחר.
מבחינתי, כאמור, רק לאמת יש ערך.
אגב, התבססות על ההיסטוריה הרחוקה לקביעת הבעלות על הארץ היא בעייתית מתוך הגדרה כי כל אחד מבני הפלוגתא יכול להתבסס על זמן אחר בהיסטוריה ולמצוא הצדקה לעמדתו.
מיתוס ואתוס.
זה כל הסיפור.
את המיתוסים ניתן לבדוק ולהפריך,אולם האתוסים קיימים כל זמן שקיים המאמין (והרי באמונות עסקינן).
ברגע שקבוצות אנשים שונות בכל קצווי העולם אימצו אמונה במאורעות העבר – אולי בחלקם אף מיתוסים – והפכו אותם לאתוסים משותפים הם קיבלו זהות משותפת של בחירה – והפכו לעם.
שנאמר : יום אחד קם אדם ומחליט שהוא עם – וגו’.
והרי הדבר דומה במעשה יום-יום : אשה פוגשת איש,ויראו כי טוב : נישואין,ויש משפחה !
התא המשפחתי ממשיך לגדול ולהתקיים ונצחיותו היא בבאים אחריו לא פחות מאשר במקורותיו.
ועובדה פשוטה נוספת :
שלוש הדתות הגדולות האחרות – הנצרות,האיסלם והבודאיזם נשארו פעילות אלפי שנים ועד היום – אך לא יצרו עם אחד ומורשת אחת אלא מליארדי מאמינים השונים שוני גמור באתוסים של זהותם ולכן הם מפוצלים – למרות הדת המשותפת – לעמים ואומות שונות.
ולעומתם המסורת והדת היהודית יצרו בסיכומו של דבר קובץ אנשים הפזורים על פני הכדור הגדול המאמינים במורשת אחת ומצהירים על אחדותם והיותם עם – ולא משנה מהי אזרחותם.
ואפילו נאמר שהדת היהודית אומצה ע”י קבוצות אנשים שונות במאות הראשונות לספירה,קבוצות שלאו דוקא “נולדו” בישראל. האם זה מוריד מעצם אמיתותו והמשכיותו של העם היהודי ? ואפילו אם כוזרים רבים (?) או שבטים בערב הסעודית בתקופת מוחמד הצטרפו לשורות העם שהיה נרדף ברוב שנותיו – האם זה נוטל מהרצון הכללי של השתייכות אחת ? האם המורשת לא הופכת מיד באותו רגע למשותפת לכל החדשים הבוחרים להשתייך ??
וכמו בתא המשפחתי : האם לאשה שהצטרפה לגבר לבנות תא משפחתי חדש אין בעתיד זכויות ירושה משתי המשפחות הקודמות ???
והאם לא כך רוב מדינות אירופה ? האם מלכים ומלכות שמלכו והיו ממוצא שונה לחלוטין לא אימצו את מדינתם בה מלכו כארצם האמיתית מתמיד ?
ובקיצור : האם יש באירופה או במזרח התיכון עם בעל היסטוריה אחידה של אלפי שנים היכול לטעון על אדמתו שהיא שלו מקדמא דנא ?
לא,פרופסור זנד,אל תחרב לנו את ההיסטוריה של עם היהודי. לא מיתוסים בנו אותו אלא אנשים חיים וכותבים מזה מאות ואלפי שנים – ולצערנו חלקם הגדול אף שילמו על דבקותם באותם אתוסים שהיו דחויים ע”י האחרים בחייהם.
ואני מקווה שבעוד כמה מאות שנים לא יהיה כלל ספק שישראל שייכת לעם היהודי – ובזכות – כפי שמצריים היא של המצרים.
ישראל היא אתוס – לא מיתוס – לכולנו !!!
אגב, שכחתי לציין שידוע לי על מחקר שהתפרסם בשנים האחרונות ושעל פיו יש אפילו מאפיינים גנטיים משותפים ויחודיים (בכרומוזום Y – הכרומוזום של שם המשפחה 🙂 ) לאלה שמוגדרים כשבט לוי
אדם:
למרות שאתה אומר שהטון מטריד אותך, מה שמטריד אותך הוא התוכן ודבריך, בניגוד להצהרתך, דןןקא נועדו להשתיק (באופן אישי הרי אפילו הודית שמבחינתך הכותב כבר הושתק על ידי כך שלא קראת את דבריו).
יהודה:
מדבריך אפשר להבין שאינך רואה כל ערך בלימוד ההיסטוריה האמיתית ושמספיק ללמוד את המיתוסים.
אינני מסכים אתך. לדעתי ידיעת האמת על כל דבר, כולל ההיסטוריה, היא בעלת ערך.
ועכשיו נשאלת השאלה:
האם דבריו של זנד הם אמת?
איש לא יחשוד בי בעודף התמכרות למיתוס היהודי אבל עלי לציין שאינני בטוח שטענותיו נכונות.
קראו למשל את הפרק על המוטציות והקהילות היהודיות בקישור הבא:
http://www.amalnet.k12.il/sites/genetic/gar0028.htm
טענת פרק זה נמצאת בסתירה עם טענתו של זנד בדבר ריבוי המקורות של העם היהודי.
אינני יודע (כרגע, אנסה לחפש ואשמח אם אחרים יעזרו לי בחיפוש) על איזה מחקרים בדיוק מבוססת טענת הפרק הנ"ל אבל ברור שהאמור בו אינו מתיישב עם טענתו של זנד.
מחבר הספר מטומטם בנושא זה. הוא יעדיף בשם הפרובוקציה ובשם (בהנחה שבספר מובאות ראיות אמיתיות שמעלות שאלות טובות ביחס לאמת ההסטורית ( שהיא אכן חשובה בניגוד למה שהובא בתגובה הקודמת)) החילוניות לההעלות תיאוריות שמתיישבות עם קבוצת העובדות שהביא אך לא מתיישבות עם טריליון עובדות אחרות אחרות . אנשי "מדעי" הרוח הם אנשי שקר( כלומר שלא האמת חשובה להם והם רק רוצים להתבטא בכל מחיר ואם היה ניתן להם מעט תשומת לב היו רגועים) שלא היו עוברים את סף הכניסה לעולם מדעי הטבע והם גם חסרי דמיון לחלוטין ביחס למדענים. לדשידו של המחבמחבר בכלל לא הייתה הסטוריה לפני המאה ה19 וכמובן ניוטון לא קיים וגם לא כל מלכי צרפת ובכלל מה שהוא לא ראה זה לא קיים בכלל. רק נקווה שילדיו לא יטילו ספק בקיומו
יום טוב
זכותנו על הארץ הזו נובעת מעובדה פשוטה-נלחמנו(שלא מרצוננו) וניצחנו
ממה שכתוב כאן, ואני מודה שקראתי בריפרוף, יש פה קטילה לאורך כל הדרך של הרקע ההסטורי של עמים בכלל, ושל העם היהודי בפרט.
האם יש חשיבות דרסטית למאוראות ההסטוריים החשובים, או מה שחשוב באמת היא המורשת של מה שהעם- קבוצת האנשים, חושבת שקרה.
לדוגמא, לשוויצרים יש גבור לאומי בשם וילהלם טל. מורשתו ומילחמתו לחופש הזינו את דרכם של השוויצרים לכל אורך ההסטוריה.
האם באמת חשוב אם וילהלם טל הנ"ל היה קיים או מה שחשוב היא המורשת שהורישה דמות מעין זו? במילים אחרות, נניח שמישהו יוכיח שוילהלם טל לא היה קיים והוא סתם אגדה, האם זה צריך לשנות במשהו לגבי השויצרים?
מה היה קורה אם נניח היה מתגלה שסיפור מצדה לא היה קיים האם זה צריך לשנות לנו במשהו לגבי המורשת שלנו כעם מסיפור מצדה?.
דוגמא נוספת- יתכן מאד שהמונוטאיזים לא היה המצאה של העם היהודי אלא של מלך העיר "עבר" שדגל במונוטאיזים. מלך "עבר" ומלכותו חלפו מן העולם אך למאמיניו הודבק הכינוי "עיברי" לדוגמא אברהם העברי, או, עברים אנחנו. ושוב נשאלת השאלה האם זה צריך לשנות לנו כהוא זה להיותנו מוביליי המונוטאיזים?
ואפשר להביא עוד כהנה וכהנה דוגמאות.
לסיכום, כל עם, ובעיקר עמינו, צריך להיות גאה במורשתו! והרקע ההסטורי המדוייק הוא באמת, באמת, לא חשוב. יש כאן ניסיון עלוב לנתץ מורשת אדירה של עם שקיים כבר אלפיי שנים של היסטוריה, עם נקודות אור וחושך כמו לכל עם אחר. ניסיונות לבטל סיפוריי מורשת כמו יציאת מצריים או מלכות דוד אין להם שום חשיבות, מה שחשוב מה נתנה לנו יציאת מצריים מלכות דוד , מצדה ועוד במורשתינו כעם. אם זה נכון היסטורית , זה באמת לא חשוב!
שיהיה לנו יום טוב
סבדרמיש יהודה
לא הצלחתי להגיע עד הסוף.
טון הדיבור המתגונן הזכיר לי, בסדר הזה:
את ד"ר שורק כשהוא מספר על המרד ביוונים.
את אבי כשהוא מדבר על תורת הבריאתנות.
את הראפר העברי המצוי כשהוא צועק שלא ישתיקו אותו.
לכולם אני אומר: לא ישתיקו אותכם, בואו נעבור לנושא הבא.