ידענים: היסטוריה של עם ישראל

מאת 5 ביוני 2008 63 תגובות

הספר יצא בהוצאת רסלינג, 2008

זיכרון מושתל

עטיפת הספר מתי ואיך הומצא העם היהודי

עטיפת הספר מתי ואיך הומצא העם היהודי

חוויות אישיות עשויות בהחלט להכריע בבחירת תחומי מחקרו של היסטוריון, וסביר להניח שנוכחותן בולטת אצלו יותר מאשר בהעדפותיו המקצועיות של המתמטיקאי או הפיזיקאי. אולם טעות היא להניח שהן שולטות לחלוטין על תהליכי ואופני עבודתו. לפעמים תקציבים נדיבים של המערכת מנתבים ומנווטים את החוקר לשדות מחקר כדאיים יותר. לעתים, אולי לעתים נדירות, דווקא הממצאים מתמרדים וכופים עליו הר כגיגית חשיבה וכיוון מחקרי חדש.

תמיד מתרוצצים בחדרי דמיונו גם כל הספרים האחרים שהמריצו אותו להתעניין בסוגיות המרכזיות שבהן הוא התחבט. קיימים כמובן גורמים נוספים שנוטלים חלק בעיצוב פעילותו האינטלקטואלית.
מעבר לזאת, אצל ההיסטוריון, כמו בקרב כל האזרחים האחרים, נוכחים רבדים של זיכרון קולקטיבי שנצרכו על ידו טרם הפיכתו לחוקר מדופלם. כולם נולדים, כידוע, לתוך מכלול של שדות שיח שכבר עוצבו על ידי יחסי כוח אידיאולוגיים קודמים. שיעורי ההיסטוריה, האזרחות והתנ"ך במערכת החינוך, החגים הלאומיים, ימי האזכרה, הטקסים הממלכתיים, שמות הרחובות, האנדרטאות, סדרות הטלוויזיה החינוכיות וזירות זיכרון נוספות ומגוונות יוצרים יחדיו יקום מדומיין המציג בעיני רוחו של החוקר את העבר עוד לפני שהיו בידיו הכלים להתמודד עמו באופן ביקורתי. בשעה שבה ההיסטוריון מתחיל ללמוד ולכתוב כתיבה מקצועית באשר לקורות הזמן, כבר נטוע בראשו גוש עצום של "אמת" שאין לו כל יכולת שלא לחשוב דרכו. אם ההיסטוריון הוא תוצר פסיכולוגי ותרבותי של חוויות אישיות, הרי שלא פחות מכל אחד אחר, הוא מוצרו התודעתי של זיכרון מושתל.

כאשר המחבר, כילד, רקע ברגליו במסיבות חג החנוכה בגן החובה ושר בלהט "באנו חושך לגרש, בידנו אור ואש", התחילו לְהִתְמַצֵּק בקרבו הדימויים והמושגים הראשוניים על "אנחנו" ו"הם". אנחנו המקבים–היהודים — האור, אל מול המתייוונים והיוונים — החושך. מאוחר יותר בשיעורי התנ"ך בכיתות ב', ג' ו–ד' הוא ידע שגיבורי המקרא כבשו את הארץ אשר הובטחה לו. הוא פקפק בהבטחה, שכן הוא בא מרקע אתיאיסטי, אך באופן "טבעי" למדי הוא הצדיק את חייליו של יהושע בן נון שאותם ראה כאבות אבותיו (הואיל והוא השתייך לדור שעבורו הזמן ההיסטורי שעט הישר מהתנ"ך לפלמ"ח — להבדיל מן הדילוג שייעשה שנים מאוחר יותר מן ההגליה לשואה — הוא התגאה דווקא בגבורה וכמעט שלא בנרדפות). ההמשך ידוע — המודעות להיותו צאצא לעם יהודי עתיק היומין נעשתה לא רק לוודאית, אלא בעיקר למרכיב מרכזי בזהותו העצמית.

כדי לפורר את גבישי "הזיכרון" הללו על אודות העבר כבר לא הועילו שיעורי ההיסטוריה באוניברסיטה ואפילו לא עצם הפיכתו להיסטוריון. יש לזכור כי מדינת הלאום אמנם התחילה את צעדיה הראשוניים לפני עלייתו של חינוך החובה להמוניה, ויחד עם זאת, רק באמצעות חינוך זה היא הצליחה להשלים את התבססותה והתחזקותה. במדורים העליונים של הפדגוגיה הממלכתית שכן בבטחה שעתוק הזיכרון השתול וליבתו הייתה ההיסטוריוגרפיה הלאומית.

ליצירת ההומוגניות של הקולקטיבים בזמן החדש נדרשה, בין היתר, עלילה ארוכת שנים אשר נועדה ללמד על קשר רצוף בזמן ובמרחב בין אבותיהם ו"אבות אבותיהם" של כל חברי הקהילה בהווה. היות שקשר תרבותי הדוק מעין זה, האמור לפעום בגוף האומה, לא התקיים מעולם בשום חברה, על סוכני הזיכרון היה להתאמץ קשות ולהמציא אותו. הממצאים המגוונים נערמו, בעיקר באמצעות ארכיאולוגים, היסטוריונים ואנתרופולוגים, עברו מתיחת פנים מרהיבה —הסתרת קמטים עמוקים שהתבצעה על ידי מחברי רומנים היסטוריים, מסאים ועיתונאים — כך זוקק לו מהעבר הדיוקן הלאומי הגאה והנאה.
אם בכל כתיבת היסטוריה נוכחים מיתוסים, הרי שבהיסטוריוגרפיה הלאומית הם מחוצפים במיוחד. קורות העמים והלאומים נכתבו כפי שפוסלו האנדרטאות בכיכרות ערי הבירה הממלכתיות: הן היו חייבות להיות גדולות, נישאות, בעלות עוצמה וספוגות כל כולן בהדר הרואי. עד הרבע האחרון של המאה ה– 20 הקריאה בהיסטוריוגרפיה הלאומית דמתה לעלעול בעמודי הספורט בעיתון היומי; "האנחנו" ו"כל האחרים" הייתה החלוקה המקובלת בה, טבעית כמעט. ייצור "האנחנו" היה מפעל החיים של ההיסטוריונים והארכיאולוגים הלאומיים, אותם כוהני זיכרון מורשים, במשך למעלה ממאה שנה.

טרם ההתפצלויות הלאומיות באירופה, האמינו רבים שהם בני טרויה הקדומה. מאז סוף המאה ה– 18 המיתולוגיה השתנתה באופן "מדעי". בעקבות עבודתם ספוגת הדמיון של חוקרי עבר מקצועיים, יוונים ואירופים, ראו את עצמם אזרחיה של יוון המודרנית כצאצאיהם הביולוגים של סוקרטס ואלכסנדר הגדול, או בנרטיב חילופי ומקביל, כיורשיה הישירים של האימפריה הביזנטית. בני רומא העתיקה נעשו מאז סוף המאה ה– 19 , בעזרת ספרי הוראה יעילים, לאיטלקים טיפוסיים. שבטים גאליים שמרדו ברומא תחת שלטונו של יוליוס קיסר תוארו בבתי ספר של הרפובליקה השלישית כצרפתים אמיתיים (אמנם בעלי טמפרמנט קצת פחות לטיני). היו גם היסטוריונים אחרים שהצביעו דווקא על התנצרותו של המלך קלוביס ( Clovis ) במאה ה– 5 לספירה כרגע האמיתי בהולדתה של האומה הצרפתית, הכמעט נצחית.

חלוצי הלאומיות הרומנית, לעומת זאת, מתחו את זהותם המודרנית עד המושבה הרומית העתיקה דאקיה ( Dacia ), ובשל ייחוסם הרם והנישא, הם אפילו הכתירו את שפתם החדשה כ"רומנית". במאה ה– 19 החלו רבים בבריטניה הגדולה לראות בבודיקה ( Boudica ), מנהיגת שבט האיקֶנים הקלטי שלחמה נואשות בכובש הרומי, את האנגלייה הראשונה. ואכן, דמותה הנערצת הונצחה בפסל הניצב לתפארת בלונדון. מחברים גרמנים עטו על חיבורו העתיק של טקיטוס שבו מככבים השבטים החרוסקיים בהנהגתו של ארמיניוס ( Arminius ) וראו בו את אבי האומה הקדומה שלהם. אפילו תומס ג'פרסון ( Jefferson, 1743-1826 ) הנשיא האמריקאי השלישי, אשר בבעלותו היו כמאה עבדים שחורים, עמד על כך שבחותם הממלכתי של ארצות הברית יופיעו דמויותיהם של הנגיסט ( Hengist ) והורסה (Horsa), שני המנהיגים הסקסונים הראשונים שפלשו לבריטניה באותה מאה שבה הוטבל קלוביס. הסיבה להצעה מקורית זו הייתה משום "שאנו רואים את עצמנו כצאצאיהם ואת עקרונותיהם הפוליטיים וצורות ממשלם אנו מיישמים".

כך היה אף במאה ה– 20 . לאחר התמוטטות האימפריה העות'מאנית, התברר לאזרחי תורכיה החדשה שלמעשה הם לבנים וארים וכי אבותיהם היו השוּמרים והחִיתים. בשרירות לב מתח קצין בריטי עצל את גבולותיה של עיראק על המפה בקו ישר למדי, ואלו שנעשו פתאום לעיראקים למדו במהרה מההיסטוריונים ה"מורשים" שלהם, כי הם בד בבד יוצאי חלציהם של הבבלים הקדומים וכן ערבים, צאצאי חייליו ההרואיים של צלאח אד–דין. אזרחים מצרים רבים ידעו בוודאות שממלכת הפרעונים העתיקה והפגאנית הייתה מדינתם הלאומית הראשונה, מה שלא מנע מהם כמובן להמשיך להיות מוסלמים נאמנים. הודים, אלג'ירים, אינדונזים, ויטנאמים ואיראנים עדיין מאמינים שאומתם התקיימה מאז ומעולם, ותלמידי בתי הספר שלהם משננים נרטיבים היסטוריים ארוכי טווח מגיל צעיר במיוחד.

להבדיל ממיתולוגיות פרועות אלו, בזיכרונם המושתל של כל הישראליות והישראלים, ממוצא יהודי כמובן, טמונות לכאורה אמיתות קשיחות ומדויקות. רובם ככולם יודעים שמאז נתינת התורה בסיני קיים בבטחה עם יהודי, אשר הם צאצאיו הישירים והבלעדיים (מלבד כמובן עשרת השבטים שאיתורם עדיין לא הושלם). הם משוכנעים שעם זה "יצא" ממצרים, התנחל וכבש את "ארץ ישראל" שהובטחה לו, כידוע, על ידי האל, הקים לו את מלכויות דוד ושלמה המפוארות ולאחר מכן התפצל וייסד את ממלכות יהודה וישראל.
הם גם בטוחים שעם זה הוגלה לאחר רגעי התהילה הממלכתיים לא פעם אחת, אלא פעמיים: עם חורבן בית ראשון במאה ה– 6 לפנה"ס, ובפעם השנייה בשנת 70 לספירה לאחר הרס המקדש השני. עוד לפני מאורע זה הצליח העם הייחודי להקים לו את ממלכת החשמונאים העברית שסילקה את השפעת המתייוונים המרושעים מארצו.

הם סבורים שעם זה, כלומר "עמם" שלכל הדעות הוא הקדום ביותר, נדד בגלות קרוב לאלפיים שנה וחרף שהייה ארוכה זו בקרב הגויים הוא נשמר היטב מן ההתערות ומן ההתבוללות בהם. העם התפזר בפזורה רחבה, חתר והגיע במסעותיו המיוסרים לתימן, מרוקו, ספרד, גרמניה, פולין ורוסיה הרחוקה, אך תמיד עלה בידו לשמר קשרי דם הדוקים בין הקהילות הרחוקות, וכך ייחודו של העם לא נפגם.
רק בסוף המאה ה– 19 בשלו התנאים שהולידו את הזדמנות הפז הנדירה שבה העם הזקן נעור מתרדמתו הארוכה ויכול היה להכין את עצמו לקראת חידוש נעוריו ושובו ל"מולדתו" העתיקה. הוא אמנם החל לחזור אליה בהתלהבות בהמוניו. אלמלא הטבח הנורא של היטלר, כך מאמינים עדיין ישראלים רבים, "ארץ ישראל" הייתה מתאכלסת במהירות במיליוני יהודים שהיו "עולים" אליה ברצון, מכיוון שחלמו עליה אלפי שנים.
וכמו שלעם הנודד דרושה הייתה טריטוריה משלו, כך הארץ הריקה והבתולית יחלה לעם שיבוא ויפריח אותה. אמת, במולדת זו התיישבו מספר אורחים לא קרויים, אולם הואיל והעם "שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו" במשך אלפיים שנה היא הייתה שייכת רק לו ולא לאותם "מעטים" חסרי ההיסטוריה שנקלעו אליה במקרה. לכן מלחמותיו על כיבוש הארץ של העם הנודד היו צודקות, התנגדותה האלימה של האוכלוסייה המקומית הייתה נפשעת, והיה זה רק החסד היהודי, שהיה מאוד לא תנ"כי, אשר התיר לזרים להמשיך ולשבת בחיקו ולצדו של העם ששב לשפתו המקראית ולמכורתו הקסומה.

אף בישראל ערימות הזיכרון הללו לא הצטברו באופן ספונטני, הן נערמו מאז המחצית השנייה של המאה ה– 19 שכבה אחר שכבה על ידי משחזרי עבר מוכשרים שליקטו בעיקר רסיסי זיכרון דתי יהודי ונוצרי, אשר ממנו המציאו באמצעות דמיון פורה שושלת יוחסין רציפה ל"עם היהודי". ארגון תהליך ה"היזכרות" הציבורי לא היה קיים ממש לפני מועד זה ולמרבה הפליאה הוא גם לא השתנה רבות מאז שהחלה כתיבתו. למרות האקדמיזציה של לימודי העבר היהודי — עם הקמתן של האוניברסיטאות בירושלים המנדטורית ולאחר מכן בישראל, ועם היווצרותן של קתדרות ליהדות ברחבי העולם המערבי — תפיסת הזמן היהודי קפאה בדרך כלל על שמריה ונותרה אחדותית ואתנו–לאומית עד היום.

כמובן, קיימות גישות שונות בהיסטוריוגרפיה הענפה על יהדות ויהודים. פולמוסים וחילוקי דעות לא חסרו בשדה הייצור הגבוה של תולדות העבר ה"לאומי". אולם, עד כה, כמעט שלא נמצאו מערערים על התפיסות המהותניות שעוצבו והתקבלו בסוף המאה ה– 19 ותחילת המאה ה– 20 . התהליכים החשובים ששינו לחלוטין את מקצוע ההיסטוריה בעולם המערבי של סוף המאה הקודמת, והתמורות המשמעותיות בפרדיגמות בתחומי חקר הלאומיות והלאומים לא הגיעו לחוגי "תולדות עם ישראל" באוניברסיטאות הישראליות. למרבה הפלא, הם אף לא הותירו עקבות בתנובה המגיעה מהקתדרות ליהדות באוניברסיטאות האמריקאיות או האירופיות.

אם נחשפו מדי פעם ממצאים שאיימו על תמונת העבר הרציפה והליניארית של תולדות היהודים הם כמעט ולא "הוזכרו", ואם הם בכל זאת צפו לעתים על פני השטח הם "נשכחו" ונטמנו במהרה בתהום הנשייה. הצרכים הלאומיים היוו מלתעות לוחצות שמנעו כל חריגה וסטייה מהנרטיבים השליטים. גם המסגרות המיוחדות שבהן מיוצר הידע על אודות העבר היהודי, הציוני והישראלי — כלומר חוגים בלעדיים ל"תולדות עם ישראל" המנותקים כליל ממחלקות ההיסטוריה הכללית ותולדות המזרח התיכון — תרמו רבות לאותו שיתוק מדהים וסירוב עיקש להיפתח לחדשנות היסטוריוגרפית הדורשת במוצאם וזהותם של היהודים. אם מדי פעם הרעישה סוגיית "מיהו יהודי?" את הזירה הציבורית בישראל, בעיקר מפאת הבעיות המשפטיות הכרוכות בה, הרי שההיסטוריונים הישראלים לא הוטרדו מכך. הם תמיד ידעו מראש את התשובה: כל מי שהוא צאצא לעם אשר הוגלה לפני אלפיים שנה הוא יהודי.

בפולמוס "ההיסטוריונים החדשים" שהחל בסוף שנות ה– 80 של המאה הקודמת, עימות אשר נראה היה לרגע קט כמי שזעזע את אמות הסיפים של הזיכרון הישראלי, כמעט ולא השתתפו חוקרי עבר "מורשים". רוב המעורבים בדיון הפומבי, אף אם מספרם היה זעום, באו מדיסציפלינות אחרות או מחוץ למסגרות אקדמיות. סוציולוגים, אנשי מדעי המדינה, מזרחנים, בלשנים, גיאוגרפים, חוקרי ספרות, ארכיאולוגים, ואפילו מסאים בלתי תלויים השמיעו את השגותיהם החדשות על אודות העבר היהודי, הציוני והישראלי. היו גם בעלי דוקטורט בהיסטוריה שהגיעו מחוץ לגבולות ישראל ועדיין לא זכו למשרות בארץ. מחוגי "תולדות עם ישראל", לעומת זאת, שאמורים היו להיות הספקים הראשיים לפריצות דרך מחקריות, נשמעו רק תגובות חששניות ושמרניות המלופפות ברטוריקה אפולוגטית הנשענת על מוסכמות מסורתיות.
"
היסטורית–הנגד" בשנות ה– 90 חגה בעיקר סביב מהלכיה ותוצאותיה של מלחמת 1948 . השלכותיה המוסריות של מלחמה זו לכדו את מיטב תשומת הלב. אמנם, חשיבותו של דיון זה למורפולוגיית הזיכרון בחברה הישראלית אינה מוטלת בספק. "סינדרום 48 '" המטריד את המצפון הישראלי, חשוב לפוליטיקה העתידית של מדינת ישראל וניתן אפילו לומר שהוא מהותי לעצם המשך קיומה. כל פשרה משמעותית עם הפלסטינים, אם תושג אי פעם, תהיה חייבת לקחת בחשבון לא רק את תולדות היהודים אלא גם את ההיסטוריה הקרובה של ה"אחרים".

אולם פולמוס חשוב זה נותר מוגבל בהישגיו המחקריים ונוכחותו בתודעה הציבורית הייתה בסופו של דבר שולית יחסית. הדור המבוגר והוותיק יותר דחה מכול וכול את הממצאים וההערכות החדשות; הוא לא היה מסוגל לגשר ביניהם לבין המוסר הנוקשה שכיוון לדעתו את דרכו ההיסטורית. דור אינטלקטואלי צעיר היה אולי מוכן להודות ב"חטאים" שבוצעו בדרך להקמת המדינה, אך המוסר היותר גמיש והיחסי שלו היה מוכן לספוג את ה"חריגות"; מהו משקלה של הנכבה מול השואה? כיצד אפשר להשוות את מצב הפליטות הפלסטיני הקצר והמוגבל לגלותו של עם שנדד אלפיים שנה בגולה מיוסרת?

מחקרים סוציו–היסטוריים שהתמקדו פחות באירועים פוליטיים, כלומר ב"חטאים", ויותר בתהליכים ארוכי הטווח של המפעל הציוני זכו לפחות תשומת לב, ואף על פי שנכתבו על ידי ישראלים הם מעולם לא הופיעו ופורסמו בעברית. 4 העבודות המעטות שניסו לערער על עצם הפרדיגמות העומדות בבסיס ההיסטוריה הלאומית לא עוררו הדים כלל. ביניהן ניתן למנות את החשבון הלאומי, חיבורו הנועז של בועז עברון ו"היסטוריה: בין מהותנות להמצאה" מסתו המסקרנת של אורי רם. בשניהם מאותגרת ההיסטוריוגרפיה המקצועית העוסקת בעבר היהודי בצורה רדיקלית, אך קריאות תיגר אלה כמעט ולא הטרידו את יצרניו המורשים של עבר זה.

החיבור הנוכחי נכתב בעקבות פריצות הדרך של שנות ה– 80 ותחילת שנות ה– 90 של המאה הקודמת. ספק אם בלעדי מהלכיהם המתריסים של עברון, רם וישראלים אחרים, ובעיקר עקב תרומותיהם של חוקרי לאומיות "זרים" כמו ארנסט גלנר ( Gellner ) ובנדיקט אנדרסון ( Anderson ), היה המחבר מעלה בדעתו לתשאל מחדש את שורשי זהותו ולהרים את מבטו מעל לערימות הזיכרון שנערמו על גבי תודעת העבר שלו מאז ילדותו.

במקרה של ההיסטוריה הלאומית העצים הרבים נושאים צמרות מליטות אשר מונעות יצירת שדה ראייה רחב דיו על מנת להתחיל ולכפור ב"מטא–נרטיב" השליט. ההתמחות המקצועית מנתבת את החוקרים לפיסות עבר ספציפיות ומונעת בדרכה כל ניסיון לראות את היער בשלמותו. אמנם הצבר הולך וגדל של נרטיבים חלקיים אמור בסופו של דבר לכרסם בו, אך לשם כך זקוקים שדות המחקר ההיסטורי להתקיים בתרבות פלורליסטית אשר אינה שרויה במתח של קונפליקט לאומי מזוין ושאינה חוששת תדיר מסוגיית זהותה ומקורותיה.

קביעה זו עלולה, בצדק, להיחשב לפסימית לאור המציאות של ישראל בשנת 2008. בשישים שנות קיומה של מדינת ישראל, ההיסטוריה הלאומית התבגרה מעט מאוד וקשה להניח שהיא תתחיל באופן מידי לעשות כן עתה. לפיכך, אין למחבר יותר מדי אשליות לגבי אופי התקבלותו של הספר. תקוותו היא שלמרות הכול יימצאו מתי מעט שיהיו מוכנים לקחת כבר עתה את הסיכון בתשאול רדיקלי יותר של העבר, תשאול העשוי לתרום מעט לכרסום בזהות המהותנית שדרכה חושבים ופועלים כמעט כל הישראלים היהודים.

החיבור שלפניכם נכתב אמנם על ידי היסטוריון "מקצועי", ועם זאת, המחבר לקח על עצמו סיכונים שבדרך כלל אינם מותרים ומורשים במחוזות עבודתו. על פי חוקי המשחק האקדמיים המקובלים חייב חוקר העבר להישאר תמיד בנתיבים שיועד להם ושבהם הוא אמור להיות בקיא. מבט חטוף בראשי הפרקים מלמד שקשת הסוגיות המטופלות בספר חורגת מתחום "מדעי" אחד. מרצים למקרא, היסטוריונים של העת העתיקה, ארכיאולוגים, מדייווליסטים ובמיוחד "מומחים" לעם היהודי יתקוממו אל מול המחבר הפולשני שחדר באורח לא לגיטימי לשדות מחקר לא לו.

יש אמת בטענה זו והמחבר מודע לחלוטין לבעיה. עדיף היה לו הספר היה נכתב על ידי צוות של חוקרים ולא על ידי היסטוריון בודד. לרוע המזל, הדבר לא התאפשר שכן לא נמצאו שותפים לדבר העבירה. מתוך כך סביר להניח כי ייתכן שיימצאו אי אלו אי–דיוקים בעבודה. המחבר מתנצל מראש על כל הליקויים ומזמין את המבקרים לתרום במידת האפשר לתיקונם. הואיל ואין הוא מדמה את עצמו לפרומתיאוס שגנב את אש האמת ההיסטורית למען הישראלים, אין הוא גם חושש שזאוס הכול יכול, דהיינו, הקורפורציה המקצועית של ההיסטוריוגרפיה היהודית, ישלח נשר שינקר את הכבד התיאורטי של גופו הכבול. הכותב רק מבקש להסב את תשומת הלב לעובדה מוכרת: ההימצאות מחוץ לשדות ספציפיים ודווקא ההליכה על קווי התפר ביניהם עשויות במקרים מסוימים לחדד זוויות ראייה לא שגורות ולהציע קישורים מפתיעים. לעתים החשיבה "ליד" ולא "בתוך" עשויה להפרות את ההגות ההיסטורית למרות חולשותיה של אי–ההתמחות ורמת הספקולטיביות הגבוהה.

ה"מומחים" לתולדות היהודים אינם נוהגים להציב לעצמם שאלות יסוד, מתמיהות במבט ראשון אך אלמנטריות. לפרקים כדאי לעשות זאת עבורם ובמקומם: האם התקיים באמת עם יהודי במשך אלפי שנים כאשר כל שאר "העמים" נמוגו ונעלמו? כיצד ומדוע נעשה המקרא, ספרייה תיאולוגית מרשימה שאיש לא באמת יודע מתי נכתבו או נערכו כרכיה, לספר היסטוריה אמין המשרטט את לידתו של לאום? באיזו מידה יכולה הייתה ממלכת החשמונאים היהודאית, שנתיניה השונים לא דיברו כלל בשפה אחת ומרביתם לא ידעו קרוא וכתוב, להיות מדינה לאומית?

האומנם התחוללה הגליית תושבי יהודה עם חורבן בית המקדש השני או שמא היה זה מיתוס נוצרי אשר התגלגל שלא במקרה למסורת היהודית? ואם מעולם לא הייתה הגליה, מה עלה בגורלם של המקומיים, ומי היו אותם מיליוני היהודים שהופיעו על בימת ההיסטוריה במרחבים כה בלתי צפויים? אילו היהודים בעולם אכן היו "עם", מה היה המשותף ברכיבי תרבותו האתנוגרפיים של יהודי בקייב ויהודי במרקש מחוץ לאמונתו הדתית ומלבד חלק מהפרקטיקות הפולחניות שלו? ואולי, למרות כל מה שסופר לנו, הייתה היהדות "רק" דת מרתקת, שהתפשטה טרם ניצחונם של מתחרותיה, הנצרות והאסלאם, ועל אף ההשפלות והרדיפות שספגה הצליחה לחתור ולהגיע עד העידן המודרני? האם הטענה אשר מזהה את היהדות כמי שהייתה מאז ומתמיד תרבות–אמונה חשובה ולא היוותה מעולם תרבות–עם אחידה מפחיתה מכבודה, כפי שחסידי הלאומיות היהודית חוזרים וטוענים מזה מאה ושלושים שנה?

אם לא היה כל מכנה משותף תרבותי–חילוני בין קהילות הדת היהודיות, הייתכן ש"קשרי דם" ליכדו וייחדו אותן? כלום היהודים הם "עם–גזע" זר כפי שהאנטישמים דימו בלבם וביקשו שנאמין להם מאז המאה ה– 19 ? וכי היטלר, שנחל תבוסה צבאית ב– 1945 , ניצח בסופו של דבר אינטלקטואלית ומנטלית במדינה ה"יהודית"? מה הסיכויים להביס את תורתו שהניחה וקבעה כי ליהודים יש מאפיינים ביולוגיים ייחודיים — שכן בעבר היה זה "דם יהודי" בעוד שכיום המונח הוא "גֶּן יהודי" — כאשר כה רבים מתושבי ישראל מאמינים בכך באמת ובתמים?

אירוניה נוספת של ההיסטוריה; היו זמנים באירופה אשר בהם אם מאן דהו טען שכל היהודים שייכים לעם בעל מוצא נוכרי הוא היה מסווג כאנטישמי לאלתר. כיום, אם מישהו מעז להציע כי אלה הנחשבים ליהודים בעולם (בשונה מהישראלים היהודים של היום) מעולם לא היוו ועדיין אינם עם או לאום — הוא מוקע מיד כשונא ישראל.

בשל התפיסה הלאומית המיוחדת של הציונות, מדינת ישראל ממאנת שישים שנה לאחר הקמתה לראות את עצמה כרפובליקה המתקיימת עבור אזרחיה. כידוע, רבע מהם אינם נחשבים בה כיהודים, ועל פי רוח חוקיה המדינה כלל אינה אמורה להיות שלהם או בבעלותם. מלכתחילה היא גם נמנעה מלהטמיע את התושבים המקומיים בתרבות–העל החדשה שהיא ייצרה, ובמודע היא הקפידה להדיר אותם מקרבה. באותה מידה סירבה ומסרבת ישראל להפוך לדמוקרטיה התאגדותית (דוגמת שווייץ או בלגיה) או לדמוקרטיה רב–תרבותית (כמו בריטניה או הולנד(. הווי אומר למדינה המקבלת את הגיוון שבה ובד בבד מיועדת לשרת את התושבים החיים בקרבה. תחת זאת, היא מתעקשת לראות את עצמה כמדינה יהודית השייכת לכל יהודי העולם, אף על פי שהללו אינם עוד פליטים נרדפים אלא אזרחים שווי זכויות בארצות שבהן הם בוחרים מרצון להמשיך ולחיות. הצידוק לפגיעה עמוקה זו בעקרון היסוד שעליו מושתתת הדמוקרטיה המודרנית ולהמשך שימורה של אתנוקרטיה חסרת גבולות, המפלה קשות חלק מאזרחיה, עודנו מושתת על המיתוס הפעיל על אודות קיומה של אומה נצחית אשר אמורה להתכנס לימים לבוא ב"ארץ מכורתה".

לא קל לכתוב היסטוריה יהודית חדשה מבעד למנסרת הזכוכית הציונית העבה. האור הנשבר דרכה מקבל שוב ושוב צבעים אתנוצנטריים עזים. על הקוראים לשים לב: החיבור הנוכחי המעלה את התזה הרואה ביהודים כמי שהיו מאז ומתמיד קהילות דת חשובות שהופיעו והתבססו באזורים שונים בעולם, ולא כ"אתנוס" בעל מוצא אחיד שנע ונדד בגלות מתמדת, אינו עוסק ישירות בדברי הימים. הוא נועד בעיקר לבקר שיח היסטוריוגרפי שגור ואגב כך נגרר בלית ברירה להצביע מדי פעם על נרטיבים חלופיים. המחבר יצא לדרך כאשר שאלתו של ההיסטוריון הצרפתי מרסל דטיין מהדהדת בראשו: "כיצד ניתן לערוך דה–נציונליזציה ( dénationaliser ) להיסטוריות הלאומיות". 7 באיזה אופן אפשרי יהיה לא להמשיך ולפסוע באותן הדרכים שנסללו בעיקר מחומרים שהותכו בעבר מחלומות לאומיים?

דמיוּן הלאום היווה שלב חשוב בהתפתחות ההיסטוריוגרפיה כמו גם בעצם תהליך המודרניזציה. מאז המאה ה– 19 , היסטוריונים רבים היו שותפים לו. לקראת סוף המאה הקודמת חלומות הלאום החלו להתנפץ ולהתפוגג. יותר ויותר חוקרים החלו לפלח ולפרק את סיפורי האומה הגדולים ובמיוחד את מיתוסי המוצא המשותף שהעיבו עד כה על כתיבת קורות העתים. מיותר להוסיף שחילון ההיסטוריה נעשה תחת מהלומות הגלובליזציה התרבותית אשר הולכת ולובשת צורות לא צפויות ברחבי העולם המערבי.
סיוטי הזהות של האתמול אינם החלומות הזהותיים של המחר. כשם שכל אישיות מורכבת מזהויות נזילות ומגוונות, כך גם ההיסטוריה היא, בין היתר, זהות בתנועה. הספר המוצע בזאת לקוראים מבקש להנהיר מימד אנושי–חברתי זה אשר טבוע בנבכי הזמן.
הצלילה הארוכה לתוך תולדות היהודים המוצגת כאן אמנם שונה מהנרטיבים המקובלים, אך אין זאת אומרת שהיא נעדרת סובייקטיביות, או שהמחבר רואה את עצמו כחסר כל הטיה אידיאולוגית. הוא במכוון מבקש להציג מספר קווי מתאר להיסטוריית–נגד עתידית שאולי תתרום להיווצרותו של זיכרון שתול ממין אחר — זיכרון המודע לאמת היחסית שהוא נושא בקרבו ואשר חותר לרתך בחיבור חדש זהויות מקומיות מתהוות ותודעת עבר ביקורתית ואוניברסלית.

הערת עורך האתר:תגובות על הספר ויש לי גם הערות, אפרסם לאחר שקרא אותו במלואו.

63 תגובות ל “פרק מההקדמה לספר "מתי ואיך הומצא העם היהודי" מאת שלמה זנד”

  1. יובל דביר

    קראתי את רוב המאמר של זנד וכן מספר תגובות עליו.
    אני חייב לציין את הרוח הנעימה של הדיון כאן.
    באמת משמח מאוד למצוא "טוקבקיסטים" ברמה כזו.
    המקום כאן הוא הוכחה לשימוש החיובי מאוד שניתן לעשות באינטרנט בכלל ובתגובות על מאמרים בפרט.

    מי יתן וגם שאר אחינו היהודים (מי שנולד לאם יהודיה או התגייר :) ) ילמדו מהלך הדברים כאן.

    יש לי הסתיגויות מחלק מהדעות ובכל זאת, נעים מאוד לקרוא שהכל נכתב כאן בשפה נקיה ומתוך רצון אמיתי וכן לברר את הסוגיות.

  2. כלום

    ליאת צודקת.
    מה יש לנמק?הוא "זנד" וזהו.
    נתן לנו זבנג מרסק בבטן הרכה והרגישה.

  3. אביאסף

    לליאת. הואיל וקראת את כל הספר ובשתי שפות אולי תנמקי את עמדתך

  4. ליאת

    חבל מאד שקם הסטוריון "יהודי" וטורח לעשות לאוייבינו את העבודה במקומם.
    ונ.ב כל מה שכתוב בספר (וקראתי את הספר בעברית ובצרפתית), הוא השטות הגדולה ביותר ששמעתי איי פעם.

  5. מיכאל רוטשילד

    א':
    ללא כל קשר לנכונותן של טענות היסטוריות מסוימות המופיעות בתנ"ך או למופרכותן של אחרות – הוא אינו מהווה עבורי מקור לידע או מידע חיוני ולא יסוד מהיסודות שעליהם אני חי.

  6. א'

    אין לי כוונה לעסוק באמיתות החומר שמופיע בתנ"ך .ואם נכונים הם או לא אלה לאסוף כמה שיותר ממצאים חיצוניים שלא קשורים למקורות המקובלים אלינו . כמו חקר התרבות שומרית-אכדית ,תנועת העמים ההודים -איראנים ,וכמובן מצרים . דרך תמונה חיצונית זאת אפשר לגבש תמונה ורק אז לשוב שוב לתנ"ך ולא לשלול אותו כמקור ידע ומידע חיוני . אל לנו שתחת הרובדים השונים מסתתרים אמיתות שאין לפסול אותם .

    (אל תשללו את היסודות שאליהם אנחנו חיים .גלו אותם מחדש תחקרו ותגלו שהמחקר מראה עד כמה אנחנו קשורים לכאן יותר ממה שאפילו חשבנו קודם לכן) .

  7. ישראל

    המאמר מזכיר מחקר קודם של בועז עברון כפי שעולה מספרו "החשבון הלאומי" (1988). עברון לא מרחיק לכת כמו זנד (אם כי זנד מזכיר אותו בספרו) אבל גם הוא שולל הרבה מה"עובדות" העולות מהתנ"ך. לעברון יש "אג'נדה" – הוא טוען שהיהדות, בניגוד לכנעניות או העבריות, נולדה בגולה ושם גם נולד היהודי האנטי טריטוריאלי, כי לפי ההלכה המשיח ואיתו השיבה לא"י תגיע בידי אלהים ואל לנו, בשר ודם, לדחוק את הקץ. עברון הוא לא סתם חילוני אלא אנטי דתי ולכן קל לתקוף אותו. אבל מי שקרא את "מאין באנו" מאת פרופ' קנוהל, אדם דתי למהדרין, יופתע למצוא את אותן הטענות כמעט אחת לאחת (אבל בלי להזכיר את עברון כלל). אז אפשר להתווכח על "האג'נדה" אבל לא על העובדות

  8. אלון

    מצחיק בעיקר. חלק לא מבוטל מההקדמה מיוחד לאפולוגטיקה של המחבר על כך שהוא בכלל לא איש מקצוע, ככל שזה נוגע לדיסציפלינות בהן הוא חוקר. יעני, זה לא רלוונטי להזכיר ששלמה זנד הוא היסטוריון מאחר ותחום התמחותו הוא היסטוריה צרפתית, הוא נטול ידע בסיסי הנוגע למורשת ישראל וכו'. אחרי שהוא מסביר שהאמינות שלו מבוססת רק על יכולתו לכתוב בשפה גבוהה אך הוא נטול יתרון אקדמי, אפילו נניח בהשוואה לאדם ממוצע מן היישוב, הוא מודה שיש לו אג'נדה – הוא זוכר תמיד את הקמפיין של היסטוריון צרפתי להגיע לדה-לאומיות. אז אדון זנד הצטייד בבורות ובאג'נדה ובא להמציא לנו פטנטים. הוא מיתמם שכל כוונתו אקדמית ושהוא פתוח לשמיעת הערות, ובסך הכל מטרתו לפתוח בתחום מחקר חדש. משל למה הדבר דומה? שמהנדס חשמל יביא כותרת מפוצצת – "הומוסקסואליות היא מחלת נפש", יתנצל שהוא לא פסיכיאטר, יגיד שמטרתו להוכיח שיש מחלת נפש שכזו להודות שנפלו אי דיוקים ולהזמין את כל מי שירצה לתרום למחקר. חוץ מהזניית מקצוע ההיסטוריה אין פה שום חידוש. העבודה שלו היא המשך העבודה של "היסטוריונים" "פלשתינים" בעלי עניין במחיקת זהותו של עם בן יותר מ-3300 שנה כדי להוכיח בעלות על הארץ. זנד הוא האידיוט המועיל שהרים את הכפפה כדי לשוות אמינות לחארטות שהם כתבו.

  9. שחר

    העיקר שבעתיד בני אדם יפסיקו לדרוש את בעלותם על אדמת כדור הארץ שבכלל לא ברשותם ולכולם יהיה חופש תנועה על הכדור.
    הדת מפרידה אותנו ממי שאנחנו – בני אדם.

  10. ריבונו של עולם, כמה דבילים בראת בעולמך??????????

    ואיך, בחוכמתך האלוהית, שתלת חלק מהם באקדמיה? לפי גרסאת זנד, אנחנו רק נמצאים בחלום ועוד מעט נתעורר ונגלה שבעצם, אנחנו לא אנחנו והעולם אינו עולם והכל הבל הבלים.

  11. KOIL2

    הספרים שאפשר לדעת את שורשי העם היהודי אלה רק חמישה חומשי תורה ולא אף ספר אחר שאנשים כותבים

  12. KOIL2

    כל העמים הושמדו חוץ מעם ישראל מפני שהקב"ה שמר עליהם והגן עליהם מהאויבים מסביב

  13. שלוץ

    הטענה שלו זה שעמים לא זזים ואין דבר כזה "גלות", כלומר רוב העמים שבאותו אזור היו שם גם לפני 2000-3000 שנה.

    אז איך הוא יכול להסביר את זה שהמצרים של היום הם ערבים ואלה שלפני 2000-3000 שנה היו שחורים?

    הוכח מדעית שהיהודים של היום זה היהודים של פעם! :]

הוספת תגובה

  • (will not be published)