המדע סובל מבעיה של אפליה מגדרית

לפי מדדים מסוימים מצבן של נשים במדע דווקא טוב. נשים הן כיום מחצית ממקבלי תואר דוקטור בארה”ב במדעים (Ph.D.) וברפואה (M.D.), ומספר המרצים והמרצות בתחילת דרכם האקדמית בערך שווה. יותר מזה, מחקרים מראים שבארה”ב, סיכוייהן של נשים לְבַנות לקבל מענקי מחקר מן המכונים הלאומיים לבריאות (NIH) זהה לזה של גברים לבנים, ומימון כזה הוא צעד ראשון וחיוני לעבר קריירה עצמאית ומשרה קבועה. אלא שאותו מחקר הראה גם שסיכוייהן של מדעניות אמריקניות ממוצא אסייתי ואפרו-אמריקני להשיג מימון קטנים יותר. ההבדלים הקלים האלה חשובים בסביבה התחרותית מאוד של העולם המדעי המאלצת מדענים ומדעניות להיאבק על מקורות המימון לעבודתם. רק אחד מבין שלושה מדענים (גברים או נשים) זוכה לקבל מן ה-NIH מימון שדי בו כדי לאפשר להם בכלל להפעיל מעבדה.

יש עוד הרבה הבדלים דקים כאלה. לדוגמה, לאחר שהן מקבלות מימון, נשים עלולות להיתקל בקשיים לשמור על המשך המימון השוטף למשך זמן ארוך דיו כדי לגלות תגליות כלשהן. לאחר שלוש או ארבע שנות תמיכה כספית חייבים מדענים לשכנע את ה-NIH שאכן עלה בידם להגיע לתוצאות המצדיקות מימון נוסף. מחקר שהתבסס על ניתוח טקסטים ובחן את ההערות שכתבו מדענים שהתבקשו להעריך את בקשות המימון גילה שהם אמנם השתמשו ביותר ביטויי שבח כגון “יוצא דופן” ו”מצוין” כשהתייחסו לבקשותיהן של נשים, אבל העניקו לבקשותיהן דירוג נמוך יותר משהעניקו לבקשות שהגישו גברים. ממצאים אלה מורים על כך שבקשות שמגישות נשים נשפטות לפי סטנדרטים שונים.

החל מראשית הקריירה שלהן נשים גם מקבלות פחות מימון מאוניברסיטאות. המימון שהן מקבלות לצורך הקמת מעבדות קטן ב-40% בממוצע. נשים מקבלות יחס שונה לגבי יציאתן לחופשות מן העבודה. שכיח שגברים מנצלים דרכים “מקובלות מבחינה תרבותית” להמשיך לקבל שכר במהלך הפסקות של עבודתם הרגילה, למשל שנות שבתון, בלי שתהיה לכך השפעה על שכרם. גם נשים יוצאות לשבתונים, אבל הן יוצאות ליותר חופשות מסיבות משפחתיות שעדיין נלווה להן יחס תרבותי שלילי; ובמקרים רבים נשים פשוט בוחרות שלא לצאת לחופשות. עלינו לבחון מחדש את המדיניות המיושנת והבלתי ידידותית למשפחות. עלינו לבחון מחדש גם את ההטיות באקדמיה נגד עבודה בהיקף חלקי. שילוב בין העבודה ובין החיים האישיים נחשב כמעכב קריירה, עלינו להתחיל לראות בו כגורם המקדם את הקריירה דווקא, שכן ידוע שהסדרי עבודה גמישים יכולים לשפר את שביעות הרצון ואפילו את הביצועים בעבודה.

לפחות את אחת הבעיות, את ההפרשים בגובה השכר, אפשר לתקן על ידי הטלת האחריות לשוויון בשכר על דיקני הפקולטות ועל נשיאי האוניברסיטאות. שוויון בשכר צריך להיות יסוד מרכזי שלפיו יוערכו הישגיהם כמנהיגים. כשמדובר במענקי מחקר ידוע לנו על קבוצה שמופלית לרעה. ניתוח שנעשה לאחרונה ב-NIH הראה ששיעור ההיענות לבקשות של מדענים אפרו-אמריקנים נמוך במידה ניכרת משיעור ההיענות לבקשות של מדענים לבנים (11% לעומת 17%). ה-NIH בודק כעת אם סילוק של כל סימני הזיהוי האישיים מבקשות למענקי מחקר ישפיע על גובה ציון ההערכה שהן מקבלות. אם אכן יש לכך השפעה, סילוק סימני הזיהוי האישיים יוכל להשפיע גם על הדרך שבה יוערכו בקשות של נשים. לבסוף, אנו חייבים לטפל בבעיית ההטרדות המיניות שהגיעה בזמן האחרון לאור הזרקורים. זו בעיה שסובלים ממנה אנשים משני המינים, אבל שיעור הנשים הנפגעות ממנה גדול יותר.

נשים מביאות למחקר נקודת ראות ייחודית, וכחברה, אנו זקוקים לרעיונות הטובים ביותר שביכולתנו לקבל. לכן תיקון הבעיה הזאת הוא אינטרס של כולם, וההתקדמות לעבר תיקונה תלוי בשינוי תרבותי שחייב להתרחש הן בקרב נשים והן בקרב גברים. לעתים קרובות הפגיעה בנשים אינה מכוונת, אבל הסטראוטיפים שאנו פועלים בהשפעתם שלא במודע, ולעתים קרובות בלי להתכוון לכך, מובילים להטיות שיש להן השלכות מרחיקות לכת על הסיפוק בעבודה, על ההישגים בה ועל ההתקדמות בקריירה. אם לא נצליח לסלק את אי השוויון שבפניו ניצבות נשים במדע, זה יהיה כישלון לנשים ולגברים כאחד, וכן לעצם המחקר הביו-רפואי.