הידען > פתי יאמין לכל דבר

פתי יאמין לכל דבר

עולם רדוף שדים המדע כנר בעלטה – קרל סייגן. תירגם מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת הד ארצי, ספריית מעריב, 430 עמ'

הספר ” עולם רדוף שדים” של קרל סייגן הוא מסמך עצוב ומדכא משלוש סיבות עיקריות: הוא נכתב על ידי אדם כמו סייגן; הוא היה צריך להיכתב; הוא לא יעזור. העצבות איננה קשורה בהכרח לכך שמחבר הספר הלך לעולמו לא מכבר . הספר עצוב כי כתיבתו בידי סייגן היא סימפטום ברור, כמו צל כהה בצילום רנטגן של הריאות, של מצבה העגום של החברה האמריקאית. ומאחר שאנו עוסקים בתרגומו העברי, נוכל להוסיף מיד – גם של החברה בישראל; הספר אמנם כתוב על ידי אמריקאי ומיועד בעיקר לקהל קוראים אמריקאי, אולם הנגע שהוא הסימפטום שלו מקנן בחברה ובתרבות הישראלית הרבה יותר מאשר בחברה האמריקאית.
מה שעצוב בכך שהספר נכתב על ידי סייגן הוא המחשבה שרק לפני כמה עשרות שנים ספר כזה לא היה נכתב, לא על ידיו ולא על ידי כל אדם אחר במעמדו האקדמי. עובדה היא שהספר באמת נכתב עתה, ולא לפני 50 שנה, אף שהנושא שהוא עוסק בו מלווה את האדם משחר קיומו על הפלנטה הזאת. בישראל של לפני 50 שנה הספר לא היה נכתב, כי פשוט לא היה לו שוק בארץ. הפלמ”חניקים של שנות ה-,40 למשל, או החלוצים שהקימו את הקיבוץ הדתי שדה אליהו, היו מוצאים את הספר מובן מאליו ומיותר כמעט לחלוטין. גם כל מדען בינוני ומעלה באותן שנים היה רואה בכתיבת ספר כזה בזבוז זמן מוחלט.

והנה, עתה, שלוש שנים בלבד לפני תום האלף השני לספירה, מקדיש סייגן את השנים האחרונות לחייו לכתיבת הספר הזה. וסייגן הרי לא חשוד בכך שהוא רחוק מן התקשורת, שאיננו מכיר מקרוב את שוק קוראי הספרים, או שהוא מנותק במגדל השן שלו מקהל צרכני המדיה באמריקה ובעולם. הוא ידע שיש לספר קהל קוראים , ושיהיה לו ביקוש בשוק. הוא כנראה גם ידע שספר כזה לא ייכתב על ידי מישהו אחר. בעולם של סוף שנות ה-90 דרושים האוטוריטה, השם והפרסום של קרל סייגן כדי להוציא לאור ספר כזה ולקוות שיזכה לתהודה כלשהי.
וכך, במקום לכתוב, למשל, ספר מסכם ומעודכן לסוף האלף השני על המדעים הפלנטריים, תחום מחקרו ועיסוקו המקצועי במשך כל חייו, או על השלכות אפשריות של חקר החלל על הציוויליזציה והתרבות האנושית, הולך סייגן וכותב בשנת חייו האחרונה ספר שרק מספר קטן של שנים קודם לכן היה יכול להיכתב ברובו על ידי כל עיתונאי מוכשר, עם קצת מאמץ ועזרה של מומחים. ” עולם רדוף שדים” הוא ספר עצוב כי הוא ספר כמעט טריוויאלי, שהיה צריך להיכתב.
המלה טריוויאלי אולי חריפה במקצת, שכן הספר מכיל מאות אנקדוטות, סיפורים וציטטות היסטוריות שאינם נחלת כל אדם, ובוודאי שהעלאתם על הכתב היא עבודה מלומדת. עם זאת, התזה הבסיסית שהספר מציע והטענה המרכזית המועלית בו הן פשוטות בתכלית. הרעיון העיקרי הוא שמוחותיהם ולבבותיהם של המוני בני אדם, אולי אפילו של רובם הגדול, שטופים באמונות טפלות, בהזיות ובשיגיונות אשר בטעות, בשקר ובמרמה יסודם.
תרבות האמונה הבלתי מבוקרת לא רק שאין בה ברכה או תועלת, אלא שיש בכוחה להביא אסון וסבל. מול העולם העצום של פנטסיות ודמיונות שקריים עומדת החשיבה הרציונלית האנושית, הנשענת על הטלת ספק תמידית ועל אמות מידה חמורות ובלתי מתפשרות לאבחנה הרדיקלית בין הכרה שאפשר לקבלה כידיעה מצד אחד, לבין מה שאיננו אלא בגדר השערה, ניחוש, אמונה, דמיון, הזיה או סתם דבר שקר, מצד שני.
לדעתו של סייגן הביטוי העליון לתכונה הייחודית-אנושית הזאת, של כושר חשיבה ושיקול דעת רציונליים, הוא במערכת הקרויה מדע. סייגן מתאר ומסביר את הנקודה הזאת בעיקר על ידי ריבוי של דוגמאות היסטוריות ומודרניות לפריחה ולשליטה של גישות ותפיסות אנטי מדעיות ואנטי רציונליות במקומות שונים בעולם ובדורות שונים, ולנזק ולסבל העצומים שהן הביאו בכנפיהן להמוני בני אדם. הניזוקים, דרך אגב, היו בכל מקום בני השכבות החלשות .
סייגן איננו אומר זאת, אך למקרא הספר והתיאורים ההיסטוריים שבו אינך יכול להשתחרר מן המחשבה שעידוד אמונות טפלות והזיות, והשלטת אמונה עיוורת באמירות וטענות שונות, תוך כדי דיכוי ביקורת התבונה, שימשו מאז ומעולם אמצעי בדוק לשליטה של מעטים בעלי עוצמה וכוח על רבים הנתונים למרותם בדרגות שונות של שעבוד.
לכאורה, בעולם של קוראי ספרים העמדה הזאת שמבטא הספר כמעט שאינה צריכה להיאמר, בוודאי שלא בתוקף, באריכות, ובמידה מסוימת של אפולוגטיקה כפי שהיא מוצגת בספר. ואולם, סייגן חשב שבאמריקה של 1997 הספר צריך להיכתב , ואנו חייבים להעיד, ביושר ובעצב, שבמדינת ישראל של שנת 1997 בוודאי שהוא צריך. יתר על כן, חלקים של הספר, כגון פרק 7 הנושא את שם הספר, פרק 8)על ההבחנה בין חזיונות אמת ושקר), או פרק 12(האמנות הנעלה של זיהוי שטויות), צריכים להיות חומר קריאה חובה לכל תלמיד ולכל מחנך בישראל, החל מגן ילדים ומעלה.
אם משרד החינוך רוצה להיות נאמן לשמו, ראוי לו לאגד פרקים וקטעים מסוימים מתוך הספר, המתורגם היטב לעברית ונוח מאוד לקריאה, לערוך אותם מחדש במידת מה, ולהוציאם לאור כספרון הדרכה למורים ולתלמידים. ספרון כזה צריך להיות מונח במקום בולט בכל כיתת לימוד בארץ. גם מכללות ואוניברסיטאות בארץ ראוי להן להציב ספרון מעין זה במקום מכובד וגלוי בספריותיהן.
הצורך בספר כזה הוא סימפטום לנגע, לשינוי לא מבורך, ואולי אף מסוכן , במהלך האבולוציה החברתית בארץ ובעולם. הוא מצביע על כך שמבחינה תרבותית והכרתית אנו נמצאים שוב במקום שבו עמדו חברות אנושיות לפני כמה דורות, אך במגמת השתנות הפוכה.
בעמוד 74 מסופר שב-1841 חיבר צ'רלס מק'קיי ספר בשם “אשליות פופולריות יוצאות דופן, ושיגעון ההמונים”. על פי תיאורו היה זה ספר מקביל במגמתו ובאמצעיו הספרותיים לספר של סייגן עצמו. ספרו של מק'קיי נכתב לקראת סיום תקופת ההשכלה באירופה, והיה בו משום ביקורת והתקפה על מה שנראה כשרידים ושאריות של עולם ימי הביניים ועידנים חשוכים קדומים אחרים, שיילכו וייעלמו, בין השאר בעזרת ספרים מהסוג שכתב מק'קיי. הספר של סייגן מתאר בהרחבה מציאות תרבותית שדומה במידה רבה לזו של מק'קיי. אולם בעוד שלפני 150 שנה מגמת ההשתנות היתה בכיוון צמצום ה”אשליות הפופולריות” והיחלשות ” שיגעון ההמונים,” היום נראה כאילו השינוי הוא דווקא לקראת התגברות
והתחזקות של כוחות אלה.
הסיבה השלישית לכך שבספר ” עולם רדוף שדים” יש אלמנט מדכא כלשהו,איננה נעוצה ישירות בתוכן הספר אלא במחשבה שאין בכוחו לשנות את המגמות השליליות הנ”ל, שאנו עדים להן בישראל על כל צעד ושעל. מחשבה כזאת מקורה דווקא במה שאין הספר עוסק בו כמעט לחלוטין, וזו אולי חולשתו הגדולה. אין בספר כל הסבר מדוע התרבות האמריקאית, או, לצורך דיוננו, הישראלית, כה נגועה עתה בנגע האמונה בשדים ודומיהם, ולמה היא שורצת ידעונים, קוסמים, מרפאים אלטרנטיוויים ואסטרולוגים. הספר נותן הסברים פסיכולוגיים שונים לאותו נגע, כגון כוחה העצום של האשליה העצמית, או יכולתם הבלתי מוגבלת של הרצון ומאוויי נפש האדם להשפיע על כושר השיפוט והחשיבה שלו, ואף להכריע אותם .
אולם הסברים פסיכולוגיים אלה, המגובים בדוגמאות וסיפורים לרוב, כוחם אולי יפה כהסבר ברמה האישית בלבד, כפירוש להתנהגות של יחידים. אין בהם כמעט כל התייחסות לבעיה ברמה החברתית-תרבותית שלה. התופעה הדורשת עתה הסבר מיוחד, שהפסיכולוגיה האנושית הכללית אינה מספקת אותו, היא שמן ההיסטוריה של 200 השנים האחרונות היה אפשר אולי להסיק שהחברה באמריקה – או היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל – נמצאים בתהליך של השתחררות מנגע זה; ואולם בשנים האחרונות אנו עדים לצעידה אחורה (בישראל של 1997 אף לנהירה ממש), בחזרה לעבר מחוזות רוחניים שמהם, נדמה היה, כבר יצאנו. לשאלה הוותיקה למה העולם רדוף שדים מיתוספת עתה שאלה חדשה: למה העולם נעשה שוב רדוף שדים.
הספר איננו מטפל כמעט בכלל בשני גורמים עיקריים, אולי הגורמים העיקריים, לשינוי המגמה המסוכן הזה בתרבות, שינוי שסייגן הבחין בו כמובן, והוא שהביא אותו לכתוב את הספר. שני הגורמים קשורים יחדיו ושזורים זה בזה, והם ראויים לטיפול נרחב ולאנליזה מעמיקה. גורם אחד הוא ההשפעה חסרת התקדים של תקשורת ההמונים האלקטרונית, הרדיו והטלוויזיה, השפעה שיש לה השלכות אולי אפילו ברמה הדארוויניסטית של האבולוציה האנושית. הגורם השני הוא הכוח החינוכי-תרבותי שאין לו מתחרים, הנתון בידי השליטים הפוליטיים של המדינה המודרנית. העוצמה הרוחנית שבידי פוליטיקאים מרכזיים, אלה שבשלטון אך גם אלה שבאופוזיציה, מגמדת את השפעתם של כל מוסדות החינוך והרוח במדינה: גני ילדים, בתי ספר, אוניברסיטאות, התיאטרון, הספרות ומכוני המחקר. בספר יש אולי כמה רמזים על הגורם הראשון – בעמוד 349 מבקר סייגן את הטלוויזיה ואת התוכניות שהיא מציעה – אולם ביקורת זו אינה נוגעת בהשפעה העמוקה כל כך של המדיום הזה על התרבות האנושית, על מוחם של בני אדם. הוא מאפשר, למי שיש לו גישה אליו, לשנות ממש את מבנה מוחם של מיליונים באמצעות תעמולה. כוח זה של המדיום האלקטרוני הוא גורם מרכזי לחזרה של העולם לאמונה בשדים לסוגיהם ולהזדקקות לנסתר.
אחריות הגורמים הפוליטיים הראשיים במדינה לחזרה של החברה לחיק השדים והמזלות גם היא כמעט שאינה נזכרת בספר, ובוודאי שאינה מוסברת בו. לא נוכל כמובן להשלים כאן את מה שהספר החסיר, אך נוכל אולי לרמוז, בעזרת דוגמה אחת מן המציאות הישראלית בחודשים האחרונים, כיצד מסייעים שליטים למגמות האנטי-מדעיות ולתנועות החזרה לאמונה בשדים.
לכל אורך הספר מדגיש סייגן שמול ההזיות והאמונות הטפלות עומדת השיטה המדעית על אמות המידה החמורות שלה, שאחת החשובות שבהן היא ביקורת של טענות על ידי כימותן. הוא מציין כבר בהקדמה את שיטת “החישוב על גבי מעטפה,” שלמד מהאסטרונום ג'ראלד קאיפר, כשיטה שהשפיעה עליו מאוד. בפרק הראשון הוא מציין את המתמטיקה כאחד המעוזים של הביקורת התבונית, שצריכה להתייצב מול האלילות והאמונה הטפלה. הכרה זו היתה בוודאי לנגד עיניהם של מחנכים ומורים כבר בימי אפלטון, ואף לפני כן, והיא אחת הסיבות שלוח הכפל הוא מהדברים הראשונים שמלמדים ילדים בבית הספר בכל חברה אנושית תרבותית.
והנה, ביולי 1997 היו ילדי ישראל עדים למחזה הפתולוגי של כל שרי ממשלת ישראל, כולל שר החינוך וראש הממשלה, המצביעים בכנסת נגד החלטת הממשלה , נגד החלטת עצמם. הילדים גם עדים לכך, שכל האנשים האלה ממשיכים להחזיק במשרותיהם הרמות, ומוסיפים לשאת בתפקידים בעלי האחריות הכבדה ביותר לגורל המדינה ולגורל כל אזרחיה. לא צריך להיות פדגוג מנוסה או איש חינוך ותיק כדי לראות ולהבין שהנזק שמביאה תמונה כזו על נפש הילד המתבונן בה, ועל הבנתו מהו רציונליזם ולשם מה הוא נחוץ, גדול לאין שיעור מלימוד לוח הכפל עם שגיאות. גם תוכנית גרנדיוזית של “מחשב לכל ילד” אינה יכולה לתקן נזק זה. הדרך ממרקע הטלוויזיה שבו נראה המחזה המביש הזה, אל גורו כלשהו המסביר שתכלית האדם היא להסתכל בריכוז מקסימלי בקורקבן של עצמו, או אל מקובל ידוע המבטיח שחתיכת קלף סינתטי המסופקת על ידיו מביאה ברכה לנושאה, היא דרך קצרה ביותר.
לסיום, אפשר להדגים את הרלוונטיות של הספר ” עולם רדוף שדים” לישראל '97 באמצעות ציטטה קצרה מעמוד .143 זוהי פסקה מתוך קובץ שיצא לאור בשנת 1248 במצוות מלך קסטיליה, אלפונסו החכם. אלמלא התאריך המוצמד לה היה אפשר לחשוב שמחברה חי במדינת ישראל היום. וכך נאמר שם: “יש המגלים או בונים מזבחות בשדות או בערים לשם מרמה, באומרם כי יש שרידים קדושים מסוימים במקומות הללו, והם מעמידים פנים כאילו בכוחם לעשות נסים, ואשר על כן משתכנעים בני מקומות רבים לעלות שמה לרגל, וכל זאת על מנת שיוכלו לקחת מהם דבר מה.”