קרל סאגאן על: העולמות המתנגשים של עימנואל ווליקובסקי

האם כוכב הלכת נוגה נוצר מכוכב-שביט שנפלט מתוך צדק! האם מכות מצריים, חציית ים-סוף, ותופעות אחרות המתוארות בתנ”ך נגרמו כתועצה ממעבר של כוכב-שביט קרוב מאוד לכדור הארץ?

לחלק ב'

חלק א' האם כוכב הלכת נוגה נוצר מכוכב-שביט שנפלט מתוך צדק! האם מכות מצריים, חציית ים-סוף, ותופעות אחרות המתוארות בתנ”ך נגרמו כתועצה ממעבר של כוכב-שביט קרוב מאוד לכדור הארץ? האם השמש בגבעון 'עמדה דום' כשנעצר סיבוב כדוך הארץ בהשפעת שדה כבידה של גרם-שמיים זר? מבוא והערות מערכת פנטסיה – 2000 נכתב בשנת, 1980 סאגאן נפטר בשנת 1996

רעיונות מפתיעים אלה ורבים אחרים הועלו עוד לפני 30 שנה על ידי עמנואל ווליקובסקי, דמות שנויה במחלוקת לא פחות מרעיונותיה. ווליקובסקי נולד ברוסיה, בשנת, 1895 לאביו שמעון-יחיאל ואימו ביאלה-רחל. בנעוריו למד פסיכואנליזה בווינה; בשנת 1924 הגיע ארצה ועבד כאן כרופא ופסיכאטור עד 1939 עת עזב והגיע לארה”ב. באביב 1940, לאחר התעמקות בספר 'שמות' שבתורה, הגיע עמנואל ווליקובסקי למסקנה שבימי משה פקד את עולמנו ארוע קוסמי חריג – כמעט-התנגשות עם כוכב-שביט – וזהו ההסבר לתופעות מופלאות שונות המתוארות במקרא וכן במיתוסים ואגדות של עמים ושבטים רבים. מכיוון שלא מצא במדע הקונבנציונלי תימוכין להשערתו זו, יצר ווליקובסקי אסטרונומיה וגיאולוגיה 'מתוקנות' משלו, והתוצאה ראתה אור בשנת 1950 בצורת ספרו הנודע 'עולמות מתנג-שים' (Worlds in Collision) ואחר כך במספר ספרים נוספים.

כאמור מייחס ווליקובסקי את הנסים והנפלאות כמו מכות-מצרים, חציית ים סוף, עמוד האש והענן, המן במדבר וכו', לכוכב-שביט שחלף בימים ההם בקרבה רבה לעולמנו. הוא מוצא הקבלות לסיפורים אלה גם במקורות אחרים, כמו כתבים מצריים עתיקים. אותו כוכב-שביט, לדעתו של ווליקובסקי, הופיע שוב במאה השביעית לפני הספירה, כמעט התנגש עם המאדים ועם כדור הארץ גם יחד, הביא הרס וחורבן על צבאו של סנחריב מלך אשור וכן על ערים שונות באזור, ולאחר מכן הפך למה שאנו מכירים כיום בתור. . . כוכב-הלכת נוגה.

פרסומו של הספר 'עולמות מתנגשים' גרם סערת רוחות עזה ומחלוקת חריפה, במיוחד בקרב הקהיליה המדעית. מדענים רבים שמו את השערותיו 'הפרועות' ללעג ולקלס, ואחדים כיסו אפילו לכפות חרם על הספר ומחברו, ולאסור על הפצת הספר בחנויות וספריות. התקפות אלימות אלה הפכו את ווליקובסקי למעין קדוש-מעונה בעיני רבים, והשיגו, כמובן, תוצאה הפוכה הפוכה: עד היום רבים הם חסידיו, המשווים אותו לגלילאו, איינשטיין, ניוטון, דרווין, פרויד, והוגים מקוריים אחרים שתשורותיהם הותקפו בגלל שחרגו מהאמונה המקובלת בימיהם.

ספריו של ווליקובסקי ממשיכים להימכר היטב בעולם כולו בם בעצם ימינו אלה. שמו של ווליקובסקי הפך לסמל העימות בין הממסד המדעי לבין דעות חריגות ורעיונות יוצאי-דופן בכלל, אף כי במקרה זה אין כמעט ספק שלרעיונות המעניינים הללו אין כל אחיזה במציאות. במאמר שלפנינו מנסה מדען בעל שעור-קומה, האסטרונום והאקסו-ביולוג, קרל סאגאן, להתמודד עם ווליקובסקי לא מתוך לעג מתנשא ודעות קדומות, כי אם לגופו של עניין.

קרל סאגאן מוכר כבר לקוראי 'פנטסיה 2000 מספרו 'דרקוני גן-העדן' (שפרק ממנו התפרסם בגליון מס' 13), וכן מאזכורים שונים במדורים ימבזקים' ו'עתידעת'. עיסוקיו רבים ומגוונים מאוד, ונמנה כאן רק אחדים מהם: סאגאן הינו פרופסור לאסטרונומיה ומדעי-החלל. משמש כיום כמנהל המעבדה למדעים פלנטריים באוניברסיטת קורנל שכארה”ב, סגן-מנהל של המרכז לרדיו-פיסיקה וחקר החלל. נשיא החטיבה הפלנטולוגית של האיגוד הגיאופיסי האמריקאי. חוקר כין-תחומי בכיר כפרויקט יגלילאוי של מעבדות ג'יי. פי. אל, עורך הירחון 'איקרוס', חבר מערכת של כתב-העת ואחרים. ברשותו פרסים ומדליות אין-ספור, ביניהם שתי מדליות של סוכנות החלל והתעופה האמריקאית בזכות 'הישג מדעי יוצא מגדר הרגיל'. סאגאן משתדל לא להסתגר ב'מגדל-השן' האקדמי ומרבה לפרסם פרסומים פופולריים לקהל הלא-מדעי. קשה להאמין, אך את כל זה מצליח לעשות אדם אחד, בן 45(וכמעט שכחנו – בן לאב יהודי(.

לאנשי המדע, כמו ליתר בני-אנוש, יש תקוות וחרדות משלהם, רגעי התלהבות או דכדוך – ולעתים עלולה עוצמת רגשותיהם להסיטם ממהלך המחשבה הצלולה ושיקול הדעת המעשי. אך המדע מרבה גם לתקן את עצמו. לעתים מועמדות בספק האקסיומות והמסקנות הבסיסיות ביותר. התאוריות חייבות לעמוד במבחן העימות עם התצפיות. כל השלבים בהסקת מסקנות חייבים להיות גלויים לכל. ניסויים חייבים להיות בני-שחזור. תולדות המדע רצופים במקרים בהם תיאוריות והשערות מקובלות נדחו לחלוטין, ואת מקומן תפשו רעיונות חדשים שהסבירו בצורה הולמת יותר את הנתונים, אם כי קיימת 'אינרציה פסיכולוגית' מובנת (הנמשכת בדרך כלל דור אחד), קיימת הסכמה רחבה שמהפכות כאלה במחשבה המדעית הינן חיוניות ורצויות להתקדמות המדע. ואומנם, הביקורת המנומקת על דעה רווחת משרתת את תומכיה; אם אין הם מסוגלים להגן עליה – עליהם להסיק מסקנות ולנטוש אותה.

אותה תכונה של ביקורת-עצמית ותיקון שגיאות מאפיינת במיוחד את המדע, ובזאת הוא נבדל מתחומים רבים אחרים של הנסיון האנושי, שבהם העיקר הוא אמונה בדבר כלשהו. ביקורת תקיפה על רעיונות חדשים הינה חזון נפרץ במדע; כאשר מועלות טענות והשערות יוצאות-דופן, עלינו לתבוע הוכחות יוצאות-דופן. עמנואל ווליקובסקי, בספרו 'עולמות מתנגשים', מנסה לייחס מספר ארועים מקראיים (בעיקר אלה הקשורים ביציאת-מצרים ובמלחמותיו של יהושע בן-נון), לארועים אסטרונומיים יוצאי-דופן, האמורים גם להוות סיבה למאורעות בלתי רגילים אחרים שפקדו את העולם הקדום. ההנחה העיקרית של ווליקובסקי היא שארועים מרכזיים בתולדות כדור-הארץ ויתר כוכבי-הלכת המערכת השמש נשלטו יותר על ידי קטסטרופיזם מאשר על ידי יוניפורמיטריאניזם. אלה הם מונחים שהיו חביבים על הגיאולוגים בעת הוויכוח הגדול שפרץ כשהגיאולוגיה היתה עדיין בחיתוליה, בשלהי המאה ה- 18 וראשית המאה ה-19.

היוניפורמיטריאניזם גורס שהשינויים הגיאולוגיים של פני כדור האדץ נגרמו על-ידי תהליכים הדרגתיים שניתן להבחין בהם גם כיום, אלא שהשפעתם ניכרת רק אם הם פועלים במשך עידנים ארוכים. הקטסטרופיסטים, לעומת זאת, טוענים שפני כדור הארץ עוצבו על ידי מספך קטן של ארועים אלימים, שנמשכו פרקי זמן קצרים בהרבה. ראשיתו של הקטסטרופיזם בעיקר במוחותיהם של אותם גיאולוגים שקיבלו כפשוטם את תיאורי ספר בראשית, ובמיוחד את זה של המבול. ברור שאין טעם לנסות ולהפריך את הגישה הקטסטרופיסטית בטענה שבימינו אין אנו עדים כלל לקטסטרופות כאלה, שהרי הגישה מבוססת על התרחשויות נדירות. אבל אם אנו יכולים להוכיח שעבר מספיק זמן כדי שתופעה גיאולוגית כלשהי תיווצר על ידי תהליכים הדרגתיים שניתן להבחין בהם כיום, אזי אין לנו צורך בהנחה הקטסטרופיסטית.

מובן מאליו שתולדות כוכב הלכת שלנו עשויים היו להיות מושפעים הן מתהליכים הדדגתיים והן מאסונות פתע, וקרוב לוודאי שכך אכן היה. ווליקובסקי גורס, שההיסטוריה המאוחרת יחסית של כדור-הארץ, רצופה בשרשרת קטסטרופות בצורת כמעט-התנגשויות עם גרמי-שמיים שונים כמו כוכבי-שביט, וכוכבי-לכת מגדלים שונים. האפשרות של התנגשויות קוסמיות כאלה איננה אבסורדית כלל וכלל.

התנגשויות וקטסטרופיזם מהווים חלק בלתי-נפרד מהאסטרונומיה המודרנית והישנה כאחת. לדוגמה, בימיה הראשונים של מערכת-השמש, כאשר ככל הנראה היו בה יותר גרמי-שמיים מאשר כיום ייתכן שההתנגשויות היו שכיחות. ב-1973 חקרו ליקאר ופרנקלין מאות התנגשויות שהתרחשו בפרק זמן של כמה אלפי שנים בלבד בהיסטוריה הקדומה של חגורת-הכוכביות (אסטרואידים). כדי להבין את המבנה הנוכחי של אותו אזור של מערכת השמש, אסון טונגוסקה המפורסם משנת , 1908 שבו נמחק יער סיבירי שלם מעל פני האדמה, מיוחס בדרך-כלל להתנגשות של כוכב-שביט קטן עם כדור-הארץ. פניהם עטורי המכתשים של כוכב-חמה, המאדים וירחיו פובוס ודימוס, וכן של הירח שלנו, מעידים על התנגשויות לרוב שפקדו אותם במשך ההיסטוריה של מערכת-השמש. אין שום דבר חדשני ברעיון של קטסטרופות קוסמיות.

אם כך, על מה כל הרעש? העניין הוא בפרקי הזמן שבהם מדובר, וברמת הראיות המוצגות. במשך 4.6 מיליארדי השנים שעברו על מערכת-השמש, ארעו בוודאי התנגשויות אין ספור. אך האם התרחשו התנגשויות חשובות ובולטות במשן 3500 השנים האחרונות, והניתן למצוא להן סימוכין בכתבים עתיקים? זהו עצם העניין. בספרו הפנה ווליקובסקי את תשומת ליבנו לדמיון וההתאמה המפתיעים בין סיפורים ואגדות שרווחו בקרב עמים שונים שמרחקים גדולים הפרידו ביניהם. אינני מומחה לתרבויותיהם ולשונותיהם של כל העמים הללו, אך אני מתרשם שההתאמה והאחידות של רבות מהאגדות שליקט ווליקובסקי היא מפליאה.

נכון שמומחים אחדים לתרבויות הללו מתרשמים מהעניין הרבה פחות. בזכרוני חרות היטב וויכוח על הספר 'עולמות מתנגשים' שניהלתי פעם עם פרופסור מכובד לתרבויות השמיות, באוניברסיטה רבת יוקרה. הוא אמר משהו כמו: “כל אותם סימוכין מהתרבויות של אשור ומצריים העתיקות, כתבי-הקודש והפלפול התלמודי, המצויים בספרו של ווליקובסקי, הם כמובן שטות מוחלטת; אך התרשמתי עמוקות מהאסטרונומיה. . . ” דעתי, לעומתו, הפוכה בדיוק. אך למה לי לכוון את עמדתי על פי השקפותיהם של אחרים? דעתי האישית היא שאפילו אם רק ב- 20 אחוזים מההתאמות בין האגדות המוצגות ע”י ווליקובסקי יש ממש, עדיין יש בפנינו תופעה חשובה שראוי למצוא לה הסבר.

כיצד אפשר להסביר את העובדה שתרבויות שונות ונפרדות זו מזו חולקות ביניהן את עיקריה של אותה אגדה בדיוק? אפשר להציג ארבעה הסברים אפשריים: תצפית משותפת, הפצה, רישות מוחי וצרוף מקרים. הבה נבחן אותם אחד-אחד. תצפית משותפת: לפי הסבר זה היו כל התרבויות הנדונות עדות לאותו מאורע, יהא אשר יהיה, ופרשוהו באותן אופן. הפצה: האגדה נולדה בקרב תרבות מסויימת אחת, אך באמצעות נודדים ומהגרים הופצה בהדרגה בקרב תרבויות אחרות, דוגמה טריוויאלית היא אגדת ה'סנטה קלאוס' באמריקה, שהתפתחה מסיפור 'סאינט ניקולאס' האירופי, אותו קדוש הפורש חסותו על ילדים, ששורשיו יונקים בוודאי ממסורת קדם-נוצרית.

רישות מוחי: השערה זו נודעת גם בכינוי 'זיכרון של הגזע' או 'תת-הכרה קולקטיבית'. היא גורסת שרעיונות, רשמים, ודפוסי אגדות מסויימים מוצפנים במוחות-אנוש מן הלידה אולי בדומה לאופן שבו וולד של קוף בבון יודע שעליו לפחוד מנחש, וציפור שגדלה בבידוד מוחלט מבנות-מינה יודעת כיצד לבנות קן. מובן שאם סיפור שמוצאו מתצפית או הפצה תואם גם את המידע שב'רישות המוחי', גדלים סיכוייו להישמר. צרוף מקרים: דמיון מקרי לחלוטין בין שתי אגדות שהתפתחו באופן בלתי תלוי.

אם ברצוננו להעריך באופן ביקורתי התאמות שכאלה. עלינו לנקוט תחילה באמצעי-זהירות, הווה אומר לשאול כמה שאלות ברורות מאליהן: האם באמת קיים יסוד משותף באותם סיפורים ? אם אנו מייחסים אותם לתצפית משותפת. האם מוצאם באמת מאותה תקופה? האם היתה אפשרות למגע פיסי בין נציגי התרבויות הנדונות בתקופה הנדונה או לפניה? ווליקובסקי מעדיף בברור את השערת התצפית המשותפת, אך נראה שהוא מגזים בבטלו כלאחר-יד את תאוריית ההפצה, למשל, בעמוד 303(מספרי העמודים מתייחסים למהדורה האנגלית של 'עולמות מתנגשים', משנת 1950) הוא אומר: “כיצד יכלו מוטיבים יוצאי-דופן של פולקלור להגיע לאיים מבודדים. שלילידיהם הקדמונים לא היו אמצעי-שיט כלשהם?”

אינני יודע בדיוק לאלו איים וילידים מתכוון ווליקובסקי. אך ברור שתושביו של אי היו צריכים להגיע אליו מאיזשהו מקום. אינני סבור שווליקובסקי מאמין בבריאה נפרדת באיים שונים.

או כיצד. למשל. היה ווליקובסקי מסביר את העובדה שהמילה הטולטקית 'טיאו' פרושה 'אלוהים', כפי שהיא מופיעה בין היתר בשמה של עיר הפירמידות הגדולה 'טיאוטיהואקן' ('עיך האלים'), אשר ליד מקסיקו-סיטי. המילה 'טיאו' מקורבת בברור לשורש ההינדו-אירופי העתיק שפרושו 'אל', ושנשמר במילים כמו יתיאולוגיה', או במילה האנגלית deity(אלוהות). הטולטקית אינה שפה הינדו-אירופית ולא סביר שהמילה שפרושה 'אל' 'רושתה' בכל מוחות-אנוש. לא ידוע על שום ארוע קוסמי משותף שעשוי היה לתת הסבר סביר להתאמה זו. על כן, במקרה זה עדיפות התיאוריות בדבר הפצה או צרוף מקרים. קיימות ראיות מסויימות למגע בין העולם הישן והחדש עוד לפני קולומבוס. אך איו לזלזל גם בצרוף מקרים: אם נשווה שתי שפות, עשרות אלפי מילים בכל אחת מהן, המדוברות בפי יצורי אנוש בעלי אותם שפתיים, לשונות ושיניים, לא יהיה זה מפתיע אם נמצא אי אלו מילים זהות באופן מקרי. אני סבור שכל ההתאמות שמציג ווליקובסקי ניתנות להסבר בדרך זאת.

הבה נבחן את אחת הדוגמאות לגישתו של ווליקובסקי לשאלה זאת. הוא מצביע על התאמה ביו מעשיות שונות, הקשורות ישירות או בעקיפין לארועים שמימיים, ושבכולם מוזכרות מכשפות, חולדות, עקרבים או דרקונים. ההסבר שלו: כוכבי שביט שונים, שחלפו בקרבת כדור הארץ, עוותו בהשפעת כוחות חשמליים או דינמיים ולבשו צורות שהזכירו מכשפה, חולדה עקרב או דרקון, וכך יכלו להיראות בעיני עמים בעלי רקע שונה ומבודדים מבחינה תרבותית זה מזה. לא נעשה שום נסיון להסביר כיצד תמונה ברורה כל כך (כמו אישה חבושת מגבעת מחודדת ורכובה על מטאטא) יכלה להתקבל, אפילו בהנחה שאכן חלפו כוכבי-שביט בסמיכות רבה לפני כדור הארץ.

הנסיון שלנו עם 'כתמי רורשאך' ומבחני השלכה פסיכולוגיים אחרים מלמד שאנשים שונים מפרשים בדרכים שונות את אותה צורה בלתי מוגדרת. ווליקובסקי מרחיק לכת עוד יותר וטוען ש כוכב מסויים (שלדעתו לא היה אלא המאדים) התקרב מאוד אל כדור הארץ ועוות עד כדי כך שלבש צורות של אריות, תנים, כלבים, יונים ודגים; לדעתו של ווליקובסקי זה מסביר את פולחן החיות של המצרים הקדמונים (עמ' 264). אין זו סברה משכנעת במיוחד. באותה מידה היינו יכולים להניח שכל החיות הללו היו מסוגלות לעוף באופן עצמאי באלף השני לפני הספירה, ובכך לסגור את העניין? הסבר משכנע הרבה יותר הוא ההפצה, ואמנם, לצורך עבודה אחרת שלי השקעתי זמן רב למדי בלימוד אגדות הדרקונים הנפוצות על פני עולמנו, ומה שהרשים אותי הוא עד כמה שונות הן זו מזו אותן מפלצות אגדתיות, המכונות כולן 'דרקונים' על ידי סופרי המערב. בעיה אחרת בשיטתו של ווליקובסקי היא החשד שמא סיפורים שיש ביניהם דמיון מעורפל עלולים להתייחס לתקופות שונות למדי.

ב'עולמות מתנגשים' מתעלם המחבר לחלוטין מבעיה זו של 'סינכרוניות של האגדות, אם כי הוא מתייחס אליה בחלק מעבודותיו המאוחרות יותר. כך, למשל, מצטט ווליקובסקי (עמ' 91) אזכורים מעורפלים של פעילות וולקאנית וזרימות לבה במיתולוגיה היוונית, במסורת המקסיקנית ובסיפורי המקרא. אך הוא לא מנסה בכלל להוכיח שאותם סיפורים מתייחסים לאותן תקופות, אפילו בקרוב, ומכיוון שלבה זרמה בשלושת חלקי העולם האלה בימי קדם, הרי שאין שום צורך באירוע חיצוני בלתי רגיל כדי לפרש את אותם סיפורים. במצב מעורפל שכזה באשר לאגדות ולמיתוסים, צריכים תומכי ווליקובסקי לקבל בברכה כל עדות מסייעת ממקורות אחרים, לחיזוק הגרסה בדבר השפעה חיצונית. והנה, בולט מייד העדר עדות מסייעת כזאת בתחום האמנות.

קיים מגוון רחב מאוד של יצירות אמנות כמו ציורים, תבליטים, פסלים. חותמים. וכו' שיצר האדם החל משנת, 10,000 לפני הספירה, הן מבטאות את כל הנושאים (ובייחוד אלה המיתולוגיים) אשר היו בעלי חשיבות לאותן תרבויות שיצרו אותן. ארועים אסטרונומיים מופיעים מדי פעם ביצירות אמנות אלה. לאחרונה נתגלתה עדות מרשימה בציורי מערה במערב הדרומי של ארה”ב, להתפוצצות ה'סופרנובה' של ערפילית הסרטן בשנת, 1054 המופיעה גם ברשומות הסינים, היפנים והערבים. אבל ארועי 'סופרנובה' (סופרנובה היא התפוצצות אדירה של כוכב שבת מסיבי יותר מהשמש, בשלבי התפתחותו המאוחרים) אינם כה מרשימים כמו מפגש קרוב עם כוכב-לכת אחר, המלווה בשלוחות והתפרקויות חשמליות המקשרות אותו עם כדור הארץ. אם אכן התרחשו האסונות נוסח ווליקובסקי, מדוע אין להם עדות בעבודות גרפיות מאותו זמן ? אי לכך אינני משתכנע מהבסיס האגדתי להנחותיו של ווליקובסקי. עם זאת, אילו סברתו בדבר התנגשויות פלנטאריות שאירעו בתקופות האחרונות היתה נתמכת ע”י ראיות פיסיקליות, היינו מתפתים לתת לה אשראי כלשהו, אך אם הראיות הפיסיקליות הן מפוקפקות, אזי גם אלה המיתולוגיות אינן יכולות לעמוד איתן.

הבה נסקור בקצרה את עיקרי השערותיו של ווליקובסקי. ונקשור אותם למאורעות המתוארים בספד שמות, והדומים לכאורה לסיפורים של תרבויות רבות אחרות: כוכב-הלכת צדק הקיא מקרבו כוכב-שביט גדול, אשר התחכך קלות בכדור-הארץ בסביבות שנת 1500 לפני הספירה. עשרת המכות שהונחתו על המצרים לפי ספר בראשית, נובעות כולן מאותה התנגשות קוסמית: חומר המטפטף מהשביט הוא שגורם למי היאור להאדים; גם מכת הערוב נגרמת על ידי השביט – שממנו צונח ערב-רב מאוד של זבובים וחרקים למיניהם, בעוד שהצפרדעים מתרבות פתאום עד-מאוד בהשפעת החום. רעשי-אדמה הנגרמים ע”י השביט הורסים את משכנות המצרים, אך לא פוגעים בבני-ישראל (הדבר היחיד שכנראה איננו נופל מן השביט הוא הכולסטרול המכביד את לב פרעה. . . ) בנוסף לכל אלה, ברגע שמשה נוטה את ידו נבקעים מימי ים-סוף – בהשפעת שדה הכבידה של כוכב-השביט, או כתוצאה מאינטראקציה מגנטית או חשמלית כלשהיא בין הים והשביט.

ואז, אחרי שבני-ישראל חוצים את הים בשלום, מתרחק הכוכב ומי הים השבים למקומם מטביעים את כל חיל-פרעה ופרשיו. במהלך ארבעים השנים הבאות, בהן נודדים בני-ישראל במדבר, הם ניזונים מהמן הנופל מן השמיים, אשר אינו אלא פחמימות מזנבו של כוכב השביט. על פי 'עולמות מתנגשים' מייצגות מכות מצריים שני 'ביקורים' נפרדים של השביט, בהפרש זמן של חודש-חודשיים. כאשר, אחרי מות משה, מועברת המנהיגות ליהושע, מופיע שוב אותו כוכב-שביט ומתקרב אל 'סף התנגשות' עם כדור הארץ, ברגע שיהושע אומר, “שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון”, מפסיק כדור-הארץ בצייתנות את סיבובו (שוב בהשפעת שדה הכבידה של כוכב-השביט, או אולי כתוצאה מהשראה מגנטית בלתי ברורה בקליפת האדמה), כדי לסייע ליהושע לנצח בקרב.

אחר-כך חולף השביט קרוב מאוד למאדים, עד כדי כך שהוא נזרק אל מחוץ למסלולו ומגיע שוב לשתי 'כמעט-התנגשויות' עם כדור הארץ, המביאות להשמדתו של צבא סנחריב מלך אשור, בסביבות שנת 700 לפני הספירה. התוצאה הסופית היא מיקומו של המאדים במסלולו הנוכחי, ואילו כוכב השביט עצמו נכנס למסלול היקפי סביב השמש והופך לכוכב-הלכת נוגה, אשר, לדעתו של ווליקובסקי, לא היה כלל קודם לכן. כדור-הארץ חוזר בינתיים איכשהו להסתובב באותו קצב בדיוק כמו לפני כל אותן התהפוכות. שום תופעות פלנטריות חריגות לא ןארעו מאז המאה השביעית (בערך) לפני הספירה ועד היום, למדות שכיחותן באלף השני לפני הספירה.

כל האמור לעיל הינו ללא ספק סיפור מיוחד במינו ומעניין – בכך יודו בוודאי המתנגדים והתומכים גם יחד. אך שאלת סבירותו ואמינותו של הסיפוד נתונה, למזלנו, למרותה של הבחינה המדעית. ההיפותזה של ווליקובסקי מתבססת על השערות, ניחושים והסקות מסויימות. והן: כוכבי-שביט נפלטים מתוך כוכבי-לכת; כוכבי-שביט מרבים להתקרב אל כוכבי-לכת עד כדי 'כמעט התנגשות'; שרצים וחרקים למיניהם חיים בכוכבי שביט וכן באטמוספירות של צדק ונוגה, וכן מצויות שם פחמימות לרוב; על מדבר סיני הומטרו פחמימות, שסיפקו מזון במשך 40 שנות נדודים; מסלולים אקסצנטריים של כוכבי-שביט או פלנטות יכולים 'להתעגל', בתוך פרק זמן של מאות שנים; פעילות וולקנית וטקטונית עזה על כדור-הארץ, וכן 'ארועי נגיפה' על הירח מתרחשים בצמידות לאותן קטסטרופות; וכן הלאה. בפרק הבא נבחן רעיונות אלה אחד- אחד