למה קיימת התנגדות לאבולוציה ולדארוויניזם?

אנשים רבים עדיין מתנגדים לתיאוריית האבולוציה הדארווינית למרות פוריותה והאישושים הרבים שניתנו לה. מדוע זה קורה? לעתים מדובר בחוסר הבנה של התיאוריה, וכמובן לעתים מדובר באנשים הסבורים כי התיאוריה נוגדת את אמונתם. ואולי נובע חלק מן ההסבר בעצלות מחשבתית של רבים המחפשים אמת מוחלטת

מאת: יוסף נוימן

המאמר המלא, כפי שהתפרסם בגליון מס’ 10 של כתב העת מקום למחשבה-בשער. המאמר המלא מתפרסם כאן באדיבות הוצאת אלייד סאינטיפיק פרס ועמותת בשער.
תמצית המאמר:

.1 מה שמעורר התנגדות הוא שהדארווינזים מבוסס על תפיסה נטורליסטית ומטריאליסטית, ללא הכוונה ומטרה
.2 איך זה שהטבע ‘יודע’ להיות מהונדס באורח מושלם ומדהים ומופלא כל כך
.3 מאז פרסומו של “מוצא המינים” ב- ,1859 זכתה התיאוריה של דארווין לביסוס והרחבה הנמשכים גם בימינו
.4 הרעיון השגוי, ש”החזק” הוא השורד, הביא במחצית השנייה של המאה ה- 19 לאחת הפרשנויות המעוותות והמשחיתות של הדארוויניזם שכונתה “דארוויניזם חברתי”.
.5 בני אדם מחזיקים באמונות שונות משום שהם רוצים להאמין בהן. הם כמהים לקבל תשובות פשוטות ומיידיות, שיענו על תהיותיהם ומצוקותיהם
.6 אין ספק שלצד התועלת הכבירה שהטכנולוגיה הביאה לאנושות, יש לה תוצאות לוואי הרסניות
.7 הבעיות הקיומיות של האדם כפרט וכחברה הן סבוכות וקשות, לכן שומה עלינו להיעזר בכל מקור של ידע, והדארוויניזם הוא אחד המקורות החשובים

המאמר במלואו
על פי התיאור המקובל, פרסומו של מוצא המינים של דארווין ב- 1859 עורר שורה של פולמוסים סוערים שהסתיימו בניצחון מוחץ של המדע על הכנסייה, על הדעות הקדומות ועל חשכת ימי הביניים. אם, לפני הפרסום, פילוסופים, תיאולוגים, מדענים ורוב האנשים המשכילים האמינו שמיני היצורים החיים כיום נבראו בו-זמנית כמות שהם, שהעולם הוא בן כמה אלפי שנים, שהאדם נברא בצלם אלוהים, שהוא מרכז היקום ושהכל נברא למענו, הרי אחרי פרסום מוצא המינים, כל זה הפך לנחלת העבר. זהו התיאור המקובל, אולם המציאות היא שונה. המחלוקת לא הסתיימה, היא מתעוררת מדי פעם, ולפעמים בצורה דרמטית למדי, כמו במשפט הקופים המפורסם בשנות ה- 20 (של המאה הקודמת) בארה”ב. פונדמנטליסטים דתיים, הרואים בתנ”ך גילוי אלוהי, שוללים את האבולוציה מכל וכל. אולם גם בין אלה שמקבלים את קיומה, יש המתנגדים להסבר הדארוויני. מדי פעם אנו עדים לפרסומים סנסאציוניים, המנצלים ומנפחים מחלוקות תיאורטיות ספציפיות שמטבע הדברים מתעוררות בחזית המחקר, ומשתמשים בהן כראייה לקריסת כל מפעלו של דארווין. לבשורה כזאת על “מותו” של דארווין, הגיב סטיבן .ג’. גולד, בצטטו את מרק טוויין – “הדיווחים על מותי הם מוגזמים מאד”.
הטעמים להתנגדות לדארוויניזם הם שונים. מה שמעורר התנגדות הוא שהדארווינזים מבוסס על תפיסה נטורליסטית ומטריאליסטית, ללא הכוונה ומטרה, ושהוא מתווה גישה מתודולוגית חדשה של חקר האדם על כל היבטיו. ההתנגדות באה מבעלי אידיאולוגיות שונות ואף מנוגדות. בשמאל טוענים שהדארוויניזם מטפח שמרנות ומקדש את הסטטוס קוו, משום החשבת יתר של הגורמים הביולוגיים בעיצוב החברה, בהשוואה לגורמים הסביבתיים והחברתיים (“דטרמיניזם ביולוגי”). בימין מאשימים את הדארוויניזם בהרס סמכותם של ערכי המסורת והמוסר. בשנים האחרונות יכולים שוללי האבולוציה והדארוויניזם לשאוב עידוד מהמגמה האנטי-מדעית הקולנית שהפכה לאופנה והדוגלת ב”רב-תרבותיות”.
המחלוקת עם פונדמנטליסטים דתיים (נוצרים או יהודים) רחוקה מלהיות מחלוקת תיאורטית גרידא. היא נוגעת לשאלות עקרוניות של חופש החשיבה והביקורת, ושל מעמדו של המדע, לעומת סמכותם של צווים דתיים ודוגמות דתיות. הפולמוס מתלהט בשאלת מוצא האדם – האם הוא נברא בצלם אלוהים או התפתח מהקוף (ליתר דיוק – מאב אבולוציוני משותף לו ולקוף). לנקיטת עמדה בשאלה זו יש השלכות על תחומי חיים רבים – חינוך, תכנון המשפחה, הבנת הגורמים המניעים את הפרט והחברה ואפילו הכרעות פוליטיות קיומיות. כידוע, חלקים משמעותיים של הציבור הדתי בישראל אינם שותפים לוויכוח רציונלי ולחשיבה ביקורתית. בבתי ספר רבים (הממומנים על ידי המדינה) הוראת המדע רחוקה מלעמוד במרכז, ואת התיאוריה הדארווינית והאבולוציה הס מלהזכיר בחלק מבתי הספר הדתיים.

גם במקומותינו מתפרסמים מדי פעם מאמרים נגד האבולוציה והדארוויניזם. אחד מהם הופיע, ללא ציון שם המחבר, כמודעה בתשלום! ולפני כשנתיים, לרגל הוצאתו המחודשת בעברית של מוצא המינים, הופיע, למרבית הפליאה, מאמר פולמוסי מכיוון בלתי צפוי. מבקר הספרות והמשורר מנחם בן זיכה אותנו במאמר שכותרתו – ,”הדאווין של דארווין” (“ידיעות אחרונות”, מוסף “תל- אביב”, מדור “ספרות” , 23.4.98).

הנטייה הרווחת של אנשי מקצוע ואקדמיה היא להסתפק במנוד ראש ולהתייחס לדברים כאלה כאל קוריוז. ככלל, מדענים וחוקרים נוהגים להציג את ממצאיהם ומחקריהם בפני עמיתים ותלמידים העוסקים באותו התחום, שיש להם את הידע להעריך ולבקר את עבודתם, ואין להם לא הדחף וגם לא הניסיון להתפלמס עם מבקרי ספרות. התוצאה היא שהציבור הרחב הוא טרף קל לבעלי “בשורות” המנצלים את בורותו ולא נרתעים גם משימוש במגוון רחב של תחבולות ושיטות דמגוגיות כדי לרכוש את ליבו. מסיבה זו, ראוי לדעתי, להגיב למאמר המוזכר, מה גם שההתקפות על המדע ושיווק הבורות זוכים עתה למעמד מכובד בשם ה”רב-תרבותיות”, אשר על פי פרשנות אחת שלה, המדע הוא, כביכול, דרך אחת להבנת העולם והטבע, אבל לא הדרך היחידה, ולא בהכרח העדיפה; התרחבות הגישה האנטי מדעית באה לידי ביטוי גם בפריחת ספרות ה”עידן החדש”.

מבקר הספרות מסביר את “פרכות” האבולוציה

להלן מאמרו הקצר של מנחם בן בהשמטות קלות: “הקורא אולי יתמה מה לי, מבקר ספרות, ולתיאוריה מדעית, שעוסקים בה זה כ- 140 שנה מדענים בכירים מתחומי הביולוגיה והבוטניקה, הזואולוגיה והגיאולוגיה? והתשובה היא פשוטה: כדי להבין כמה מטומטמת היא התיאוריה הדארוויניסטית – שאת עיקריה כולנו מכירים – לא צריך להיות מדען. די לפקוח את העיניים ולהתבונן בעולם, וגם לחשוב קצת, לחשוב באמת, על הכל מחדש, דבר שרוב המדענים בימינו כנראה לא ממש מתורגלים בו (מאחר שכל אחד עוסק, כידוע, במקטע מדעי זעיר אחד, ולכן איננו מתחיל לראות את התמונה השלמה). אבל באמת, כדי לעמוד על מלוא אווילותה של תורת דארווין צריך להפסיק להתווכח עם אין ספור ההשערות האינסופיות באינספור עניינים בוטניים וזואולוגיים וביולוגיים (וכאמור מדובר בהשערות תיאורטיות בלבד, על פי הודאת המחבר, דארווין עצמו). צריך פשוט להתבונן בעולם עצמו, ביופי האלוהי של העולם, בהנדסה הפלאית של כל תא בעולם החומר. איך אפשר להאמין שכל זה נוצר מעצמו, בתהליך הדרגתי עיוור?… איך זה שהטבע ‘יודע’ … להיות מהונדס באורח מושלם ומדהים ומופלא כל כך. .. איך זה שבני אדם רבים כל כך בולעים תיאוריה שוטה כל כך? אחת התשובות: למי שאינו מאמין באלוהים, אין תשובה אחרת” (ההדגשות שלי).
המאמר כתוב בסגנון בוטה ומתריס והוא מגלה חוסר הבנה בסיסי, לא רק בנושא האבולוציה והביולוגיה אלא גם בטיבו של המדע ובשאלה הסבוכה של הקשר בין מדע ואמונה. תיקצר היריעה מלפרט את כל הטעויות והכשלים המופיעים בו, ולכן אצביע רק על אותם המישגים האלמנטריים שמאפיינים רבים מבין שוללי האבולוציה והדארוויניזם.
היות שמנחם בן חושב “שלא צריך להיות מדען כדי להבין כמה התיאוריה הדארווינית היא מטומטמת” – לא מפליא שהוא לא מודע לכך שטענתו העיקרית – איך ייתכן ש”דבר כה מורכב [אורגניזם] נוצר מעצמו”, היא מחזור של טענה מאד ישנה. טענה זו הוצגה כבר לפני כ- 200 שנה בצורה הרבה יותר מתוחכמת על ידי כהן הדת והפילוסוף וויליאם פאלי, והיא מוכרת כמשל השעון. אדם מהלך בשדה ורואה סביבו מפוזרות אבנים. מנין האבנים? תשובתו – הן תמיד היו שם. אחר כך הנה, הוא מוצא שעון. כשהוא בוחן את מבנהו, הוא מגלה בתוכו מערך מורכב של גלגלי שיניים, מנופים וקפיצים עדינים. וכל החלקים האלה מתואמים בדיוק מרבי, כדי לבצע את הפונקציה שלו, שהיא הוראת הזמן. היש מקום לפקפק שקיים שען שיצר את השעון על פי תכנית ולמען למטרה מסוימת? וודאות זו תגדל אלף מונים כשיתברר שהשעון מסוגל ליצור עותק כמותו! ואם כך הדבר לגבי ארטיפקט כמו שעון, קל וחומר, אורגניזם ביולוגי, שמורכב לאין שיעור יותר משעון? ומסיים פאלי – לנוכח נימוקים כה משכנעים, אם מישהו יכול לטעון שאין צורך בקיומו של בורא, הרי הוא טוען טענה אבסורדית, טענה של האתאיסטים. טיעונו זה של פאלי, הוא בדיוק זה אשר הופרך בשלל נימוקים משכנעים על ידי דארווין בספרו “מוצא המינים בדרך הבירור הטבעי” שהתפרסם ב- 1859.
מאז פרסומו, זכתה התיאוריה של דארווין לביסוס והרחבה הנמשכים גם בימינו. התגליות החשובות שנוספו, כוללות בין היתר – את חוקי התורשה של מנדל, גילוי תהליך חלוקת התא ותפקיד הכרומוזומים בתורשה, ניסוח התיאוריה המתמטית של הגנטיקה של אוכלוסיות ופענוח מבנה הדנ”א והצופן הגנטי; וכן גילויים חשובים בחקר המאובנים, כולל מאובנים המהווים את אותן “חוליות הביניים החסרות” בין הקוף והאדם. חשוב גם לציין שעד היום לא הוצעה כל תיאוריה חליפית של ממש לדארוויניזם.

מנחם בן טוען שדארווין עצמו כינה את מפעלו “השערה תיאורטית” ועל כן אינו ראוי לאמון. הוא טועה. קיומה של האבולוציה היא עובדה, ולעומתה הסברו של דארווין שהכוח המניע את התהליך הוא הבירור הטבעי, או “הברירה הטבעית”, היא תיאוריה.
צריך גם לשים לב כי למילה תיאוריה יש משמעות שונה בהקשרים שונים; החל מהשימוש היום יומי כמו בביטוי – “יש לי תיאוריה על החיים”, כלומר יש לי דעה מסוימת על החיים, ועד להשערות בדרגה שונה של וודאות, במחקר המדעי. תיאוריה מדעית תפקידה לארגן את העובדות – חלקן מוכחות וחלקן מסתברות בדרגה זו או אחרת של וודאות, למערכת מחקרית קוהרנטית ומובנית. ההבנה כיצד מערכת כזאת פועלת היא הישג גדול בהרבה מהכרת כמה עובדות מבודדות. קיום האבולוציה היא עובדה מוכחת מעבר לכל ספק סביר (וזה המרב שאנו יכולים לצפות מכל קביעה מדעית), ואילו פעולתו של הבירור הטבעי היא תיאוריה המסבירה את התרחשותה.

האבולוציה והכוחות המניעים אותה
איך נשכנע את שוללי האבולוציה? אין בידינו פיסת עדות אחת שכתוב עליה “אבולוציה”. לפילוסוף היווני ארכילוכוס שחי במאה השביעית לפני הספירה מיחסים את האמרה “השועל יודע דברים הרבה, אבל הקיפוד יודע דבר אחד גדול”. אלפיים וחמש מאות שנה מאוחר יותר במאה ה- 19 אפיין הפילוסוף הבריטי וויליאם וויול (Whewell William) את המדע כשימוש בשיטות “שועליות” כדי להגיע למסקנה “קיפודית”. כאשר מתברר שנתונים, מודלים ותיאוריות מתחומים שונים ובלתי קשורים, מוליכים לאותה מסקנה, האמון שלנו בנכונותה מתחזק. אנו יודעים שהאבולוציה התרחשה לא בזכות מציאת מאובן אחד, אלא כתוצאה מאלפי עדויות מתחומים שונים ובלתי תלויים זה בזה שמוליכות לאותה המסקנה. פליאונטולוגיה, גיאולוגיה, אנטומיה משווה, פיסיולוגיה משווה, גנטיקה מולקולרית, גנטיקה של אוכלוסיות, זואולוגיה, בוטניקה, ביוכימיה – כולן מעידות על ההיסטוריה האבולוציונית של החיים על פני כדור הארץ; והאוניברסליות של הצופן הגנטי של הדנ”א מעידה על הרצף האבולוציוני של כל עולם האורגניזמים – החי והצומח. מי ששולל את האבולוציה שולל גם פרקים מרכזיים של הקוסמולוגיה, הפיסיקה, הגיאולוגיה, הפליאונטולוגיה, הארכיאולוגיה וחלקים גדולים של ההיסטוריה האנושית.
דארווין לא היה הראשון שטען שהמינים אינם יציבים ושהם השתנו במהלך הזמן, (כפי שכותב מנחם בן בזלזול), וזה נכון. אבל הוא היה הראשון שהציע מנגנון משכנע לקיומה. הוא סיפק לראשונה הסבר להיווצרות מורכבות מבנית באמצעות תהליכים טבעיים, ללא צורך בהתערבותו של כוח עליון. ההסבר שלו מבוסס על שורה של תצפיות ומסקנות הנובעות מהן. כושר התרבות של היצורים החיים העולה על כושר נשיאת הסביבה, קיום הבדלים תורשתיים בתכונות הפרטים התורמים להישרדות והתרבות,
והתרבות גדולה יחסית של אותם הפרטים המותאמים יותר לתנאי הסביבה ולאורח החיים – צירוף פעילותם של גורמים אלה מכונה בירור טבעי. בתהליך הדרגתי שנמשך מיליארדי שנים נוצר באמצעות מנגנון זה, וכתוצאה משינויים בסביבה (וגורמים אחרים) כל המגוון העצום של האורגניזמים החיים על פני כדור הארץ. לראשונה ניתן היה להסביר את היווצרותם של מנגנונים ביולוגיים מופלאים ומתוחכמים ואת פעילותם – העין והמוח, מערכת העיכול והנשימה כנף היונה וסנפיר הדג, באמצעות תהליכים טבעיים וללא הסתמכות על כוח עליון.

אקראיות היא רק גורם אחד

אחד הנימוקים השכיחים לדחיית מנגנון האבולוציה (הבירור הטבעי) על ידי הדיוטות הוא שהתיאוריה היא “פשוטה מדי”. אין זה מתקבל על הדעת שסיבות כה פשוטות ותהליכים טבעיים, “רגילים” יביאו לתוצאות כה מופלאות ומרשימות. כביכול, זה מובן מאליו שחייבת להיות סימטרייה בין הסיבה והתוצאה. תומאס האכסלי, חוקר דגול של האנטומיה של האדם, ורב פולמוסן שהתמודד בלהט עם אנשי כנסיה (ושמוכר כ”כלב השמירה של דארווין”) , הפטיר בסיימו את קריאת מוצא המינים – “איזה טיפשות שלא חשבתי על זה בעצמי!”.
גורם נוסף המעורר התנגדות להסבר הדארוויני הוא תפקיד האקראיות בתהליך, ביצירת ההבדלים התורשתיים, המוטציות שלרובן הגדול אין שום ערך סתגלני-הישרדותי (ואקראיות קיימת גם ביצירת תאי המין בתהליך הזיווג ועוד). כדוגמה, אפשר להזכיר את הנרי מוריס, אחד האנשים המרכזיים בארגון שוללי האבולוציה, בארה”ב, המכונה ארגון “מדעני הבריאה”. מוריס הוא מהנדס ומתכנן מבנים. ביושבו במשרדו הוא התבונן בפרפרים שנכנסו לחדרו והחל לחקור את המבנה שלהם. על סמך חישוביו הוא הגיע למסקנה שההסתברות שמבנה כזה ייווצר באקראי היא אפסית, מה שנכון. הבירור הטבעי איננו תהליך אקראי, זוהי טעות נפוצה. השלב הראשון הוא אכן היווצרות מוטציות אקראיות, אך עליהן פועל תהליך הבירור, שהוא תהליך מכוון ולא אקראי. בנוסף לזה כל מבנה מורכב נוצר בתהליך הדרגתי, במשך דורות רבים מאד, כשבכל דור נבררים האורגניזמים בעלי היתרון הזעיר בשכלול המבנה. האסטרונום פרד הויל השווה את תיאורית הבירור הטבעי מבחינת אי-הסתברותה לסופת הוריקן החולפת על פני מגרש גרוטאות ומטלטלת את המצוי בו, כך שהחלקים מצטרפים לבואינג 747 שלם. אנלוגיה זו היא מאד מפוקפקת, כפי שהראה בצורה משכנעת הביולוג האנגלי ר. דוקינס בספרו המשובח – השען העיוור.

“שכל ישר” לא מספיק

בניגוד למה שמנחם בן כותב, כדי להבין את העולם הביולוגי אין זה “די לפקוח את העיניים להתבונן קצת וגם לחשוב קצת”. אחת התרומות החשובות של חלוצי המהפכה המדעית – קופרניקוס, גליליאו וניוטון, הייתה התובנה שאי אפשר לסמוך על “מה שרואים”, על ה”שכל הישר”, ועל האינטואיציות. העולם שחוקרי האבולוציה ודארווין וממשיכיו פתחו לפנינו, הוא עולם מוזר ו”לא מתקבל על הדעת”. עולם של מולקולות כימיות מורכבות שמסוגלות להשתכפל, עולם של זמן הנמדד במיליארדי שנים, עולם של “תחרות” בין גנים, ושל תהליכים שהביאו אחרי ארבעה מיליארדי שנים לאותו מין המכונה הומו סאפיינס, כלומר אנחנו. כל זה הוא פרי מחקרים של מאות השנים האחרונות המתבסס על ידע מורכב ומתוחכם שדורש מאמץ שכלי רב. אם נפנה לתיאוריות של הפיסיקה המודרנית נימצא במצב מביך עוד יותר. כאן בוודאי לא מספיק “לחשוב קצת”.
התיאוריות של הפיסיקה המודרנית (תורת הקוואנטים, תורת היחסות והתיאוריות הקוסמולוגיות) מתבססות על קביעות שמנוגדות לא רק לשכל הישר אלא גם למושגים הבסיסיים שהורגלנו לחשוב בעזרתם. אף על פי כן התצפיות, הניסויים והלוגיקה כופים אותם על הפיסיקאים.

העולם הביולוגי איננו מושלם
מנחם בן כותב: ” איך זה שהטבע ‘יודע’ להיות מושלם”? גם זוהי טעות נפוצה. למרבה הצער העולם הביולוגי איננו מושלם. הוא אינו מושלם משום שהוא לא נברא על ידי אל כל יודע, רב חסד וכל יכול. הוא לא תוכנן על פי תכנית שהייתה קיימת מראש, אלא הוא תוצר של פעולת חוקי טבע, תנאים חיצוניים ואירועים אקראיים.

כל שינוי אבולוציוני באורגניזם הוא תוצאה של שינוי ותוספת לאורגניזם קודם, והוא יוצא לפועל במסגרת שורה של אילוצים (סוג המוטציות המתרחשות, חומרי הגלם הזמינים ועוד). מכאן שתכונות רבות, אף כי הן מעוררות, בצדק, את התפעלותנו במורכבותן המופלאה ובביצוע המדויק של התהליכים שלמענם הם נוצרו, אינן מושלמות. גם בני אדם נוצרו ועוצבו כפי שהם, לא על פי תכנון מוקדם או מחשבה מוקדמת, אלא באמצעות אותו מנגנון שעיצב את האורגניזמים האחרים.
האדם התפתח בהשפעת גורמים סביבתיים (לחצי סלקציה מסוימים) שפעלו על אבותינו האבולוציוניים לפני כמה מיליוני שנים, במקום שהם חיו בו (ביבשת אפריקה). ולפיכך גם תכונותיו הביולוגיות של האדם רחוקות מלהיות מושלמות. כך למשל מגבלות אנטומיות המתבטאות בבעיות בעמוד השדרה נובעות מן העובדה שמוצאו של האדם מהולכי על ארבע, ומכך שהזדקפותו היא תהליך שהתרחש לא מזמן בקנה מידה אבולוציוני (לפני כ- 4 מיליון שנה); גם המעי העיוור, שריד מהעבר האבולוציוני, שהוא איבר חסר תפקיד כיום, מעיד על חוסר שלימות. ואפילו העין שהיא מנגנון משוכלל ביותר (דארווין כתב – שהוא עומד משתאה מול מורכבותו) איננה מנגנון חף מפגימות, מה שהביא את הפיסיולוג הדגול הלמהולץ להעיר – ש”אופטיקאי היה בוש בתכנון מכשיר עם פגמים כה אלמנטריים”. כל אלה, ודוגמאות רבות אחרות, מראים בבירור, כפי שכתב הביולוג הצרפתי פרנסוא ז’אקוב, שעולם האורגניזמים הוא תוצא של מאלתר ולא מתכנן.

מי שורד?
עוד טיעון הנשמע תדיר – “המפותחים והמחוננים יותר שורדים, ואילו הנחותים והחלשים יותר נעלמים – איך זה שהעולם מלא ביצורים ‘חלשים’ מכל הסוגים – פרפרים חלזונות, תולעים – לצד יצורים ‘חזקים’ ו’מחוננים’, כגון האריה הקוף והנשר?” גם זה נובע מחוסר הבנה בסיסי. “מלחמת הקיום” הדארווינית מתרחשת בדרך כלל בין פרטים של אותה אוכלוסייה, של אותו מין, וה”מחונן” יותר, איננו בהכרח החזק יותר או הגדול יותר. “המנצח”, מי ששורד ומתרבה בקצב יחסי גדול יותר, הוא אותו פרט המותאם יותר (יחסית לפרטים האחרים באוכלוסייה) לתנאי הסביבה ולאורח החיים.
ההתאמה יכולה להתבטא באין ספור תכונות אנטומיות, פיסיולוגיות והתנהגותיות. הרעיון השגוי, ש”החזק” הוא השורד, הביא במחצית השנייה של המאה ה- 19 לאחת הפרשנויות המעוותות והמשחיתות של הדארוויניזם שכונתה “דארוויניזם חברתי”. חסידיו הסתמכו על “חוק הטבע” של “מלחמת הקיום” והשתמשו בו על מנת להצדיק את התחרות הפרועה שאפיינה את המשטר הקפיטליסטי, את הניצול המעמדי ואת השעבוד הקולוניאלי.

איך להתמודד עם הבריאתנים?

מאמרו של מנחם בן איננו יוצא דופן. אני מעז לנחש שאם ייערך סקר, דבריו יזכו לתמיכה לא מבוטלת בציבור. יש לו שותפים רבים בארה”ב (ובמקומות אחרים), הרי הם אנשי “מדע הבריאתנות” – קואליציה של פונדמנטליסטים נוצרים, “הרוב המוסרי” וכוחות שמרניים אחרים. אין זה מפתיע שמנחם בן ודומיו מוצאים אוזן קשובה בקרב הקהל הרחב. בני אדם מחזיקים באמונות שונות משום שהם רוצים להאמין בהן. הם כמהים לקבל תשובות פשוטות ומיידיות, שיענו על תהיותיהם ומצוקותיהם, ואילו הסברים מדעיים הם מורכבים ומצריכים מאמץ רב. מנקודת הראות של ההדיוט, הטענות של אנשי המדע ייראו לא פעם אבסורדיות, מנוגדות לשכל הפשוט, ובעלות פוטנציאל הרסני להשקפת עולמו הקונבנציונלית. האין כולנו נוטים להסכים לקביעות שמאשרות את מה שאנו מאמינים בו ממילא? המדע נתפס כקר, מופשט, והעולם שהוא מתאר הוא עולם עוין וזר שאין בו מענה לאדם המחפש משמעות. לעומתם – המיתוסים, המאגיה, או הדת מציעים נחמה מידית, מספקים הנחיות מוסריות, הבטחות לעתיד טוב יותר וגם חיי נצח.
מקובל לחשוב שהמדע מסלק דעות קדומות והיינו מצפים שעם התפתחות המדע תפחת האמונה בתופעות, כמו דמונים ורוחות. אך זוהי טעות. מבחינה היסטורית החל הטירוף הימי-ביניימי של צייד המכשפות דווקא בתקופה בו החל להתבסס המדע הניסיוני. יתרה מזאת, מדע ומיתוס התקיימו זה לצד זה מאז ראשית המדע והפילוסופיה ביוון, לפני כאלפיים וחמש מאות שנה.
הטעות הבסיסית של “מדעני הבריאה” המסתמכים על סיפור הבריאה שבספר בראשית, היא הניסיון האבסורדי להפוך מיתוס למדע. מיתוסים (במובן של סיפורים אודות בריאת העולם או בריאת האדם, ולא במובן של כזבים) נותנים לנו סיפוק רגשי לא מבוטל. בני אדם אוהבים לספר סיפורים ולשמוע סיפורים. הסיפורים הם לא רק אודות המציאות, הם גם מעצבים את המציאות. כשהמדע מנסה להפריך מיתוסים, משימתו אינה קלה.
איך להתמודד עם שוללי האבולוציה והבריאתנים? אם אפשר היה , היה כדאי לאמץ את עצתו של ארתור קסטלר – ” לקחת את האנשים האלה ולחייב אותם לקרוא במשך שנה את הספרות המתאימה”. בוויכוחים, מקובל לשלול את הקביעות שלהם על ידי כך שמראים שהטענות שלהם הן לא מדעיות. למדע כידוע יוקרה רבה (אפילו בעלי אידיאולוגיות שונות מנסים להתהדר בו; המרכסיזם התיימר להציג תיאוריה כלכלית ופוליטית מדעית, ופרויד התכוון לכונן פסיכולוגיה מדעית; בארה”ב קיימת אגודה המכונה – Science Christian שמטרתה ריפוי מחלות באמצעות האמונה הנוצרית (תוך הסתייגות מוחלטת מהרפואה). לכן אין זה מפתיע שבשנים האחרונות שוללי האבולוציה, שמציגים מול התיאוריה הדארווינית את “תיאורית” סיפור הבריאה על פי ספר בראשית, מכנים את עצמם “מדעני הבריאה”. הם הקימו בארה”ב ארגון המחקה אגודה מדעית (מבחינת הפצת כתבי עת, הכשרת מרצים וכו’) המכונה “מדע הבריאתנות” – Science Creation(זהו, אגב, ארגון של אנשים בעלי השכלה, בעיקר מהנדסים וכימאים). בפולמוס עם הבריאתנים, כאשר טוענים שהבריאתנות אינה מדע, נוהגים להסתמך על עיקרון ההפרכה של פופר. על פי עיקרון זה, רק תיאוריות שאפשר להעלות על הדעת אפשרות להפרכה אמפירית שלהן, הן תיאוריות מדעיות. אולם יישומו של עיקרון זה בפועל הוא בעייתי, וגם לא כל הפילוסופים מקבלים את תקפותו. לא תמיד קל למצוא מדד חד לאבחנה בין מדע ולא-מדע. ישנם גם מקרי גבול. יותר מזה, אפשרות הפרכה היא תנאי הכרחי לתיאוריה מדעית אך אינוו תנאי מספיק. ישנן טענות שהן אבסורדיות בעליל. הטענה שאכילת סופגניות מגבירה את הכושר המתמטי היא בת הפרכה – האם זה הופך אותה למדעית? דרך עדיפה, לדעתי, בפולמוס עם הבריאתנים, היא, במקום לטעון שהם “לא מדעיים”, להפריך את טענותיהם אחת לאחת – להראות שהעולם לא נוצר לפני 5760 שנה; שלא היה מבול לפני כמה אלפי שנים שהשמיד את כל החי על פני כדור הארץ; שגיל המאובנים של יצורים ימיים שונים קדום בהרבה מגיל המאובנים של אבותינו האבולוציוניים; שהיצורים הביולוגיים והאדם הם לא מושלמים ועוד ועוד.

שאלה אחרת היא השאלה מהי חשיבותה של המחלקות הזאת. כפי שציינו, זו איננה רק מחלוקת תיאורטית. יש לה השלכות רחבות. הבעיות הקיומיות של האדם כפרט וכחברה הן סבוכות וקשות, לכן שומה עלינו להיעזר בכל מקור של ידע, והדארוויניזם הוא אחד המקורות החשובים. כידוע, התשתית המדעית של הרפואה מבוססת על האנטומיה, הפיסיולוגיה והביוכימיה והיא קשורה קשר הדוק לאבולוציה ולדארוויניזם, וכך כמובן גם כל ההתקדמות הקשורה למחקר הגנטי. בשנים האחרונות תורמת התיאוריה האבולוציונית תרומה חשובה גם לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה. בעזרתה אנו מבינים טוב יותר תופעות כמו אנוכיות, נפוטיזם או שנאת זרים, וכן אנו מבינים את הנטייה לקיום תוקפנות וקונפליקטים – קונפליקטים בין קבוצות אתניות, דתות ועמים, וקונפליקטים בין פרטים – בין שהם אנשים זרים, בני זוג, ואפילו הורים וילדים. אחת הסיבות לסבלו של האדם היא העובדה שתכונותיו עוצבו במשך מאות אלפי ומיליוני שנים כהתאמה לחיי צייד-לקטן בסוואנות, ואילו מאז המהפכה החקלאית לפני כעשרת אלפים שנה (הרף עין אבולוציוני), תנאי חייו ואורח חייו השתנו בקצב הולך וגובר, ללא התאמה לתכונותיו הביולוגיות.
ההתקפות על מעמדו של המדע בחברה
המחלוקת לגבי האבולוציה קשורה למחלוקת רחבה יותר לגבי מעמדו של המדע בחברה (כאשר המונח “מדע” מתייחס בראש וראשונה למדעי הטבע). ההתייחסות למדע היא תערובת של הערצה ורתיעה. ההערצה והאשליה שהמדע עתיד לפתור את כל הבעיות האנושיות אפיינה בעיקר את המאה ה- ,19 והיא נבעה במיוחד מהישגי הטכנולוגיה שהביאה לשיפור כמעט בכל תחומי החיים. מאידך, גם ההתנגדות למדע מלווה אותו מראשיתו, במאות ה- 16 וה- .17 הוגים מסוימים טענו, וטוענים, שהמדע הוא חומרני, שהוא לא אנושי ושהוא הורס את תחושת היופי והפליאה שמעורר בנו הטבע. הוא גזל את יכולתנו להתפעל מיפי הקשת בענן והפך אותה לאוסף של תנודות גליות. זוהי ראייה מוטית. הבנה איננה מנוגדת להתפעלות, אפשר להבין תופעה מסוימת ולהמשיך להתפעל ממנה, ואפשר להמשיך להנות מיופייה של הקשת בענן. אגב, אפשר להתפעל גם מיופייה של נוסחה מתמטית. אשר לטכנולוגיה, אין ספק שלצד התועלת הכבירה שהיא הביאה לאנושות, יש לה תוצאות לוואי הרסניות, והמוכרות ביותר הן – הרס הסביבה, סכנת התפוצצות האוכלוסין ויצור הנשק להשמדה המונית. אולם נראה שהאחריות המרבית לגבי פיתוח טכנולוגי בלתי מבוקר או מזיק מוטלת על החברה, באמצעות נציגיה ושליטיה, ולא, או לא בעיקר, על המדענים שפיתחו את התשתית התיאורטית עליה מבוססות המצאות אלה.
הרלטיביזם והפילוסופיה של המדע בתקופה האחרונה עם שגשוג ספרות העידן החדש והפוסטמודרניזם, מותקף המדע ע”י הרלטיביזם התרבותי. המסר העיקרי של הפוסטמודרניסטים, הוא שלילה והתנגדות למסורת הפילוסופית המערבית המסתמכת על הרציונליות והלוגיקה, וזאת בלי להציע כל תחליף. אין כאן דוקטרינה חדשה אלא מין קובץ של אמונות, טרמינולוגיות וסגנונות. המוטיב השולט הוא דחיית הגישה התבונית-מדעית ושלילת היסוד הביקורתי בתרבות האנושית. אין יותר מקום לטענה: “לא נכון”, כלפי איזושהי עמדה או טענה, וכל עמדה מוצגת כעמדה לגיטימית, פרי חוויה אישית; ואם מדובר בעמדה הנובעת מחוויה אישית, הרי היא חסינה בפני כל ביקורת.
סוציולוגים מסוימים טוענים שאין ולא יכולה להיות ידיעה אובייקטיבית. כל ידיעה, כולל המדע, מותנית ע”י התנאים החברתיים בהם היא נבנית, ובכלל זה המסורת הקוגניטיבית והכושר הטכני המועברים מדור לדור. על פי תפיסה זו המדע נתמך על ידי מוסדות וסמכויות השולטים בחברה, ומשרת צרכים פוליטיים ועמדות כוח. המרחיקים לכת, אף טוענים שהעובדה שקיים מגוון עצום של דעות ואמונות מעידה על כך שלא קיים עולם חיצוני אוטונומי, או לפחות שאין ביכולתנו להכיר עולם כזה גם אם הוא קיים, ולפיכך גם הביולוגיה האבולוציונית איננה אלא אחד מן המודלים התרבותיים האלה, והיא בעצמה מיתוס.
הדומיננטיות של ה”עידן החדש” בתרבותנו מסתייעת גם באובדן הביטחון העצמי של אנשי המדע, או ליתר דיוק של פילוסופים מסוימים של המדע. הפילוסוף קרל פופר, שנחשב לאחד מגדולי הפילוסופים, טען שהמדע לא מסוגל לספק ידיעה וודאית משום שכל תיאוריה, גם תיאוריה שעמדה במבחנים אמפיריים רבים, עשויה להתגלות כשגויה. קביעתו נובעת הן מניתוח תיאורטי, והן ממעקב היסטורי אחרי גורלן של תיאוריות מדעיות. מאידך פופר מאמין כי אף שהמדע לא יכול לספק ידיעה וודאית של הכרת העולם, הוא הולך ומקרב אותנו להכרה זו.
הספר העיקרי שמשמש חומר דלק לרלטיביזם הוא ספרו החשוב של הפילוסוף והיסטוריון המדע תומס קון – המבנה של המהפכות המדעיות. קון מנתח את ההיסטוריה וההתפתחות של המדעים הפיסיקליים; הוא דן בסוציולוגיה של הקהילייה המדעית ובהשפעתה על הפרקטיקה המדעית. בהסתמך על ניתוח מפורט של תגליות מדעיות חשובות, משרטט קון תמונה שונה של המדע ושל המדען מהתמונה ה”סטנדרטית”. קון שולל את התפיסה המקובלת של המדע ההולך ומתקדם בחשיפת אמת אובייקטיבית אודות העולם (ובכך עמדתו שונה מזו של פופר). לפי תיאורו, קיימות בכל תחום מדעי תקופות ארוכות של “מדע נורמלי” – אותן תקופות שבהן המדענים בתחום המסוים פועלים במסגרות של גישות, הנחות ומודלים משותפים – מה שהוא מכנה פרדיגמה. במשך הזמן הולכים ומצטברים ממצאים הנוגדים את הפרדיגמה השלטת, והתגובה השכיחה בהתחלה היא התעלמות ולא זניחת הפרדיגמה (וגם זה מנוגד לרעיון של פופר, שעובדה מפריכה אחת, המנוגדת לתיאוריה, מן הדין שתביא לזניחתה). אולם, במשך הזמן, כאשר מספר הממצאים החריגים וחשיבותם הולכת וגדלה, מתרחש תהליך הדומה למהפכה. לדעתו של קון, שתי הפרדיגמות – הישנה והחדשה – אינן ברות השוואה, ולכן ההכרעה ביניהן אינה על פי שיקולים רציונליים (או לא רק על פי שיקולים רציונליים), אלא היא פרי השפעת כוחות חברתיים שונים כמו מסורת, סמכות, או יוקרה. כאן אנו מתקרבים לרלטיביזם. אם אין דרך רציונלית לבחור בין פרדיגמות שונות, אזי נראה כאילו המדע הוא הבנייה חברתית. אילו זה היה כך, אזי היה המדע מהווה שיקוף של תנאים חברתיים ותרבותיים השולטים בכל תקופה ותקופה. אך זוהי טעות. לגורמים חברתיים כמו סמכות, אופנה, מסורת, יוקרה, או שימוש ברטוריקה, יש אמנם השפעה על המדע, אך טעות היא לטעון שמדע איננו אלא תוצא של השפעות אלה בלבד. שום רטוריקה או אופנה תרבותית לא תשכנע מדענים לקבל תיאוריה מסוימת, היא יכולה, לכל היותר, לגרום להם להתייחס אליה ברצינות ולבחון אותה. בסופו של דבר התיאוריה תקום ותיפול על בסיס של עדויות, יכולת ההסבר של התופעות אותן היא אמורה להסביר, הקוהרנטיות הפנימית שלה ובאיזה מידה היא מתיישבת עם תחומים קרובים. עוד אפשר לשאול את הרלטיביסטים, האם בתנאים היסטוריים וחברתיים שונים היה לנו מדע שונה? האם הייתה לנו פיסיקה שלא מבוססת על הכוחות המוכרים לנו? האם אפשרית ביולוגיה שלא מבוססת על התא כיחידת החיים הבסיסית ועל הדנ”א כחומר התורשתי? קרוב לוודאי, שהרלטיביסטים ישיבו על כך בחיוב, אך עליהם מוטלת חובת הראייה.

קון מערער, בצדק, על התמונה הנאיבית של המדען החף מכל חולשות אנוש, והפועל ללא ליאות לחשיפת האמת בדרכים רציונליות ועל בסיס הלוגיקה גרידא. המדען מונע על ידי הרצון להצליח, להשיג בכורה, להתפרסם, ולעתים (אף כי רחוקות) הוא אפילו מתפתה למעשי הונאה. אולם בסופו של דבר התיאוריה תיבחן במבחן חמור באמצעות הניסוי, התצפית, והלוגיקה. כאשר מתייחסים לתפקידם של גורמים אי-רציונליים בעבודת המדען, יש לזכור שהמדע הוא מפעל קולקטיבי.
כל חוקר הוא עמית בקהילייה מדעית, אותה קבוצה הפועלת בתחום מחקרו. במסגרת קהילייה זו, מתקיים רב שיח אינטנסיבי ורצוף, נבדקים הממצאים, הניסויים והתצפיות, התיאוריות וההנמקות, תוך בחינה ובקרה הדדית. תיאוריות מדעיות הן תמיד טנטטיביות, ואם הן לא עומדות במבחן האישוש או ההפרכה לאורך זמן, הן נזנחות. זהו אחד היתרונות הגדולים של המדע שמובנה לתוכו מנגנון של תיקון עצמי. לעומתו, קביעות ותיאוריות שהן פרי חוויות והתנסויות סובייקטיביות, התגלות אישית או אמונה, ושאינן נבחנות בקנה מידה אמפיריים ופומביים, והן חסינות בפני עדויות מפריכות, אינן תיאוריות מדעיות.

אמונה ומדע

מנחם בן כותב שהוא מתפלא איך בני אדם רבים “בולעים תיאוריה שוטה כל כך” – ותשובתו: “למי שאינו מאמין באלוהים אין תשובה אחרת”. מי שמשתמש באלוהים להסברת קיומו של עולם האורגניזמים ראוי להזכיר לו את תשובתו של לפלאס לנפוליאון . כשזה העיר ללפלאס כי בתיאוריה החדשה שלו על מערכת השמש נעדר מקומו של אלוהים, השיב לו הלה – “אין לי צורך בהיפותזה זו”.
מנחם בן מאמין בקיומו של אלוהים. אני סבור שאין מקום לוויכוח רציונלי ומנומק על אמונתו של אדם, וזאת בין שאמונתו היא פרי חינוך דתי, התגלות אישית או בחירה, בין שהיא תוצאה של חיפוש נחמה, חיפוש משמעות לחיים, או מכל כל טעם א-רציונלי אחר. לעומת זה אפשר לחלוק (ואני חולק) על מי שמנסה להוכיח את קיומו של אלוהים בעזרת נימוקים רציונליים ונתונים אמפיריים, כפי שזה מתקבל ממאמרו של בן. ואכן מחקרים סוציולוגיים הראו שאנשים רבים מאמינים בקיומו של האל מן הנימוק הקוסמולוגי, או מה שמכונה “הנימוק מהתכנון” (the argument from design). לטעמם, אי אפשר להעלות על הדעת את עובדת התכנון הנפלא, היופי, המורכבות והשלמות של העולם ללא קיומו של מתכנן בעל תבונה עליונה. נימוק זה הוא גם פרי התפיסה המיושנת לגבי מרכזיותו של כדור הארץ והאדם ביקום. בשאלת קיומו של אלוהים אני מאמץ את דבריו של פרוטגורס, פילוסוף יווני שחי במאה ה- 5 לפני הספירה – “בכל הנוגע לאלים, איני יכול להגיד שום דבר וודאי עליהם, אפילו אם הם קיימים או אינם קיימים, כיוון שהנושא קשה מדי וחיי אדם קצרים”.

היחס בין המדע והאמונה הוא שאלה מאד מורכבת השנויה במחלוקת, שנמשכת מאות בשנים. יש הסבורים שלא ניתן לגשר ביניהם, משום שאמונה דתית מטבעה היא סטטית ובלתי משתנה ואילו המדע הולך ומתפתח, ולכן ההתנגשות ביניהם היא בלתי נמנעת. דוגמאות היסטוריות הן משפטו של גלילאו והוויכוח המפורסם בנושא האבולוציה שהתקיים ב- 1860 באנגליה בין ווילברפרס והאכסלי. במאה שעברה זכה לפרסום רב “משפט הקופים”, שבו עמדה על הפרק שאלת סמכותם של כתבי הקודש לעמת החשיבה החופשית והביקורתית.
הוגים אחרים, גם תיאולוגים וגם מדענים, סבורים שבין האמונה הדתית והמדע אין קונפליקט משום שאלה הן שתי דרכים שונות לבחון את אותה המציאות. בכל אופן, אם אתה מאמין בכוחו של האל להשפיע על חוקי הטבע, כל המדע בטל. מול האמונה ניתן להעמיד את הספקנות. אמונה וספקנות הם שני אופני התייחסות. המאמין מאמין בדבר אחד. הספקן מאמין בהרבה דברים, ואף אחד מהם איננו וודאי. המאמין גילה את האמת ומחזיק בה, והספקן מחפש אותה והוא גם מודע לכך שכל קביעה הנחשבת כאמיתית היא קביעה זמנית העשויה להשתנות. עם זאת ראוי לנהוג בפתיחות. המדע איננו דת חדשה ולמדענים אין מתודה כל-יכולה. ראוי להבחין מדע ומדענות (and scientism science). המדע (כשהכוונה היא למדעי הטבע), איננו האופן היחיד שבו האדם יכול להכיר ולהבין את כל התופעות שבעולם. אין גם צידוק להנחה שמשום שהמדע פתר בעיות מסוימות בעבר, הוא יפתור גם את כל הבעיות בעתיד.

עוד בגליון “מקום למחשבה-בשער”: מי אני – על חמקמוקותה של הזהות העצמית; בין חברת הכתב לחברת המסך; תעמולת הבחירות – מצג ענייני או מסע פרסומת; השפה המניפולטיבית של הפרסום והתעמולה; היידגר ארנדט ויאספרס: יחסים בשלושה.

* * * * *