תעלת הימים ברכה או בכיה לדורות?

ריצת אמוק לפרויקט שתיפגע (הריצה) בסביבה מול חוסר היכולת לבנות פרויקטים גדולים מה תהיה הגישה המנצחת, בפרויקט תעלת הימים מים סוף לים המלח שאישרה הממשלה לפני חודשים אחדים

המאמר מופיע בגליון נובמבר-דצמבר 2007 של כתב העת מבנים בהוצאת מירב-דסקלו

בין יתר הרעיונות שהעלה בנימין זאב הרצל בספרו “אלטנוילנד” משנת 1902 (תורגם על-ידי נחום סוקולוב לשם תל אביב), היה חפירת תעלה אשר תזרים מים מהים התיכון לים המלח, רעיון שהתבסס על הפרשי הגובה המשמעותיים בין שני הימים (ים המלח הינו המקום הנמוך ביותר בעולם). לתעלה מתוכננת זו ניתן מאוחר יותר השם “תעלת הימים”.

בויקיפדיה, שם מביאים את הציטוט שבפסקה הראשונה מוסיפים כי הרצל היה משפטן במקצועו ולא מהנדס, ואת רעיונו זה ביסס על תוכנית שהועלתה על-ידי מהנדס בשם מקס ורקארט בשנת 1899 ובה פירוט של כריית תעלה שתוביל את מי הים התיכון במסלול הבא: מהים התיכון דרך עמק יזרעאל ודרך עמק בית שאן ושקע הירדן לים המלח.

בשנות השמונים העלה שר האנרגיה דאז, פרופ' יובל נאמן ז”ל הצעה לכרות תעלה מהים התיכון לים המלח שתעקוף את באר שבע מדרום ותגיע לים המלח, כאשר חלקה יעבור במנהרות. לפני שהמים יפלו לים המלח, הם היו אמורים להניע טורבינה הידרו-אלקטרית. בראיון שערכתי עמו חודשים ספורים לפני מותו, לרגל יום הולדתו ה-80 הביע יובל נאמן צער על כך שלא הצליח לממש את פרויקט תעלת הימים, וכי הטיעונים הכלכליים נגדו שגרמו להפלתו, היו לא מדויקים, ולדבריו הביטול נבע מכך שהדור הנוכחי אינו מסוגל לבצע פרויקטים לאומיים גדולים כדוגמת המוביל הארצי בשנות החמישים.

ב-11 במרץ 2007 אישרה ממשלת ישראל את תוכנית פרויקט “מסדרון השלום הכלכלי” של שמעון פרס כ”פרויקט לאומי”, המקבל עדיפות במסגרת פעולות הממשלה. תוכנית מסדרון השלום הכלכלי משתרעת ממפרץ אילת לאורך הערבה ועד לנהר הירמוך (הגבול עם סוריה) לאורך 500 ק”מ של גבול.

בין הפרויקטים שייהנו מקיצור הליכים ומעדיפות בפעולה הם מובל מים סוף לים המלח באורך של כ-160 ק”מ, הקמת פרויקטים תיירותיים לאורכו וחקלאות בערבה, התפלת מים וייצור חשמל; הקמת שדה תעופה משותף ישראלי/ירדני באזור עקבה; אזור תעשייה חקלאי בבקעת הירדן בסיוע ממשלת יפן; אזור תעשייה ישראלי/פלשתיני בצפון השומרון; חיבור רשת מסילות הברזל של ישראל עם רשת המסילות הירדנית כדי לאפשר בעתיד הנעת סחורות מעיראק ומירדן לנחל חיפה וחזרה. התוכנית תבוצע במימון שעיקרו חוץ ממשלתי באמצעות גופים כמו הבנק העולמי, מדינות וגופים בינלאומיים.

ארז רון, ראש פרויקט מסדרון השלום, הכפוף למשרד לפיתוח הנגב והגליל, תיאר בפני “מבנים” את מסלול המובל, הידוע בשמו העממי תעלת הימים. פתח המובל יהיה בחוף ים סוף על הגבול בין ישראל לירדן, בשטח שהיום הוא למעשה שטח הפקר. לדברי רון, ישנה משמעות סמלית לכך ששני הצדדים מחזיקים בברז השאיבה באילת/עקבה. לאחר מכן, משיקולים סייסמיים תיכנס התעלה כ-5 קילומטרים לתוך שטח ירדן. המים יועלו באמצע הערבה, מול פראן, לגובה של כ-200 מטרים ובנקודה מסוימת צפונית לפראן, ודרומית לים המלח, שוכן בשטח ירדן מפל גובה מ-107 מטרים מעל פני הים ל-375 מ' מתחת לפני הים. מפל זה ינוצל כדי ליצור את מרבית האנרגיה הנדרשת כדי להתפיל את המים (נדרש לחץ של 70 אטמוספירות, והמפל יכול לספק רק 47 מהם), לפיכך תותקן במקום גם תחנת כוח שתייצר את האנרגיה הנדרשת. בשל השיטה שבה מתבצעת ההתפלה, מחצית המים – כמיליארד קו”ב יותפלו ואילו המלח יועבר למחצית השניה – ומים עודפים אלה – מי הרכז, יוזרמו לים המלח בכוח המשיכה, כאשר חלק מסלולם יתחיל בירדן, יחצה את הגבול, ויועבר בתעלה עד לאגן הצפוני של ים המלח, ושם יזרום לים התיכון, כאשר המים עשויים לשמש לפעילויות ספורט. לדברי רון, המסלול הזה עדיף מכיוון שנדרשים לו פחות אישורים, והוא אינו דורש השבתת קרקע שיכולה לשמש לחקלאות. “אני אישית כמנהל הפרויקט מעדיף שמרבית המובל יעבור בירדן, בנגב קשה לקבל קרקע, זה תמיד פוגע במישהו ותמיד זה בא על חשבון פרויקט אחר או פוגע במגבלות משרד הבטחון.”

לדברי רון, המים המותפלים ירכשו על ידי ממשלת ירדן ויועברו לעמאן הצמאה, במחיר של כדולר למ”ק, מחיר יקר אבל כנראה הזול ביותר שהיא תוכל להשיג כאשר הפרויקט יחל לפעול בעוד כעשור.

רון מפתיע ואומר כי הבנק העולמי מוכן לממן את התוכנית לא בגלל התוצר שלה – מים מתוקים לממלכת ירדן, אלא כדי להציל את ים המלח, ההולך ומתייבש, ומתחילות להיווצר סביבו תופעות שהמפורסמת שבהן היא הבולענים.

דר' אסף רוזנטל, מומחה לענייני סביבה, ובעבר מנהל של שמורות טבע בארץ. הוא מתגורר באילת, ומביא את דעתו כמומחה אך גם כתושב הערבה, שהוא לדבריו חרד לגורלה. “ים-המלח מתייבש ונסוג , נזקים עצומים נגרמים לסביבה ליושביה ולתיירות, מצב שהעלה מחדש את חזון התעלה , אלא שהפעם הכוון הוא דרומה, כלומר תעלה שתזרים מים ממפרץ אילת לים-המלח, ה”תירוץ” העיקרי ליוזמה המגלומנית היא השבת מים לים-המלח, באותה הזדמנות , ייצור חשמל, התפלת מים, פיתוח ויישוב.
היזמים מכריזים על פיתוח תיירות ופעילויות כלכליות אחרות סביב התעלה, זאת למרות שברור לכל בר-בי-רב כי בגלל מבנה השטח, חלקים גדולים של התעלה יהיו. .. צינור , התייחסות היזמים היא ל”פיתוח הנגב” ואמצעי הייצור, ו”יישוב אלפי אנשים” כאילו הערבה ריקה מתושבים, אין בה אמצעי יצור, אין בה תיירות, אין ולא חיים בה תושבים, במילים אחרות היזמים חוזרים לסיסמה הנואלת “נלבישך שלמת בטון ומלט”… אותה סיסמה שהביאה לאסונות סביבתיים רבים , הגדול והידוע בהם ייבוש החולה.”

“למרות ההכרזות החוזרות ונשנות של היזמים על “הצעידה לקראת הביצוע” לא נישמע קולם של הגופים הירוקים. ” קובל רוזנטל.

הסכנה: המלחת מי התהום בערבה ופגיעה באספקת המים לאילת

לדברי רוזנטלף, התעלה תוביל מים מלוחים מעל למאגר התת-קרקעי של מי הערבה. בדרומה של הערבה המים הם אמנם מליחים, אך בצפון מליחותם נמוכה ובבארות רבים יש אפילו מים מתוקים, כל דליפה ונזילה תגרום להמלחת המאגרים התת-קרקעיים, כלומר פגיעה בהספקת המים לאילת , לישובי הערבה ולשדות החקלאות, דליפה ונזילה עלולות לקרות בגלל סיבות מכניות ותכניות רבות , אבל בעיקר בגלל השבר הסורי אפריקאי, האיזור כולו נתון בפעילות גיאולוגית מתמדת , התנודות והרעידות נובעות מתנועת לוחות יבשתיים בשלושה כוונים, תנודות, רעידות שגרמו נזקים למבנים בעבר, ניתן לצפות שהגיאולוגיה “לא תשקוט” בגלל מיזם מגלומני. המלחת מאגר מי הערבה ( צפונית ודרומית) תפגע בחי ובצומח, ממילא יש כבר התייבשות של הצומח בואדיות היורדים לערבה בגלל שאיבה מוגברת, כמובן שהפגיעה תהיה גם בהספקת המים לכל הישובים, לחקלאות וכמובן לאילת.”

גורם נוסף שיש לדברי רוזנטל לקחת בחשבון הוא ההשפעה של השאיבה וכן של המים שיועברו צפונה על המיקרו-אקלים באילת: “מפרץ אילת הוא גוף מים ללא מוצא (צפונה), גוף מים מיוחד ויחודי ובו משטר זרימות סיבובי , החיים (דגים, אלמוגים, צמחיה) תלויים במשטר זרימת המים, שאיבה של מאות מליוני מ”ק מים ישפיעו על משטר הזרימה ויגרמו לשינויו, מי יודע איך שינוי זה ישפיע על החי במפרץ? בנוסף, אילת ידועה באקלימה היבש, יובש שמקל על החום המעיק בקיץ, רוב ימות השנה נושבת באיזור רוח (יבשה) מכוון צפון-צפון-מזרח, גוף מים גדול מצפון מזרח לאילת יעלה באחוז ניכר את הלחות (הנמוכה יחסית) בסביבות העיר , בהתאם / בהמשך ייווצרו תנאי אקלים מקומיים שונים (לחים) לאורך התעלה בערבה, (בכל מקום בו תהיה תעלה פתוחה). תנאי אקלים אלה יתעצמו בסביבת תחנות הכוח , שכן בהן יהיו מפלים ומאגרי מים פתוחים. כבר היום יוצרות בריכות המלח “מסך” לחות.”

גורם שלישי שצפוי להפגע הוא ים המלח עצמו. “על פי התכנית מפלים ייצרו חשמל להתפלת חלק מהמים, כלומר לים המלח יגיעו מים במליחות גבוהה מ-4.5% (מליחות המים במפרץ אילת). איך מים אלה ישפיעו על ההרכב המינרלי של מי ים-המלח? שהרי עיקר כוונת המיזם היא “להציל את ים המלח”. קיימות שתי הנחות: כימאים ממפעלי ים המלח טוענים כי יווצר “שטיח גבס לבן על פני המים”, על-פי בדיקות ראשוניות של גורמים אחרים , יש סיכוי כי תהיה “פריחת אצות ובקטריות שיצבעו את הים באדום “. ים מכוסה שכבת גבס או “פורח” באדום, לבטח אינה מטרת היזמים.”

הטיעון העיקרי שלדבריו צריך לפתור את הבעיה הוא הטיעון הכלכלי “על-פי הצהרות יזמי תעלת-הימים תהיה עלותה כ-5 מיליארד דולרים. על-פי מבינים בכלכלה ובחשובי עלויות וכדאיות הקמת מערכות התפלת מים (על שפת ים -תיכון) לכ-650 מליון מ'ק מים בשנה תעלה מיליארד דולרים. התפלת מים בכמות שכזאת תאפשר הזרמת הירדן באפיקו, חזרה לים המלח. על פי חשבון נשארים כ 4 מיליארד ליצור חשמל זאת ללא פגיעה בסביבה ותןך השבת המצב (הטבעי) לקדמותו.” רון שמע את הטיעון כפי שמעלה רוזנטל בעבר, ויש לו תשובה, אך על כך – בסיום הכתבה.

גלית כהן, האחראית על התכנון הסביבתי אומרת שהמטרה העיקרית של הבנק העולמי, לפי הצהרת ראשי הארגון אינה המים והחשמל אלא הצלת ים המלח. לדבריה, אנשי הבנק העולמי בודקים בימים אלה את ההיתכנות ההנדסית-כלכלית של הפרויקט, ובשלב מאוחר יותר יוצא מכרז לבחינת ההשלכות הסביבתיות והחברתיות. חברה אחת תבדוק את השלכותיה של התעלה או הצינור לכל אורך הערבה ואחרת תבחון את ההשלכות של מים מלאי חיים על ים המלח, מחשש להיווצרות מה שמכונה שם עיסה אפורה.

כהן מסכימה עם עיקר הטיעונים שהעלה רוזנטל, אך אומרת כי היא תומכת בצורך לבצע בדיקות מקיפות של השלכותיהם – “החל מים סוף שם ישאבו את המים ומה ההשלכות האקולוגיות והאחרות של פעולה זו על ים סוף שהוא מפרץ קטן וצר. החלק הבעייתי השני הוא ההשלכות על מי התהום בערבה שבה אמור לעבור הצינור/תעלה. זה איזור רגיש מאוד מבחינת האיזון האקולוגי, מאפיינים מיוחדים, מה המשמעות על המים. מה גם שזה איזור פעיל מבחינה ביולוגית. וכאמור והחלק השלישי של ההשלכות אלו ההשלכות ים המלח מה יגרום ערבוב המים שהוא מקור מים בעל מאפיינים ביולוגיים וכימיים שונים לחלוטין מים המלח. יש שאלות סביבתיות מהותיות ביותר וכרגע נמצאות בגדר של שאלות קשות בלבד בלי תשובה. לא נעשו מחקרים מספיק לאורך השנים. אנחנו כמשרד להגנת הסביבה מתכוננים לעמוד לאורך כל הדרך ולשאול את השאלות ולקבל את התשובות בטרם תתקבל החלטה.
אנו הכנסנו את ההיבטים הללו למפרט של הבנק העולמי. מעבר לאותה בחינת התכנות, המפרט של המכרז מורה על אפשרות לקיום מחקרים שילוו את הפרויקט ככל שיידרשו לאורך כל הדרך. אם נזהה פערי ידע ואנחנו כבר מזהים כאלה, נבקש שיבצעו מחקרים בנושאים הללו על מנת להשלים את הידע הנדרש.

המבנים שיבנו בשטח, כגון תחנת הכוח ההידרו אלקטרית והמתקנים בשפך ים המלח, יצטרכו לעמוד ברגישות סיסמולוגית גבוהה. מדברים על איזור שיש בו כשל קרקע. כל החוף המערבי של ים המלח הוא בעל כשל קרקע מהותי ביותר. איך מתמודדים עם זה. איך מעלים את המים לגובה 200 מטרים. בקיצור, השאלה היא כיצד בונים תעלה או צינור כזה באורך של כמעט 200 קילומטר באחד האיזורים הרגישים מבחינה סיסמולוגית בקוטר של פי 4-5 מקוטרו של מוביל המים הארצי.איך בונים מתקן כזה שיעמוד ברעידות אדמה חדשות לבקרים.

לדברי רון, בתגובה לרוזנטל ולכהן, לפרויקט יש השלכות סביבתיות חיוביות: “ההשלכות החיוביות הן שנעצור את ירידת המפלס של ים המלח, נספק מים מותפלים לירדן בדרך היעילה והזולה ביותר, וניצור שיתוף פעולה אסטרטגי אמיתי בין ישראל לירדן סביב פרויקט לדורות. יתרון נוסף שיכול להיות – פיתוח הערבה, אם נחליט סביב המובל לעשות פרויקטי פיתוח בערבה בהתבסס על המים שזורמים ממילא. גם אם המובל יעבור בשטח ירדן, לא תהיה בעיה לקחת ממנו מסעף ולמלא אגם בגודל 1.5 על 1.5 ק”מ לאטום אותו כמו שצריך ולבנות סביבו בתי נופש, ספורט ואטרקציות. המים יהיו שם ובכמויות מאוד גדולות.

באשר לשלושת הטיעונים אמר רון כי אכן חייבים לבדוק כיצד תשפיע שאיבת 2 מיליארד קוב בשנה על ים סוף, מפרץ שיש בו דגה ואלמוגים ואסור לפגוע בהם, מומחים שעשו פרויקטים דומים בעולם שאבו כמויות אדירות של מים ממקומות רגישים דומים וניתן לפתור את הבעיות. באשר למים המלוחים בערבה, טוען רון כי ניתן לבנות צינור שיהיה עמיד בפני רעידות אדמה עד לרעידות בדרגה בינונית ואפשר יהיה לחפור אותו עמוק באדמה כדי שלא ניתן יהיה לפגוע בו, וכן יש היום דרכים טכנולוגיות למניעת נזילות.

באשר לחשש מאידוי, אותו הביע רוזנטל, אומר רון כי בצינור סגור או מנהרה, מה שמתוכננת להיות התעלה לרוב אורכה, אין בעיה של אידוי. “הבעיה השלישית שמתמודדים איתה – ההשלכות על ים המלח. מצד אחד רוצים להציל אותו, מצד שני משפיעים על ההרכב הכימי שלו – היום אחוז מלחים גבוה, מזרימים מים עם אחוז מלחים נמוך יותר. זה ישפיע על ים המלח. חוששים מהיוצרות גבישי גבס קטנים – יש מומחים שיקרה בטוח ויש מומחים שסבורים שהגבס ישקע ולא נרגיש בזה. יש מחקר צריך להמשיך אותו. יש להם עוד 5-10 שנים לחקור עד שיזרמו שם מים. יש כאלה החוששים מהיווצרות חיים ביולוגיים בחלק העליון כי המים ישארו בחלק העליון של הים כי אין ערבוב אמיתי, גם הביולוגיה הזו יכולה להשפיע על צבע המים.

מה דעתך על הטיעון של הארגונים הירוקים, לפיהם אם בניית מתקן התפלה בים התיכון עולה מיליארד דולרים והתעלה עולה פי 5, אז למה לא לבנות מתקן, ולשנע את המים לירדן וכדי להציל את ים המלח פשוט להתפיל יותר ולתת למי הכנרת לזרום לים המלח?

רון: “שמעתי את ההצעה כמה וכמה פעמים והתשובה מתחלקת לשניים. ראשית הירדנים לא מוכנים לקנות מים מותפלים מישראל. 20 שנה ישראל מנסה למכור להם מים, לעזור להם ממשאבי ישראל או מהתפלת מים בישראל. הם לא מוכנים לקנות מים מהים התיכון. הם רוצים יותר מים מהכינרת. הם רוצים שהנתח שלהם בעוגה יגדל כל הזמן אבל הם לא מוכנים שמי השתייה שלהם יותפלו בישראל, משום שהם לא רוצים להיות תלויים בנו. הם רוצים מתקן התפלה בירדן שמתבסס על מים שהם או משאב ירדני או לפחות משאב משותף – הים התיכון הוא לא משאב משותף עם ירדן.

באשר לחלק האחרון של הטענה – המוביל הארצי בשנתיים האחרונות מספק 242 מיליון קוב ב-2006 ו-227 מיליון קוב ב-2007. “בעבר היו שואבים 400 ו-500 מיליון קוב ומזרימים אותם במוביל הארצי. הנחת העבודה של אנשי המים המקצועיים – שזה ישאר סביב ה-200 מיליון קוב. כדי שים המלח יחזור למפלס מינוס 400, יש צורך ב-1.2 מיליארד בשנה כדי שזה יטפס חצי מטר בשנה עד שיגיע למינוס 400 זה ייקח כ-50 שנה משום שעד שנזרים אליו מים יירד המפלס ל-430. הוא יורד ב-1.10 לשנה. אם נטפס חצי מטר בשנה מעוד כעשור, נגיע איפוא למפלס הרצוי רק בעוד שישים שנה. וחוץ מזה, גם אם המים היו מספיקים, אף אחד במדינת ישראל לא יסכים בשנים הקרובות לוותר על המים שהיא מקבלת מהכינרת ולשפוך אותם לים המלח כי הם הרבה יותר זולים מהמים המותפלים.”

מימון התעלה, לדבריו, לא יפול על משלם המסים הישראלי אלא על המגזר הפרטי שיסתכל על הפרויקט הזה כביזניס ויממן אותו בשיטה של BOT, כמו כביש חוצה ישראל.ה חזון של פרס הוא שיזמים יקחו את הפרויטק וההכנסות יהיו ממכירת מים לממשלת ירדן שחייבת מים ותהיה חייבת לקנות אותם וזה כנראה המחיר הכי זול שהיא תוכל להשיג וכן מפרויקטים. שני הדברים הללו עשויים להחזיר את העלות לאורך 40-50 שנה וכן את עלות התפעול.” רון חושש שאם הירדנים יראו שהישראלים גוררים רגליים הם יבצעו את הפרויקט בעצמם.

האם צדק פרופ' נאמן שמדינת ישראל לא מסוגלת יותר לבצע פרויקטים גדולים?

” להרים היום פרויקט גדול זו אכן בעיה. תראה כמה זמן לוקח להרים את חוצה ישראל שבאופן מפתיע קיבל תאוצה בשנים האחרונות ויש לחץ אדיר להשלים את החלקים הצפוניים והדרומיים, אחרי שדיברו עליו משנות השבעים. ונראה כמה קשה לפתור את הבעיות סביב מנהרת הכרמל. וגם פרויקטים קטנים יותר הקמת איזורי תעשיה, ייצור חשמל וכיוב' מתעכבים. תראה את חברת סולל שקיבלה פרויקט של 500 מיליון דולר בקליפורניה לייצור 500 מגהוואט בשנה מאנרגיה סולארית בטכנולוגיה שפותחה בארץ. היא רוצה להקים פרויקט דומה באיזור אשלים. החסרון של הפרויקט הוא בכך הוא משתלט על כתם קרקע די גדול של 4 על 4 קמ וכולו יכוסה קולטים אבל הוא ספק חשמל להרבה ממדינת ישראל בשיטה נקיה- הירוקים מתנגדים. שוורצנגר החליט שקליפורניה תהיה המדינה עם הדגל של איכות הסביבה ולכן הוא הולך על הפרויקט. יש לו מדבריות גדולות אבל גם אצלנו בנגב יש שטחים. מנסים בערבה להקים גם קטעים קטנים יותר קילומטר על קילומטר. קשה מאוד לזוז במדינה. מינהל התכנון, משרד הפנים, הבעיות של חברת חשמל. היום לבנות את הכור או להקים את התעשיה האווירית אפילו פרס לא היה מצליח. האיום הזה קיים גם על הפרויקטים הקטנים יותר כגון שדה תעופה משותף בעקבה.

בוקסה: בתי המלון בים המלח לא יושפעו מתעלת הימים בניגוד לחלקו הצפוני של ים המלח, שם מפלס המים יורד, בחלקו הדרומי, ובפרט בבריכה מספר 5 של ממפעלי ים המלח, המפלס דווקא עולה ובקצב מהיר של 20 סנטימטרים לשנה עקב הצטברות מלח על הקרקעית, והם נתונים בסכנת הצפה. הפתרון להם צריך להיות חפירת הקרקעית בכלים כבדים. המים שייוותרו לאחר ההתפלה יגיעו לחלקו הצפוני של ים המלח, נקודת המפגש בין שני חלקי ים המלח היא בגובה 400 מטרים מתחת לפני הים, וכפי שחישב רון, גם תעלת ימים שתשגר מיליארד קוב בשנה לים המלח תמלא אותו במשך 50 שנה, כך שלא תעלת הימים היא שתגרום להצפת המלונות אלא מפעלי ים המלח.

ועוד בעניין ים המלח, ירידת המפלס שם גרמה להיווצרותם של בולענים. לדברי רון, קיים קשר ישיר בין ירידת המפלס לבין התרחבות תופעת הבולענים. אם נמלא את ים המלח, הבולענים שנמצאים בתחום הים עצמו יתמלאו מים ומהם נפטרנו הבולענים שמחוץ למתחם המים לא יתרחבו יותר והתופעה תיעצר.

גלית כהן מהמשרד לאיכות הסביבה מעריכה כי אם המים יגיעו בחזרה למפלס, מרבית הבולענים, שנוצרו כתוצאה מעזיבת המים התת-קרקעיים והשארת מערות בעלות תקרה רופפת, שנפתחת מפעם לפעם, יכוסו במים. ואולם יתכן שיתפחו אולי בולענים חדשים, מערבית לכביש 90, הכביש הראשי שלחופו הישראלי של ים המלח. להערכתה יש צורך במחקר גם בנושא זה.