לכבוד אילן רמון ז”ל, בית הקברות נהלל

מאז נטמן רמון בבית העלמין של חלוצי עמק יזרעאל לא חדלים לפקוד את המקום מבקרים – יחידים וקבוצות. התיבה הגדולה שלמרגלות הקבר גדושה באיגרות שכתבו אליו. חבריו הקרובים מספרים על האהדה והקרבה לדמותו, ועל תחושת ההחמצה שבמותו

 
21.6.2003
 
מאת: שגיא גרין, הארץ באדיבות וואלה! 
 
 
קברו של אילן רמון בבית העלמין בנהלל. בחודשים האחרונים אופי הביקורים השתנה: פחות בני נוער עם גיטרות ונרות, יותר משפחות וקבוצות מאורגנות. תצלום: ירון קמינסקי, הארץ

קישורישיר לדף זה: https://www.hayadan.org.il/ramongrave1.html

בחורף המקום עוצר נשימה. הגבעה הקטנה נמלאת ברקפות, ומתחתיה, בעמק יזרעאל, נפרש מרבד של כלניות אדומות. על הגבעה הקטנה בתל שמרון שוכן בית העלמין של נהלל. אבל עכשיו כמעט קיץ, וכמה ימים אחרי יום העצמאות היתה המצבה על קברו של האסטרונאוט אל”מ אילן רמון מכוסה בזרי פרחים ובאבני טוף חומות שאנשים הניחו לזכרו, ב-13 נרות נשמה שכבר דעכו, ובנס בצבע בורדו שעליו רקומים בזהב הפסוקים מספר במדבר פרק ו': “יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום”.
מישהו גם השאיר שם מחזיק מפתחות בצורת לב ואחר הושיב שם בובה של קנגורו. למרגלות הקבר מונחת תיבה גדולה שעליה נחרט “מכתבים לאילן”, והיא גדושה באיגרות.

מאז נטמן שם רמון, ב-11 בפברואר ,2003 לא חדלים לפקוד את המקום מבקרים. יחידים, זוגות, משפחות, תלמידי בית ספר בטיול שנתי, ועדי עובדים, דרי בתי אבות. אנשים באים, נעמדים ליד הקבר, מניחים אבן, מזהים את סמל משימת החלל STS 107 עם איור המעבורת שבראש המצבה הצבאית, או קוראים את הכיתוב “התשמע קולי, רחוקי שלי… רונה”. יש שבאים עם מכתב מוכן, ויש שכותבים דבר מה, מלות השתתפות בצער המשפחה או דברי הזדהות ואף הערצה, לפעמים על צדה השני של פיסת הנייר הזמינה ביותר – דף שנתלש מיומן פגישות או חשבונית של מסעדה – ומשלשלים לתיבה. לפעמים כיתה או קבוצה מאורגנת עורכות טקס קצר. מצטלמים ומצלמים, עומדים או יושבים כמה דקות סמוך לקבר.

באה סבתא עם נכדה הקטן. הם נעמדים ליד המצבה והילד משלשל מכתב. היא שואלת, “זוכר שראינו אותו בחללית?” הוא מהנהן. כך הם עומדים בדממה דקות אחדות עד שהילד שואל את סבתו, “איפה אילן רמון?” והיא עונה לו, “הוא איננו, הוא בשמים עכשיו”.

מדוע אנשים באים? בשיחות עם מי שפקדו את הקבר בשבועות האחרונים עולים שוב ושוב שני הסברים: הראשון הוא תחושת קרבה ואהדה לרמון האיש וגם לדמות שייצג; או כמו שניסחה זאת עינת דוד, עובדת משרד החקלאות מקרית עקרון שהיתה באזור במסגרת התפקיד והחליטה לעלות לקבר: “כואב לי על כל יהודי שמת, אבל עליו במיוחד. היה בו משהו כל כך טוב, כל כך חם. הוא סימל את כל מה שחיובי במדינה הזאת”. ההסבר השני שחוזר הוא תחושת ההחמצה הגדולה שבמותו. נתי, שוטר מהאזור, שפקד את הקבר והניח עליו אבן, ניסח זאת כך: “נראה לי שהוא היה יכול לתרום עוד הרבה למדינה. ההרגשה היא שלעזאזל, עד שאנחנו שולחים מישהו לחלל, למה זה קורה דווקא במעבורת שהוא עליה”.

קברי הצדיקים של החילונים

בועז כהן הוא, כהגדרתו, איש המים של נהלל. אף שלדבריו הוא מעדיף “להיות כאן כמה שפחות”, בבוקר יום ראשון חם אחד של אמצע מאי הוא מודד בבית הקברות צינורות, מנסר ומחבר אותם, מותח קווי השקיה כסופים. “בהתחלה לא היית יכול למצוא פה מקום חניה אחד”, הוא מספר ומצביע על תא המטען הגדול של הטנדר שלו, “אתה רואה את זה? בסוף היום הכל היה מתמלא בזרים ונרות. אני עובד פה ופתאום שומע, 'הלו, תסגור את הגנרטור'. מה קרה? אנשים באים ועושים פה טקסים. בכל זאת, האיש הוא סמל”.

“שבת זה בלגאן שלם שם”, מתאר קובי פליישמן, מדריך טיולים מבית לחם הגלילית, שבית הקברות בנהלל הוא חלק ממסלול הסיורים שהוא עורך. פליישמן רואה את העלייה לקבר כחלק מתופעה שהוא מזהה בתקופה האחרונה, של מסעות לבתי הקברות של ראשוני הציונות, היישוב, השומר וההגנה. כך מגיעים לתל שמרון, שבו קבורים חלוצי עמק יזרעאל, ופוקדים גם את המצבה של אילן רמון. “המקומות האלה נהפכו לקברי הצדיקים של החילונים”, הוא אומר. “הם משמשים מקור וסיבה לנוסטלגיה, להתרפקות על 'ארץ ישראל הישנה והטובה', על עבר טוב יותר לכאורה. אנשים מחפשים גיבורים שיחזירו אותם לתקופה שבה הכל נראה ברור יותר, אופטימי יותר”.

קברה של אחת מראשוני היישוב, אולגה חנקין – אשתו של יהושע חנקין, גואל האדמות – כבר נהפך לקבר צדיקה של ממש. אף על פי שלא היו לה ילדים והיתה חילונית גמורה, נשים עקרות מהסביבה באות להשתטח על קברה במעיין חרוד, אולי מפני שהיתה אחות מיילדת. בנהלל זה לא קורה עדיין. איש לא נופל על קברו של שמואל דיין, או של בניו, זוריק ומשה, ולא מטמין בהם פתקאות בבקשה לעזרה.

אבל באחד הביקורים החודש התגלגל סמוך לקברו של רמון מנשר יוצא דופן. על דף כרומו שבראשו מופיע תצלומו בין דגלי ישראל וארצות הברית, ובתחתיתו מופיעה הכתובת “משמרת השבת בארץ ישראל, ת”ד 647 ערד”, נכתב בין השאר: “שמנו לב איך התגברת כארי בהיותך יהודי שם בנאס”א בין גויים, כשהתברר לך שאחד ממועדי השיגורים נקבע לתשעה באב אתה ביקשת לדחות את השיגור… יהודים ולא יהודים שמעו ממך בגאווה כי לקחת עמך אל החלל תנ”ך, מזוזה, אוכל כשר, ספר תורה וגביע לקידוש…” המנשר נחתם במשפט: “אילן! לא היית ישראלי נחיתי, כי אם יהודי גאה!”

ובכל זאת, רוב הבאים מתייחסים אל רמון בראש ובראשונה כאל האסטרונאוט הישראלי הראשון. בסיור שעורך פליישמן במקום הוא קורא מחוברת שהוציא חיל האוויר ובה מכתבים ששלח וקיבל אילן רמון, וכן את “זמר נוגה” (“התשמע קולי”), שירה של רחל המזוהה עתה אתו. “המאזינים לא בוכים”, הוא אומר, “אבל הם בהחלט מנגבים דמעה”.

פיקניק בתל שמרון

אילן רמון לא נולד בעמק יזרעאל ולא גדל בו, אך שם נקבר. יש לכך כמה סיבות, ותחילתן אולי ב-,1991 עם גל העלייה הגדול מרוסיה. אז התמלא מרכז הקליטה שבנהלל בעולים חדשים ונדרשו מורים. כך הגיעו לשם שלוש: המורה לחינוך גופני רונה רמון, המורה למתמטיקה איילת שליין והמורה ה'. בין השלוש נוצר קשר מיידי, שהתחזק בארוחות בוקר משותפות בבית הוריה של שליין, ילידת נהלל, תושבת תמרת היום.
אל המשולש הנשי צורפו בני הזוג, ובין הגברים – אילן רמון, מפקד טייסת אף-16 מבסיס רמת דוד, מ', מפקד טייסת מסוקים באותו בסיס, ורוני שליין, חקלאי בעל משק בנהלל – נוצרו קשרים הדוקים. גם בין הילדים נקשרה חברות. ביחד בילו כולם בחגים, יצאו לחופשות משותפות ולפיקניקים בתל שמרון. הקשר ההדוק נשמר גם כשמשפחת רמון עברה לבסיס חיל האוויר בחצור.

אילן רמון היה קופץ לבקר בתמרת שליד נהלל, ובאחד הביקורים “הוא ישב בפינה, לבוש עדיין סרבל טיסה, והיה כולו נרגש”, משחזר שליין. “הוא סיפר לנו שהוא נבחר להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון. אסור היה לו לגלות את הסוד, אבל לנו היה מוכרח לספר”. שליין השיב לו: “בשביל מה לך? ככה, לצאת בקופסה קטנה מחוץ לאטמוספירה?” אבל חטף בעיטה מתחת לשולחן מהאשה שלצדו, “ורק אז שיניתי פאזה, והתרגשתי ביחד אתו”.
“שלושה שבועות לפני ההמראה אילן היה מתקשר כל יום: 'נו, אתם באים? נו, אתם באים? נו, אתם באים?'” מספרת איילת שליין, “עד שרונה תפסה פעם אחת את הטלפון ואמרה: 'רוני, מספיק עם הקשקושים, אילן רוצה שאתה תהיה אתו'”.

רוני, איילת וארבעת ילדיהם נסעו לקייפ קנוורל לשבוע. משפחת שליין נזכרת בהתרגשות בשיגור, בספירה לאחור בבליל של שפות, ברעש המחריש אוזניים, שאין כדוגמתו, בעשן המיתמר, בחללית הניתקת מן הקרקע, עושה באוויר את הסיבוב המיוחל שמבטיח שהכל פעל כשורה, ובשאגות ההתפעלות הכמעט בלתי נשלטות למראה כל זה. “זאת לא רק ההמראה”, מספר שליין, “זאת גם הידיעה שאילן, חבר שלך, נמצא שם בפנים ושעוד רגע הוא עומד לצאת מהאטמוספירה”.

המשפחה שבה לישראל ובאמתחתה מכתב שהשאיר להם רמון לפני שעלה למעבורת. שלושה ימים לפני הנחיתה התקשרה רונה רמון ואמרה שכל צוות STS 107 מתכוון לבוא לישראל במאי, ושהם מבקשים להתארח בתמרת. שם כבר התחילו לשבור את הראש איך בכלל מפיקים אירוע כזה, את מי מזמינים ואת מי לא.

פה קבורים חלוצי העמק וחלוץ החלל

ב-1 בפברואר ,2003 ב-,16:16 רוני שליין היה בתורנות ברפת עם בנו אהוד, איילת היתה בבית עם בתם אחינועם. עד מהרה הבינו שמשהו רע מאוד קרה. איילת אמרה לאחינועם שאילן בטח נטש. “לא יכול להיות דבר כזה, הוא כבר קפץ כמה פעמים בחיים שלו”. אחר כך תפסה בטלפון את רונה רמון, שאמרה רק “תבואו”. בדרך מהמשק הביתה רוני הזמין כרטיסים לטיסה הראשונה שיוצאת לארצות הברית, ועוד באותו הערב טסו לשם ה' ובני הזוג שליין.

שם, בעוד לילה אחד ללא שינה, בשיחה בין שלוש החברות, נולד הרעיון שאילן רמון ייטמן בנהלל. “היא רצתה בית קברות שיש לו צביון יותר פרטי, פחות עירוני, מקום שיש בו עצים”, מספרת איילת. “הצעתי לה, למה לא נביא אותו לנהלל, גם יש בזה המון סמליות וגם הוא יהיה לידנו ונוכל לבוא לשם, וגם זה במקום שהוא כל כך אהב, צופה אל הבסיס”. רונה לא אמרה כלום, היא רק הקשיבה.

השכם בבוקר למחרת בא רוני כדי לברר אם החליטה בנוגע למקום הקבורה. עוד לפני שפתח את הדלת ראה אותה רצה לעברו. “'רוני, יסכימו שהוא ייקבר בנהלל?' היא שאלה. אמרתי לה, 'בטח, איזו שאלה'”. רוני ואיילת שליין התקשרו מארצות הברית למזכירות המשק. ההסכמה לקבור אותו בבית העלמין של נהלל התקבלה פה אחד.

כשהיו בארצות הברית לא ידעו כיצד התקבלה בישראל הידיעה על מותו של אילן רמון. רק כשחזרו קלטו את עוצמת האבל, גם משום שאיכשהו נהפכו לנציגים לא רשמיים של משפחת רמון. אנשים מתקשרים ושולחים מכתבים, מנסים לנחם וליצור קשר באמצעותם. להערכתם, התקבלו רק אצלם עשרות אלפי דברי דואר – מכתבים, חוברות זיכרון ושירים. אלה מועברים למחלקת ההנצחה בחיל האוויר ושם הם נשמרים לרונה רמון.

איילת ורוני שליין לא מופתעים מגל האהדה העצום הזה: “אילן היה נקי משחץ ומיהירות, הוא דיבר אל כולם בגובה העיניים, לא משנה אם אתה נשיא המדינה או מפשוטי העם. הוא חדר ללב של כולם”.

האם זה כל ההסבר? “אני מסבירה את זה גם בכך שהעם המבולבל הזה חיפש מישהו והוא הכתיר אותו למנהיג”, אומרת איילת. “הוא לא הרגיז אף אחד ולקח את השליחות הזאת כשליחות ממלכתית, עם הציור של הילד מהשואה וייצוג העם היהודי בתפוצות, והאוכל הכשר וחיל האוויר והתקליט של אריק איינשטיין. הוא היה יכול לקחת את זה בתור קידום אישי לו ולמשפחתו, אבל הוא בחר לקחת את זה כשליחות לאומית ועשה את זה בצורה מדהימה. המשימה הזאת היתה תפורה עליו. היה לו את זה”.

מעבר לכך מציינים איילת ורוני שליין את החוויה הרוחנית שאפפה אותו בחלל, במקום שבו הגבולות מיטשטשים וכדור הארץ נראה כחול ועגול ויפה ושליו. “אנשים קלטו את זה וזה התחבר להם למוות שלו, ולכן רבים בטוחים שהוא עדיין מרחף שם למעלה ושומע אותם, ורואה אותם ומרגיש אותם, ולכן אנשים יכולים עדיין לכתוב: 'לאילן רמון ז”ל, בית הקברות נהלל'. לפעמים אני קוראת את המען ואומרת לעצמי, 'זה מהארי פוטר'”.

האם העובדה שבמקום הזה, בית הקברות בנהלל, קבורות כל כך הרבה דמויות מיתולוגיות לא מסייעת גם היא להעצמת המיתוס של אילן רמון? “תראה”, אומר רוני, “המקום הזה ראוי לאילן, ואילן ראוי לו. קבורים בו חלוצי העמק וחלוצי ההתיישבות בארץ, ועכשיו גם חלוץ החלל”.

קבר צבאי מחוץ לחלקה הצבאית

אילן רמון טמון ממש סמוך לקברו של משה דיין, בקבר צבאי, אבל מחוץ לחלקה הצבאית, ולצדו חלקת קבר שנשמרת לבקשת רונה רמון. זו הפשרה שאליה הגיעה המשפחה עם המשק.

אף שההחלטה להסכים להציב שם את קברו התקבלה פה אחד, ספק אם ציפו שם לזרם כזה של מבקרים. האם עכשיו יגבר הזרם או ייחלש? במרוצת החודשים האחרונים, אופי הביקורים השתנה: פחות בני נוער עם גיטרות ונרות, יותר משפחות וקבוצות מאורגנות בטיול. אולי עם הזמן אנשים יחפשו לעצמם גיבורים אחרים.

יש הסבורים שהמיתוס רק יגדל. המדריך קובי פליישמן מתאר גם סיבות פרקטיות להישארותו של המקום בתודעה: “זהו, ציון הקבר של רמון בנהלל נכנס לחוברות שמופצות בקרב מדריכי הטיולים ולהמוני ספרי הטיולים שנכתבים פה. גם עמותת התיירות האזורית מוכרת כך לא רע את תל שמרון.
“כשאני אומר לאנשים בסיורים שלי שהולכים לפקוד את הקבר של אילן רמון, רבים אומרים שזה חשוב מאוד. חלקם תוהים למה רונה והמשפחה עדיין שם, למה הם לא חוזרים כבר לארץ, מצפים שהאלמנה תהיה אלמנה”. ומה הוא עונה? “שזה לא ענייננו”.

לפני שבועות אחדים, כשעפר אבירן מנהלל, שמדריך גם הוא טיולים בעמק, הגיע עם קבוצה בהדרכתו לבית הקברות של נהלל, הוא אמר למאזיניו: “הכרנו את אילן רמון בסך הכל שבועיים, אבל הוא הצליח לגעת בעצב של כל אחד מאתנו”. הוא דימה את כניסתו לחייהם של הישראלים למופע ברק. ואולי ההבזק הקצר הזה, החד פעמי, הוא ההסבר לנרות, לפרחים ולמכתבים שממשיכים להגיע.