הראיון המפורט שנתן אילן רמון ז”ל לאתר הידען, כחצי שנה לפני האסון

ב-1 בפברואר ימלאו ארבע שנים לאסון קולומביה. ב-29 וב-30 ליוני 2002 ראיינתי את אילן רמון במרכז החלל על שם ג’ונסון ביוסטון לקראת הסרט “טיסה 107” ששודר ב- 16/12/2003.

בשיחה נינוחה עימו על הדשא ביוסטון פורש אילן רמון את חזונו הצנוע באשר לשאלה מה יעשה כשישוב מהחלל ועל הצורך של ישראל להשתלב בכלכלת החלל. בפרספקטיבה של אחרי האסון, חלק מהדברים מצמררים

המאמר פורסם באתר הישן בשלושה חלקים, כשהראשון שבהם – ב-23.12.2002, כלומר שבועות אחדים לפני השיגור, וכך יש להתייחס אליו. בחלקים, אם כי מצומצמים, בקטעים מהראיון נעשה שימוש גם בספר “ההתרסקות” מאת אבי בליזובסקי ויפה שיר-רז (קטע מהספר)

במסגרת זו העלינו לאתר החדש מאות מאמרים שעסקו באסון:

סיקור המבצע עוד לפני האסון (והידיעות הישירות על האסון) STS-107. הימים הראשונים שלאחר האסון, בידען אסון קולומביה – דיווחים מיידיים, כל הידיעות, בעיקר ממהלך שנת 2003 המדווחים על התקדמות חקירת האסון (עד וכולל דוח ועדת החקירה). כמו כן הועברו חלק מהידיעות לידענים הבאים: אסון קולומביה – פעולות הנצחה, אסון קולומביה – דעות ופרשנויות. לכל אלה ניתן להגיע במשותף גם דרך ידען מעבורת החלל קולומביה.

בנוסף, הוקדש ידען נפרד לאילן רמון ז”ל – הנוגעים להיבטים אישיים ולקשר עם תוכנית החלל הישראלית. ידען זה הוא חלק מאשכול ישראל בחלל.

הראיון פורסם באתר הישן בשלושה חלקים ימים אחדים לפני השיגור (סוף דצמבר 2002, תחילת ינואר 2003) והוא מובא כאן כלשונו, למרות שחלק מהדברים נשמעים בדיעבד צורמים. זאת לצרכי תיעוד.

מאת: אבי בליזובסקי

אילן רמון לובש את חליפת החלל לקראת אימון
רוצה לחזור לרמת גן

תא”ל אילן רמון טרם החליט מה יעשה כשיחזור. לפי עצתו והמלצתו של הנשיא לשעבר, עיזר וייצמן, הוא מבקש קודם כל להצליח במשימה ורק אחר כך יחשוב מה הלאה. אחד הפריטים שהוא לוקח איתו לחלל היה הדגל של ביה”ס בליך ברמת חן בו למד. “גדלתי ברמת חן, וכנראה גם אגור שם כשאשוב לארץ”, הוא מסביר.
בשיחה נינוחה על הדשא הוא מתייחס לעובדה שכטייס שאסור לראות את פניו ופתאום הוא נהיה, איך אומרים, סלבריטי. זה לא מסתדר לו עם האופי הצנוע.

כאשר תכננו את הסרט, היה זו בתקופה הלחוצה ביותר של הספירה לאחור. ב-28 ביוני נותרו שלושה שבועות לשיגור המעבורת קולומביה שתוכנן ל-19 ביולי, וחלון ההזדמנויות לריאיון הזה היה בסך הכל יום אחד לפני מסיבת העיתונאים המסורתית של הצוות שבו האסטרונאוטים עונים לשאלות הCNN-נים למיניהם אודות הטיסה. ואולם ימים אחדים לפני כן, התגלו בשתיים מהמעבורות – דיסקוורי ואטלנטיס סדקים בצינור המוביל את הדלק מהמכלים החיצוניים אל המעבורת עצמה כדי לתת לה דחיפה לחלל. אמנם מדובר בסדקים ברוחב של עד חצי סנטימטר, אבל מספיק שרסיסים זעירים מהצינורות הללו ישאבו לאחד המנועים כדי להפסיק את פעולתו ולגרום לחללית לא להגיע למסלול. בתסריט האופטימי, החללית עשויה להתנתק מהטיל ולנחות נחיתת חירום. מרבית הסיכויים היו שזה יסתיים כמו אסון הצ’לנג’ר ב-1986.
לבסוף הסתבר שגם שתי החלליות האחרות – קולומביה שעליה אמור רמון להמריא, ואנדוור נגועות בתקלה. כעת ממתינים לבניית חלפים חדשים ואולי לפני כן לתכנון מחודש של אותם חלקים כדי לעקור את הבעיה מהשורש.
רמון וחבריו אולי מאוכזבים אבל חשים הקלה: “הדחיה של הטיסה שלנו, של כל הטיסות בעצם, מעידה על כך שנאס”א לוקחת את נושא בטיחות הטיסה מעל כל דבר. ולא מעניין אותם בקטע הזה של בטיחות תאריכי שיגור ובעיות אחרות. הם קודם כל דואגים לכך שכל מעבורת תשוגר בצורה בטוחה במאה אחוז, לא ב-99.9 אולי אפילו ב-101 אחוז. כשהתגלתה הבעיה הזו, הם בעצם החליטו לקרקע את כל הצי. הם ביקשו לא לשגר אף מעבורת עד שהם לא יבינו היטב מה מהות הבעיה. וזה בערך המקום שאנחנו נמצאים בו כעת. הם עושים אנליזות כימיות ומכאניות כדי להבין מה הבעיה ומה המשמעות שלה, ואם צריך לתקן, איך לעשות את זה. וזה כרגע המצב. לכן אנחנו לא יודעים כרגע מה תאריך השיגור. זה יהיה הכי מהר אבל אחרי שהם הבינו מה הבעיה וטיפלו בה. כמובן שאף אחד לא שמח לדחיות אבל באופן פרדוקסלי בעניין הזה אני מאוד שמח, כי זו הוכחה כמה נאס”א לוקחת ברצינות את נושא הבטיחות. וכל פעם ששואלים אותי אם אני מפחד, אני מסביר את זה והנה ההוכחה כמה ברצינות הם לוקחים את זה.
ווילי מק’קול, סגן המפקד וטייס המעבורת לוקח את זה עוד יותר בקלות: “האימונים היו מאסיביים מאוד, בפרט בשבועות האחרונים שלפני השיגור. כעת נוכל קצת להוריד את המתח, אולי גם לקחת חופשה קטנה.” מק’קול, אגב הבטיח לצוות שלנו לתת לרמון להטיס את המעבורת בחלל (לא בהמראה או בנחיתה) – אם רמון יבקש הוכחה לכך, היא נמצאת בקלטת.

טיסה 107 היא טיסה יוצאת דופן ומזכירה יותר טיסות של מעבורות משנות השמונים ומראשית שנות התשעים. היא ארוכה במיוחד – 16 ימים ומוקדשת כל כולה לניסויים. מההתייחסות ביום שלם של מסיבות עיתנואים, נראה כאילו מדובר במעבורת של סוכנות החלל הישראלית. כל מסיבות העיתונאים התייחסו או לניסוי הישראלי או למבצע הראשי שלו – אילן רמון.

“ערב אחד בהיר התקשר אלי מישהו ממחלקת קצינים בחיל האוויר, שזה כוח אדם. הייתי בתפקיד עמוס וניסיתי לסיים את היום, להגיע הביתה סוף סוף. אמר לי “אתה רוצה להיות אסטרונאוט” אמרתי לו תפסיק לבלבל לי את המוח. אין לי זמן לבדיחות. אני רוצה לגמור את היום ולהגיע הביתה.
הוא אמר לי: “מפקד חיל האוויר ביקש מאיתנו לאתר אסטרונאוט.” ביקשתי זמן להתייעץ עם אשתי. השבתי תשובה בבוקר. בהמשך נעשה תהליך איוש רגיל בחיל האוויר כמו לכל תפקיד אחר, ואני נבחרתי לתהליך הזה.
ההודעה של דן חלוץ, היום מפקד החיל היתה קצרה. הוא היה המפקד הישיר שלי באותו זמן. הוא היה בדיון הזה, ואני הייתי במשרדי. כאשר הוחלט שאני אהיה האסטרונאוט הוא יצא החוצה, הרים טלפון ואמר לי ‘אילן, יא אסטרונאוט’ וככה נודע לי שנבחרתי להיות ה-אסטרונאוט.

ביניים: יוסטון, יש לנו מבול

יוסטון איננה המקום הנעים ביותר בעולם לשהות בו. לפחות בקיץ. היא נמצאת בקו הרוחב של קהיר והחום מעיק, אבל בניגוד לקהיר, הלחות מעיקה אף היא. הקרבה של מפרץ מקסיקו גורמת לגשמים בלתי פוסקים. כשבאנו לשם היו סופות רעמים וברקים. בכל זאת, רמון שוהה שם ארבע שנים ובוודאי ימשיך לשהות שם עוד חודשים ארוכים. מה אתה עושה שם כל כך הרבה זמן.?
“במצב הנוכחי היום בנאס”א לטוס אחרי ארבע שנים זה מהר מאוד, לא לאט מאוד. אולי בארץ זה נראה הרבה זמן אבל קבועי הזמן כאן שונים לגמרי. בצוות איתי טסים שלושה חברה שזו הטיסה הראשונה שלהם מהקורס לפני. הם טסים אחרי שש שנים ומהקורס שלהם יש אנשים שעוד לא טסו. כך שאם נרשת לרגע את קבועי הזמן, ארבע שים זה מהר היום.
כשאסטרונאוט מגיע אחרי שהוא נבחר הוא מתחיל קורס בסיסי שבו הוא לומד במשך כשנה וחצי את המעבורת על מערכותיה על בוריה. כולל לימודים עיוניים וסימולטורים. המעבורת היא כלי מסובך ומורכב. הוא בנוי על יתירות. מערכת חשמל יש כמה כאלה, כך שאם אחת מתקלקלת יש עוד לפחות שתיים שעובדות.
הקשרים בין המערכות הם מאוד מאוד מורכבים, בנוסף, האפשרות של האסטרונאוטים לטפל במעבורת בחלל היא מאוד מאוד גבוהה ומורכבת. הרבה יותר מורכבת מאשר טיפול במטוס, ואני משווה למטוס קרב שבו אתה יכול לעשות כמה פעולות אבל הן לא נכנסות לקרביים של המערכות. אנחנו כאסטרונאוטים כן יכולים להכנס וזה מחייב אותנו ללמוד את המערכות הרבה יותר לעומק. הכל בנוי על זה שלמרות שבטיסה עצמה יש קשר עם הקרקע, והם עוזרים לנו אבל זה בנוי על זה ששמא לא יהיה קשר עם הקרקע, שאנחנו נהיה מסוגלים לעשות כל דבר בצורה עצמאית לגמרי. זה לוקח שנה חצי.
אחרי זה האסטרונאוטים נכנסים לפול, מאגר שממנו בוחרים את המועמדים לצוותי הטיסה. לאחר שמורכב צוות לטיסה, מתחילים באימונים לטיסה עצמה. לומדים את כל הקשור מעבורת הספציפית, כי יש הבדלים קטנים בין המעבורות. בנוסף, הצוות מתחיל להתאמן ספציפית לכל המאפיינים של הטיסה עצמה – למשל הניסויים או הבניה של תחנת חהלל הבינלאומית. זה לוקח מעל שנה ולפעמים אפילו שנתיים וחצי. בתוך התהליך הזהאתה לומד שם דברים חדשים שלא למדת בשלב הבסיסי. תהליך הלימוד וההכנה ארוך ומורכב, המעבורת, אם אפשר להגדיר אותה זה רצף של הרבה מאוד פרטים קטנים ובגלל זה גם עובדים לפי ספרים ולא על סמך זכרון כי אי אפשר לזכור כל כך הרבה דברים, אז זה לוקח הרבה זמן.
אגב, במקרה של טיסות להרכבת תחנת החלל או לתיקונים של טלסקופ החלל האבל בנתה נאס”א בריכה ענקית, עד כדי כך היא גדולה שלוקח חודש למלא אותה.
חלק ב’ של הריאיון

מה הדבר המעניין ביותר באימונים שעברת?

“הכי מעניין באימונים – ממש קשה להגיד. המגוון הוא כל כך גדול. היו כמה דברים מעניינים. הקטע הכי אמיתי שמדמה כמעט כל דבר חוץ מזה שאין גרביטציה בחלל אלו חמישה אימונים שעברנו לאחרונה. בכוונה הם מתוכננים לחודשים האחרונים. שבהם אנחנו לוקחים קטעים מהטיסה, ממש ימים – עד 24 שעות מתוכנית הטיסה, ומריצים אותה כפי שזה נעשה בחלל, בסימולטורים, מחוברים למרכז הבקרה. בניסוי הישראלי יש גם מרכז בקרה בגודארד ואנחנו מחוברים אליו. והכל מנגן בדיוק כפי שהוא מתנהל בחלל, למעט העובדה שאנחנו על הקרקע.
יש בנאס”א מטוס מיוחד שמאפשר לחוות חוסר גרביטציה 20-25 שניות, 40 פעם בתמרון שהמטוס הזה עושה. אתה פשוט מרחף בבטן של המטוס. היא ריקה מכסאות ומרופדת מסביב כדי שלא תחטוף מכות מהדפנות. ואתה מרחף שם 20-25 שניות כל פעם כזאת. פעם ראשונה עשינו את זה רק כדי להתרשם. עשינו את זה עוד פעם כחלק מאימון שלנו כדי לעשות קטעים קצרים

עוד דבר מעניין שעברנו כצוות – יותר לגיבוש הצוות ואימון של צוות בתנאים די דומים לאלה שנהיה בהם במעבורת. זה אימון הישרדות. שמו אותנו בהרי הרוקי בוואיומינג והסתובבנו שם עם תרמילים של 30 קילו על הגב והיינו בהרים גבוהים מעל עשרת אלפים רגל. טיפוסים לא קלים. היינו שם משהו כמו עשרה ימים עם צוות של שני מדריכים שהיו איתנו. זה היה בקיץ שעבר וזה נשאר לנו כחוויה מרשימה. דרך אגב, התנאים במעבורת דומים לתנאי קמפינג או לתנאים של מסע בשטח ולכן נאס”א לאחרונה החליטה לעשות סוג כזה של אימונים.

מה אתה יכול לספר על יום טיפוסי במעבורת החלל?

“תוכנית טיסה של יום בחלל מתחילה בבוקר, מעירים אותנו עם מוסיקת השכמה. איזשהו תקליטור שאסטרונאוט בוחר. משמיעים את הרמקולים של המעבורת את המוסיקה הזו. אגב לא אנחנו בוחרים את המוסיקה אלא בני הזוג שלנו הם הבוחרים. אני לא יודע אפילו מה צפוי לי. אז ככה מתעוררים. ברגע שאתה מתעורר אתה נזרק ישר לעבודה. יש כמה דברים שאנחנו עושים על עצמנו. אנחנו צריכים למלא יומן איך ישנו בלילה ולהוציא דגימות מהרוק שלנו. אלו הדברים הראשונים שאנחנו עושים בבוקר. בהמשך יש תקופה של שעה שנקראת POST SLEEP. ”

“יש לנו שעה להתאוששות ודברים שאנחנו עושים אחרי השינה – זה כולל אוכל, ארוחת בוקר, שולחים לנו בפקס למעלה את סדר היום המעודכן בדרך כלל יש שינויים, מעבירים לנו באימייל על מדפסת שיש לנו למעלה ואנחנו עוברים על התוכנית המעודכנת. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר אם יש זמן, כל מיני הגינה של הבוקר ואז אנחנו נכנסים לתוכנית. תוכנית העבודה של כל אחד מאיתנו היא שונה. לכל אחד יש את הניסויים שהוא צריך לבצע.”
יש הרבה דברים שנראים טריוייאלים ואנשים שואלים מה כל כך מסובך….אבל ברגע שאתה במצב של חוסר גרביטציה הדברים נהיים לא כל כך פשוטים. אתה לא בסביבה הטבעית שלך. ניקח כדוגמא. על כדור הארץ אם אתה פותח שקית ולוקח את מה שאתה צריך וסוגר את השקית אם אתה רוצה. אם אתה לא רוצה, אתה משאיר אותה פתוחה.
אצלנו בחלל אתה פותח שקית ואם אתה לא שם לב אז כל הדברים עפים לך החוצה ומתחילים לרחף וצריך לחפש אותם. אפילו כזה דבר פשוט של להוציא משהו משקית מחייב תשומת לב, מחייב אותך לחשוב קודם מה אתה רוצה, לפתוח פתח קטן, להכניס את היד, להוציא את זה, אתה לא יכול לעזוב את זה, כי זה יברח. ולסגור את השקית. את השקית עצמה אתה חייב להדביק לאחת הדפנות כי אחרת השקית עצמה גם מתחילה להסתובב. הדברים שונים לגמרי מאשר על כדור הארץ ולכן הם גם לוקחים הרבה זמן. גם מנסיון של אחרים לוקח לבן אדם יומיים שלושה בדרך כל להתרגל למצב הזה.
אוכל, למשל שתיה. אתה לא יכול לשתות כמו שאנחנו שותים פה אלא אתה חייב לשתות בתוך שקיות עם קש. האוכל עצמו נמצא בתוך שקיות שאנחנו מחדירים אליהם בחזרה מים ואז אם הוא נוזלי אתה חייב לגזור פתח קטן ולאכול אותו יחסית קרוב לפה כדי שלא יתחיל להתפזר בחלל.
בעקרון יש לנו שירותים רגילים לגמרי, אבל מה שעוזר לדברים להישאר בתוך השירותים זה וואקום נמוך או שאיבה קטנה ששואבת את הדברים ודואגת שהם ישארו שם ולא ירחפו יחד איתנו.
מה אתה יכול לספר על הניסוי מיידקס?

הניסוי הישראלי שנקרא MEIDEX – ניסוי האבק הישראלי-מזרח תיכוני עוסק בחלקיקי אבק קטנים שנקראים אירוסולי אבק, שעולים ממדבר הסהרה במקרה שלנו וגם מסין, ומתחילים לרחף באטמוספירה עם הרוחות, הם עולים מעל הים התיכון, מעל המזרח התיכון. וגם מהצד השני, מעל האוקיאנוס האטלנטי עד פלורידה ומקסיקו. החלקיקים הללו משפיעים על התחממות והתקררות כדור הארץ ועל ירידת גשמים, משקעים. הניסוי הישראלי בא לנסות להבין את ההשפעה של חלקיקי האבק הללו על שני הדברים הללו – התחממות וירידת המשקעים.

בתא המטען של המעבורת תוצב מצלמה המיוחדת שמצלמת בו זמנית בששה אורכי גל, שש תדירויות. כזה מכשיר עוד לא טס בחלל עד היום. המצלמה תאפשר לחוקרים לאסוף מידע מחלקיקי האבק הללו בצורה מרבית. בנוסף יש לנו מטוס ממוחשב שיטוס למטה בתוך סופת האבק שאנחנו נצלם מהחלל ויאסוף אינפורמציה נוספת מתוך האטמוספירה, מתוך סופת האבק. בנוסף, יהיו תחנות קרקעיות שיאספו עוד מידע על סופות האבק. זה ניסוי מורכב מבחינת השילוב של כמה גורמי איסוף שצריכים לקרות בו זמנית כדי שנהיה מסוגלים לאסוף את האינפורמציה מאותו איזור ומאותו זמן. זה הייחוד של הניסוי, שהאינפורמציה נאספת מכמה מדיומים בו זמנית מאותו מקום. אני לא אוהב לקרוא לו “ניסוי האבק” תכף יחשבו שאני מנגב אבק. נקרא לו “ניסוי חלקיקי האבק באטמוספירה.
בנוסף יש ניסויים נוספים שנהגו בישראל, קראנו להם משניים אבל לפחות אחד מהם נהיה חשוב ועיקרי ומעורר עניין בצורה מדהימה בכל רחבי העולם. זה ניסוי שנקרא ספרייטס. זו תופעה חדשה יחסית שהתגלתה בעשר השנים האחרונות של ברקים בעלי צורות מיוחדות, כמו רוחות ושדים, שעולים דווקא משיאי העננים כלפי מעלה אל האטמוספירה, לגובה של 100 קילומטרים. עכשיו מנסים להבין ולחקור מהם ועל מה הם משפיעים. שיתוף הפעולה הבינלאומי הוא עם תחנות קרקעיות שמקבלות הדים של גלי רדיו מהברקים האלה והן פזורות בכל רחבי העולם. יש לנו שיתוף פעולה בניסוי הזה עם תחנות מאוסטרליה, יפן, סין, אלסקה, אנטרקטיקה, ממש כל העולם מגלה עניין בזה. יש לנו בנוסף ניסויים משניים, כמו למשל ניסוי של ראות אלכסונית מהאטמוספירה בהתאם לתנאי מזג האוויר. בנתונים מסוימים יהיו למשל איים קטנים שנדע שאנחנו הולכים לראות אותם עוד מעט, ויבקשו מאינו להסתכל החוצה ולראות מתי אנחנו בדיוק רואים אותם. זה יאפשר לחוקרים לדעת על הראות האלכסונית דרך האטמוספירה. זה דבר מאוד מעניין גם את חיל האוויר וגם גורמים אזרחיים שמשתמשים בחישה מרחוק של כדור הארץ, גם מהחלל וגם ממטוסים. בסך הכל יש לנו ניסוי עיקרי ועוד כמה ניסויים שהצטרפו. חלקם במהלך הזמן הפכו להיות גדולים ומעניינים.
אתה הייתי רגיל להיות כטייס עצמאי, ועכשיו אתה תלוי בעבודת צוות. איך זה מסתדר?

“הנסיון שלי כטייס מחייב ועוד איך עבודת צוות. טייסים לא טסים לבד. אמנם הם הרבה פעמים לבד בקוקפיט. הרבה פעמים הם עם עוד אדם אחד בצוות. ואם לא, אז הוא עם חברים למבנה. נושא מאוד מורכב וסבוך כי הדברים קורים שם הרבה יותר מהר. עבודת הצוות במעבורת היא בעלת אופי שונה, יותר קרוב אולי לעבודת צוות של מטוסי תובלה או מטוסים של אל על למשל, אבל לעבוד בצוות זה נהדר, אב במיוחד בצוות הזה.
הזכרת את הצוות, אתה יכול לפרט?התמזל מזלי ויש לנו צוות נפלא של אנשים מקסימים אחד אחד. אנחנו כבר שנתיים ביחד, אנחנו באותו משרד ויש לנו אירועים נוספים מחוץ למשרד. כיף לעבוד עם צוות, במיוחד עם צוות שכזה.
הצוות שלנו מורכב מששה אמריקנים. המפקד הוא ריק הסבנד, איש חיל האוויר האמריקני. הוא טייס ניסוי טס בעברו בפנטום הרבה שנים. יש לו נסיון של טיסה אחת בחלל. הוא טס נדמה לי ב-99′.הטייס שמשמש כטייס במעבורת ועוזר לריק שמו ווילי מק’קול. הוא טייס A6 מהנייבי. הוא הסתובב בעולם, כולל בארץ בזמן שהיה על נושאות מטוסים וארבעה אחרים משמשים כמישן ספשליסט, למרות ששניים מהם הם גם טייסים ברקע. מארק אנדרסון הוא פיילוד קומנדר הוא אחראי בעצם על כל הניסויים במעבורת בטיסה שלנו. הוא טייס תובלה שהטיס בחיל האוויר מטוסי KC135 – מטוסי תדלוק, והדריך T38 בקורס טייס אצלם.
דייב בראון – דוקטור לרפואה שבמהלך שירותו בנייבי עשה קורס טייס והוא גם טייס של הנייבי.
לורל קלארק היא גם רופאה – בנייבי ובמרינס. היא רופאה שהתעסקה ברפואה של צוללנים. וקייסי, קלפמה צ’אנדרה בהודית היא במוצאה מהודו, דוקטור לאווירנאוטויקה שהגיעה לארה”ב אחרי שגמרה את תואר ראשון בהודו והיא אמריקנית כיום. מארק אנדרסון, קייסי וריק טסו בעברם כבר טיסה אחת בחלל.

החלק השלישי של הראיון

מה הפריטים שאתה לוקח עמך?

ניתנת לכל אסטרונאוט הזדמנות לקחת איתו עשרה דברים שבהמשך אחרי הנחיתה נותנים לארגוונים או למוסדות. בנוסף ניתנת אפשרות לקחת דברים לאנשים שאנחנו חפצים ביקרם. בדרך כלל זה למשפחה או לחברים, הרבה פעמים זה למדריכים שלנו כאן.
במסגרת הדברים שהחלטתי לקחת לארגונים, אחד מהארגונים שפניתי אליו זה יד ושם. כבן לניצולת שואה ובנוסף, ההחשפות שלי לארגוני ניצולי שואה פה בארה”ב, והמשמעות עבורם של טייס ישראלי ואסטרונאוט ישראלי שטס לחלל.פניתי ליד ושם והצעתי להם לקחת משהו סמלי. הם החזירו לי מספר אפשרויות. אחת האפשרויות שבחרתי בה זו תמונה שצוירה על ידי נער בשם פיטר גינץ שהיה במחנה טריזנשטאט. הוא ארגן עם קבוצת נערים נוספת שם הרבה מאוד פעילות. הם כתבו עלון תוך כדי שהות במחונה. הוא היה הרוח החיה. היה בחור מאוד מוכשר. הוא צייר ציורים וגם כתב. הם כתבו והעבירו מאחד לשני כדי שיוכלו לקרוא. אחד הציורים שלו היה ציור איך הוא דמיין נראה כדור הארץ מהירח. צריך לזכור שמדובר בשנות הארבעים של המאה שעברה. עוד אף אחד לא חלם להגיע לירח. אני לוקח את זה אתי וזה באמת מסמל יותר מכל קודם כל אם אפשר לקרוא לזה בצניעות – נצחון הרוח על מה שקרה בשואה וזה גם מסמל את ההמשכיות של פיטר גינץ שאני מסוגל לקחת את מה שהוא חשב בדמיונו לחלל. אני בטוח שאם הוא היה חי, הוא היה רוצה להיות באותו מקום שאני אהיה. אני לוקח את הדמיון שלו ואת הרוח שלו יחד איתי ולא רק את שלו, אלא את של כל מי שעבר את החוויה הנוראית הזאת של השואה.
בנוסף ליד ושם אני לוקח עוד תשעה דברים לארגונים אחרים. כמובן אני לוקח את דגל חיל האוויר, את נס נשיא המדינה, משהו מאנוברסיטת תל אביב. אני לוקח אולי משהו שקצת הוצנע ואולי כדאי לדבר עליו חולצת טי של ארגון הנשים באדום שפעיל מאוד למניעת תאונות דרכים. יש לנו בעיה קשה, לא רק בארץ, אבל בארץ יש בעיה קשה שאנחנו מודעים לה, יש לנו נטיה להדחיק את זה אבל צריך לעשות משהו בעניין הזה. אני אעשה הכל כדי להגביר את המודעות.
ואני לוקח גם דגלון של בית ספר בליך ברמת חן. אני יליד רמת חן. נולדתי שם וגדלתי שם וככל הנראה גם אגור שם כשנחזור לארץ אז החלטתי לקחת משהו מבית הספר.
מה חשוב יותר, הניסוי או האסטרונאוט?

“התוכנית של להטיס אסטרונאוט ישראלי לא באה בנפרד. הרעיון היה להטיס ניסוי ישראלי בחלל עם אסטרונאוט ישראלי. הדגש היה יותר על הניסוי, לא על האסטרונאוט. גם הניסוי שנבחר עבר תהליך ארוך. הרעיון היה לעשות שיתוף פעולה בחלל בין סוכנות החלל נאס”א בארה”ב ותוכנית החלל הישראלית בארץ.
צריך לתת קרדיט גדול מאוד לאבי הר אבן, מנהל סוכנות החלל של ישראל שעשה את כל המו”מ ושיתוף הפעולה בין סוכנות החלל הישראלית לנאס”א ועד היום פעיל בתוכנית. וכמובן שזה נעשה כפיילוט, כחלוץ בין שתי סוכנויות החלל ובין המדענים של נאס”א ובארץ. נאס”א מכירה בכך שלישראל יש הרבה מאוד מה להציע. כתוצאה מהניסוי אפילו שעוד לא טסנו יש שיתוף פעולה נוכחי ועתידי של מדענים מנאס”א ומהארץ. אנחנו לא רואים בזה משהו חד פעמי אלא שיהיה המשך. אנחנו מאמינים שיהיו ניסויים ישראליים רבים שיטוסו בתחנת החלל. זו התחלה של שיתוף פעולה פורה, אני מקווה.

את מי הזמנת לשיגור?
“הזמנתי לשיגור את כל המשפחה שלי ואת כל החברים הקרובים אלי. מי שיכול יגיע ומי שלא – יצפה. אני בטוח שליבו ומחשבותי יהיו איתי. הוא יפסיד אירוע מאוד מיוחד. השיגור הוא אירוע מאוד מרגש ואמוציונלי. מי שיצא לו לראות את זה יודע את זה. הרבה מהחברים שלי הם מחיל האוויר. חלקם עדיין בפעילות וחלקם כבר השתחררו. יש למשל הרבה חברה מקורס הטיס שלי שיגיעו. בקורס הטיס יש חבורה של חברה נפלאים ששומרים על קשרים עד היום והם מתכוונים להגיע.

עזר ויצמן כנשיא גילה התעניינות בטיסה. הזמנת אותו לשיגור. מה יש לך לאמר לו?

אני רוצה להגיד לעיזר שמאוד התרגשתי לשמוע את הדברים שלך. אני בטוח שאתה מת לבוא לשיגור. כשאתה אומר לי שאתה מת ללחוץ לי את היד כאסטרונאוט הראשון, אני קטונתי מלהשתוות אפילו לדברים שאתה עשית עייזר, בשביל חיל האוויר, בשביל מדינה, אז הכבוד יהיה בעיקר שלי ללחוץ לך את היד. הכבוד יהיה יותר מהדדי.
תהיה בטוח שאני אעשה את כל מה שאני יודע, מה שאני יכול. התחנכתי על ברכי המורשת שלך.”
אני עושה את המקסימום שאני יכול. כמו שעיזר אמר – לעשות את המשימה. בהמשך שילבתי דברים קטנים בטיסה שהם מאוד משמעותיים לעם ישראל ולעם היהודי על כל מגווניו. למשל אני ביקשתי מנאסא אוכל כשר. אני לא בעצמי שומר דת אבל אני מודע לחשיבות של זה להרבה אנשים. דווקא פה. אני עושה קידוש כל יום שישי ואנחנו עושים ארוחת שבת וקבלת שבת.

אולי משהו שהוא כבר לא רלוונטי אבל אני אספר אותו פה. בסוף מאי היה דיון בהנהלת נאס”א לגבי תאריך הטיסה. הרמתי טלפונים למפקד שלי, לריק ואמרתי שתשעה באב זה יום מאוד מיוחד, יום אבל.נאס”א בדרך כלל משגרת מעבורות בימי חמישי והם הזיזו את התאריך ליום שישי. כאמור בינתיים המשימה נדחתה בחצי שנה לינואר 2003 אבל חשוב להדגיש כמה נאס”א מודעת לעמים ולא רק לעם היהודי אלא לכל העמים שמסתובבים פה.

איך זה לייצג את ישראל?

כל נושא הייצוגיות של ישראל התפתח אצלי תוך כדי מהלך תוכנית האימונים פה. לא הייתי מודע לזה בקטע הראשון שנבחרתי להיות אסטרונאוט אבל ככל שעבר הזמן וככל שעובר הזמן אני מבין יותר את המשמעות של זה להרבה מאוד אנשים.
אני אעשה את המקסימום שאני יכול. קודם כל, וזה בדיוק כמו שעייזר אמר: לבצע את המשימה כמו שצריך. קודם כל ואין שום דבר יותר חשוב מזה. שילבתי דברים קטנים בטיסה שהם מאוד משמעותיים אני חושב לעם ישראל ולעם היהודי על כל מגווניו והקשתות שלו. למשל אני ביקשתי מנאס”א אוכל כשר. אני לא בעצמי שומר דת אבל אני מודע לחשיבות של הדבר הזה להרבה מאוד אנשים. גם בארץ ואולי הרבה יותר, דווקא פה, בגולה, של שמירת המסורת והיהדות. וגם אני למרות שאני לא איש דתי אני משתדל לשמור על מסורת במיוחד פה. אני עושה קידוש כל יום שישי, ואנחנו עושים ארוחת שבת וקבלת שבת, מציינים את כל החגים. ביקשתי אוכל כשר וקיבלתי. נאס”א עשתה באמת שמיניות באוויר לספק לי אוכל כשר. זה מאוד יפה מצידם.
התחושה היא מוזרה, לעבור ממצב שבו לא רואים את הפנים שלך ואף אחד לא יודע מה אתה עושה, למצב שבו אתה חשוף, גם בתקשורת ולא רק אתה אלא גם בני המשפחה שלך. זה שינוי גדול. אבל אני חושב שאולי הזכות שניתנה לי ובזכותה אני עובר את זה די בקלות, זה שאנחנו עושים דבר חיובי ואני שמח לשתף את כל עם ישראל באמצעות התקשורת.
מה תעשה אחרי שתנחת?

אחרי הנחיתה צפויה לנו תקופה של חודש, חודש וחצי של המשך עבודה. יש לנו ניסויים שמתחילים לפני הטיסה, שנמשכים תוך כדי הטיסה וממשיכים אחרי הטיסה. יש לנו כחודש חודש וחצי המשך של הניסויים שנעשה במעבורת אחרי הטיסה ותחקירים של הטיסה. אחרי זה אני חוזר לארץ. אני עדיין בחיל האוויר, ואחרי זה נראה. כמו שהסברתי קודם אני מרוכז בטיסה ולא כל כך מתייחס במה יהיה אחר כך.
עוד מילה לגבי היותי אסטרונאוט כחול-לבן. אני אמנם האסטרונאוט הראשון אבל לישראל יש תוכנית חלל אמביציונית מאוד ומאוד מאוד שאפשר להתגאות בה. אמנם היא לא מאוישת אבל ישראל היא אחת משמונה מדינות בסך הכל שיש בעולם שיכולות לשגר בעצמן את הלווינים שלהם מתוצרת כחול לבן ורק לאחרונה שוגר הלווין אופק 5. אמר מי שאמר שזה השג לא פחות קטן ואולי אף חותר חשוב (משיגור האסטרונאוט, א.ב.) לתעשיית החלל בארץ מאשר השיגור של אסטרונאוט ישראלי עם כל המשמעות שלו.
מלבד הניסוי העיקרי, MEIDEX תבצע ניסויים נוספים?

יש לנו ניסוי שנקרא סטארס. זו חבילה של ששה ניסויים קטנים בשני מארזים. מתוכם אחד הניסויים מגיע מישראל, מבי”ס אורט בקרית מוצקין.. התלמידים מקרית מוצקין מצאו שאם מערבים שני חומרים אחד עם השני מקבלים גבישים שגדלים כלפי מעלה כמו צינורות. השאלה שהם שואלים ומבקשים לחקור אם הגידול של הגבישים כלפי מעלה הוא תוצאה של כוח המשיכה. הם מבצעים את אותו ניסוי בחלל ומבקשים לראות לאיזה כיוון הם יגדלו בחלל. עוד אנקדוטה קטנה. הם משתמשים בשני חומרים (אנחנו מגדלים שם שני גבישים), הצבע של שני החומרים, כשהגבישים יגדלו יהיה כחול לבן.

יש לנו כמה ניסויים בנושא תאי עצם. כשאדם עולה לחלל הוא מאבד בממוצע בין אחוז לשלושה אחוז ממסת העצם שלו כל חודש שהיה בחלל. זו בעיה מאוד כאשר מתכננים טיסות ארוכות, זו גם אותה תופעה המתרחשת בעת מחלת האוסטריופרוזיס. זו מחלה שכולנו סובלים ממנה בעיקר נשים אבל גם גברים על כדור הארץ. העלות של טיפול באנשים חולי אוסטרופרוזיס רק בארה”ב בשנה עולה על 40 מיליארד דולר. ניתן להבין שיש עניין גדול למצוא פתרון למחלה הזו. הסיבה שעושים את זה בחלל היא כי בחלל אודן מסת העצם מואץ.
אם המדענים ימצאו פתרון אפשר יהיה גם לבדוק אם הפתרון עובד בגלל הגידול המואץ של התופעה.
יש לנו מחקרים של חוקרים מארה”ב ומקנדה שעוסקים בנושא הזה ואנחנו מקווים שיהיה לנו גם ניסוי ישראלי של פרופ’ גזית מהאוניברסיטה העברית בירושלים והקבוצה שלו, אבל בינתיים זה עדיין לא אושר.

איך זה לייצג את ישראל?

אני מאוד שמח על הזכות שניתנה לי. אני לא זכיתי בזה בזכות עצמי אלא הייתי במקום הנכון בזמן הנכון אלא זכות שניתנה לי לייצג את ישראל. אני שמח שניתנה לי האפשרות להרים את המורל. חשוב לעם ישראל גם בשעות קשות כאלה לעבוד ולפעול למען העתיד. אני חושב שמה שאני עושה, עם הפנים לעתיד עם הרבה חזון, הנושא של פתיחת החלל גם לתעשיות בארץ וגם למדע בארץ הוא למען העתיד. ההשקעות בתחום החלל עולות אקספוננציאלית. לכן זה התחום החשוכ בעתיד.

תעזור לחברות ישראליות להעלות ניסויים לתחנת החלל הבינלאומית?אעשה כל שביכולתי כדי לעזור לכל מפעל, חוקר שמתעניין בתחום. להעלות ניסויים לחלל זה סדר גודל של שנים, לפעים יותר מעשר שנים אבל אני אעזור.

אין לי ספק שזה יקרה זה לא יקרה מחר בבוקר וגם לא עוד חמש או עשר שנים בל בוא נסתכל רגע אחורה. אנחנו ב-2002. בשנה הבאה ימלאו מאה שנה לטיסה הראשונה של מטוס. רק מאה שנה ואנחנו היום טסים לכל מקום לכל עבר בלי הנד עפעף. אין לי ספק שהטיסה בחלל תהיה נחלת הרבה אנשים. יכול להיות שזה יהיה עוד חמישים שנה אולי עוד מאה שנה אבל זה יקרה. יכול להיות שהילדים שלי יוכלו לקנות כרטיס ולטוס.

מה הקשר שלך לדת?

אני לא מתכוון לשמור שבת. אני אדם חילוני, אני מאוד מכבד את הדתיים ובגלל זה אני עושה כל מאמץ לעשות מה שאפשר בנושא הזה. נושא השבת עלה במקרה בשיחה שלי עם שני רבנים. אני אף פעם לא התלבטתי בשאלה איך אשמור שבת. אנחנו עובדים בחלל לפי שעון יוסטון. אני כן אעשה מאמץ לעשות קידוש סמלי ביום שישי, לפחות באחד מימי השישי בהם אשהה בחלל.

מי יחכה לך בשובך?

המשפחה. איתם אני מוכן ללכת באש ובמים.