הקווזאר, על פי 'תאוריית דיסקת הספיחה' הוא חור שחור מאסיבי במיוחד אשר שוכן במרכזה של גלקסיה ומושך אליו ובולע לתוכו את כל הגזים שנמצאים בקרבתו
בסיום מלחמת העולם השניה נותרו בידי המעצמות המון מערכות רדאר. במקום לזרוק את המערכות הללו לפח, האסטרונומים הצליחו להמיר חלק ניכר מהן לטלסקופים שקולטים קרינה בתדרי רדיו. עד מהרה גילו החוקרים שהיקום פעיל מאוד בתחום הרדיו- הרבה יותר פעיל, מסתבר, ממה שאפשר להבחין באור הנראה. בתחילת שנות החמישים נתגלו מספר מקורות נקודתיים אבל חזקים מאוד של קרינת גלי רדיו. הקרינה הזו הייתה קבועה ומתמשכת, בדומה לאור שפולטים הכוכבים. הגילוי הזה עורר המון שאלות אצל האסטרונומים: כוכבים, שגם הם מקורות נקודתיים של קרינה, לא פולטים בדרך כלל כמויות כה גדולות של קרינת רדיו. השם שניתן למקורות רדיו מסתוריים אלה היה 'קוואזאר'- Quasi Stellar Radio Source, מקור רדיו מעין-כוכבי.
מדידות נוספות שנערכו בשנות השישים מצאו שקווזארים פולטים גם קרינה בתדרים אחרים: אור נראה, קרינת רנטגן וקרינה אינפרה-אדומה. הגילוי הזה סיבך את החוקרים עוד יותר: כוכבים רגילים אינם פולטים את האנרגיה שלהם בטווח רחב כל כך של תדרים על פני הספקטרום. לכל כוכב יש סוג מסוים של קרינה שמתאים לו, בדרך כלל לפי הטמפרטורה של אותו כוכב. העובדה שקווזארים פולטים קרינה על טווח כל כך רחב של תדרים הייתה משונה מאוד- זה כאילו שאין להם טמפרטורה בכלל, או שהם נמצאים בכל הטמפרטורות בו זמנית.
בשנת 1963 התיישב אסטרונום בשם מרטין שמידט לכתוב מאמר מדעי אודות קווזאר חדש שנתגלה לא מכבר. הקווזאר הזה, שכינויו היה 3C 273 (שם קליט, חייבים להודות) היה בוהק במיוחד. כדי לוודא שהמאמר שלו יהיה מדויק, שמידט החליט לבדוק את ספקטרום הקרינה הנמדד של 273 פעם נוספת, רק ליתר ביטחון. הוא עשה את החישובים הנדרשים, אבל משום מה טעה בחישוב וקיבל תוצאה שגויה. שמידט היה קצת עצבני, והחליט לעזוב את החישוב הקודם ולנסות חישוב אחר לגמרי. החישוב החדש לקח בחשבון גם את מה שמכונה 'ההסחה לאדום': שינוי התדר בקרינה הנצפית כתוצאה מתנועה מהירה של הכוכב. להפתעתו הרבה של שמידט, החישוב שלו הצביע על כך שקווזאר 273 מתרחק מאיתנו במהירות של כמעט חמישית ממהירות האור. עצמים כל כך מהירים קיימים אך ורק בקצוות היקום המוכר, דהיינו רחוק מאוד מאוד מכדור הארץ. כמו במקרה של פרץ קרני הגמא, גם כאן המשמעות הייתה שאם 273 זוהר בעוצמה מספיק חזקה כדי שנוכל לראות אותו מהקצה השני של היקום- הוא חייב לפלוט אנרגיה בכמות בלתי נתפסת, פי טריליון מהשמש שלנו. למעשה, לו היינו יכולים להתקרב אל 273, הוא היה נראה לנו בוהק בשמיים כמו השמש כבר במרחק של 33 שנות אור. לצורך השוואה, כדור הארץ נמצא במרחק של 8 דקות אור מהשמש. שמידט הנסער יצא מהחדר. במסדרון פגש עמית אקדמאי שלו, וסיפר לו אודות תגליתו הבלתי אפשרית. החבר שלף תצפיות אסטרונומיות של קווזאר אחר, 3C 48, והשניים ביצעו את אותו החישוב גם עליו. התוצאה הייתה אפילו דרמטית יותר: 48 מתרחק מאיתנו במהירות של 37 אחוזים ממהירות האור- משמע, הוא אפילו רחוק יותר מ-273.
שאר המדענים לא הסכימו לעכל את המידע הזה בקלות. זה לא שהם לא האמינו שקיימים עצמים כל כך רחוקים- זו כבר הייתה עובדה ידועה ומוכרת. הבעיה הייתה אחרת לגמרי. המנגנון היעיל ביותר להפקת אנרגיה שהיה מוכר להם היה היתוך גרעיני, שממיר 0.7 אחוזים מהחומר לאנרגיה טהורה. זה מספיק כדי להסביר את פליטת האנרגיה של כוכבים רגילים, אבל אפילו לא מתקרב להסביר את כמויות האנרגיה שפולטים קוואזרים- שכזכור פולטים את האנרגיה האדירה הזו לאורך זמן רב. זה אומר שישנו תהליך אנרגטי חדש ובלתי מוכר ביקום, יעיל יותר מהיתוך גרעיני, ואת זה כבר היה קשה להם לבלוע. היו מדענים שהציעו מנגנונים אלטרנטיביים לאנרגיה של הקווזארים: אולי חומר ואנטי-חומר שמתאחדים ונכחדים בהבזק אדיר של אנרגיה, או אולי קווזאר הוא מה שמכונה 'חור לבן': הקצה השני של חור שחור. אף אחת מהתאוריות הללו לא נראתה הגיונית במיוחד.
הייתה גם בעיה נוספת, לא פחות חמורה. חלק מהקווזארים הפגינו עוצמת הארה משתנה- לפעמים הם האירו חזק ולפעמים חלש יותר. השינויים הללו התרחשו בתוך פרק זמן קצר מאוד, לפעמים בתוך דקות. המשמעות הייתה שקווזאר לא יכול להיות גדול יותר מאשר מערכת השמש שלנו, למשל, כי אם היה גדול יותר הוא לא היה מסוגל להשתנות בכזו מהירות: הרי המידע על השינוי בעוצמת ההארה מקצה אחד של הקווזאר לקצה השני לא יכול לנוע מהר יותר ממהירות האור.
הפתרון הגיע רק בשנות השבעים, עם פיתוחה של תאוריה חדשה לגמרי בשם 'תאוריית דיסקת הספיחה'. הקווזאר, על פי תאוריה זו, הוא חור שחור מאסיבי במיוחד- בעל מאסה גדולה פי כמה מיליונים ויותר מזו של השמש שלנו- אשר שוכן במרכזה של גלקאסיה. החור השחור מושך אליו ובולע לתוכו את כל הגזים שנמצאים בקרבתו. כשהגזים הללו מתקרבים אל החור השחור, הם מסתדרים בצורה של דיסקה שטוחה ומתחילים להסתחרר סביבו. החלקיקים נעים סביב החור השחור במהירות אדירה, כמעט במהירות האור, וההתנגשויות בינם לבין עצמם גורמות להם לפלוט אנרגיה. החישובים מראים שהתהליך הזה הרבה יותר יעיל ביצירת אנרגיה מאשר היתוך גרעיני: עד עשרה אחוזים מהחומר הופכים לאנרגיה טהורה. יעילות זו יכולה להסביר את פשר כמויות האנרגיה הבלתי נתפסות שפולטים קווזארים, שהם ללא עוררין העצמים הבהירים ביותר ביקום.
דיסקת הספיחה נתקבלה מאז כתאוריה יציבה ואמינה מאוד שמסבירה מגוון רחב של תופעות אסטרונומיות, כך שנראה שחידת הקווזארים נפתרה באופן מספק למדי. גם במרכז שביל החלב, הגלקסיה שלנו, ישנו חור שחור סופר מאסיבי. יכול להיות שגם הוא היה קווזאר בשלב מסוים, עד שהחור השחור הזה בלע את כל הגז שהיה בקרבתו ואז נדם- במילים אחרות, נגמר לו הדלק. זו הסיבה שקווזארים מתגלים רק בקצוות המרוחקים ביותר של היקום. לאור נדרשים מיליארדי שנים כדי להגיע אלינו מאותן גלקסיות מרוחקות, כך שלמעשה אנחנו צופים בארועים כפי שהתרחשו לפני זמן רב- קרוב מאוד, יחסית, למפץ הגדול והווצרות היקום. מאז כבר הספיקו החורים השחורים לבלוע את כל החומר בקרבתם. זו הסיבה שאנחנו לא מגלים קווזארים קרובים אלינו, בגלקסיות ותיקות ומנומנמות.
[המאמר לקוח מתוך התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה].
עוד בנושא באתר הידען
30 תגובות
תודה על התכתבה.
מישהו יול להסביר לי מה הכוונה בכתבה שכתוב שבאיזשהו שלב לחורים השחורים שבמרכז הקוואזרים “נגמר הדלק” והם הפסיקו לפעול? הרי חורים שחורים סופחים אליהם מסה בגלל כח הכבידה, אם החור השחור שבמרכז הקוואזר כ”כ עצמתי וספח אליו כ”כ הרבה חומר למה שפתאום “יפסיק לפעול”, מצופה שלהיפך, ימשיך וישאב אליו כל דבר בסביבה, לעד! אשמ אם מישהו יסביר לי את הנק’ הזאת…
ועוד: אז לסיכומו של עניין קוואזר זה גלקסיה עם חור שחור באמצע?
הדיון הזה נדד משום מה בין כמה שרשורים ולכן אתן שני קישורים (שאם רוצים להבין באיזה הקשר נכתבו – יש לקרוא גם לפניהם ובכל מקרה כדאי לקרוא גם מה שנכתב אחריהם):
https://www.hayadan.org.il/gama_ray_blust_0311098/#comment-254296
https://www.hayadan.org.il/rare-supernoba-dovi-poznanski-0610091/#comment-254343
מיכאל רוטשילד:
תן את הקישור של דבריך לנקודה. תודה.
אדי:
אינני מקבל את גישתך.
כבר אמרתי שהעבר אינו נגיש ואין לנו אפילו וודאות מוחלטת שהיה קיים.
הרי על אי וודאות זו נסמכים כל אלה שטוענים שהעולם נברא לפני פחות מ 6000 שנה אבל, כאמור, באותה מידה ועל בסיס אותו היגיון בדיוק יכול להיות שהכל נברא לפני פחות משנייה ובכל זאת אנחנו מדברים על העבר.
והעתיד?
העתיד עוד פחות קיים שהרי מעולם לא היינו בו.
בקיצור – לגיטימי לדבר על העתיד הרחוק באותה מידה.
מכיוון שאני מתחיל לחזור על עצמי אסיים את הדיון בנקודה זו.
מיכאל רוטשילד:
לא מצאתי את השיח שלך עם נקודה.
בכל אופן, להבנתי אנו מדברים על העבר שהיה ב’מקום’ קיים מסוים, – ‘קיים’ במובן זה שהיה/יש לנו קשר של אינפורמציה ממנו אלינו. לכן לגיטימי לדבר על ‘עבר’ זה.
לא כן לגבי מרחב שהוא מעבר ליקום הניתן לצפיה.
כדי לחדד עוד קצת:
נניח שאתה נמצא על הכוכב האחרון ביקום הניתן לצפיה (נניח – במרחק של 14 מיליארד שנות אור). אתה ‘מסתכל’ סביבך – אתה רואה יקום ניתן לצפיה במרחק של 14 שנות אור האם תראה את אותו יקום שאתה תראה אילו צפית בו מכדור הארץ?
כעת -בהנחה שהיקום בכללותו הוא בעל גיאומטריה של על־כדור ארבעה מימדי, לא יקום בעל מרחב שטוח תלת מימדי (וכפי שרבים וטובים סבורים):
נראה לי שהתשובה שלילית. היקום הוא סופי וחסר גבולות. אין כל כיווניות ביקום הזה – אין נקודה שהיא עדיפה על רעותה, אין נקודה שהיא ‘מרכז’ ואין נקודה שהיא ‘קצה’. ה’יקום שמעבר’ כלומר זה הנמצא מעבר לרדיוס של 14 מיליארד שנות אור, אינו ‘קיים’ לגבי שום מקום ביקום הנצפה.
לכן, לכאורה, קל לומר שהמרחב שמעבר יתקיים ב’עתיד’ וניתן לראותו כישויות תאורטיות שאנו מטפלים בהן כישויות מתמטיות, שמבחינה אונטולוגית הן פיקציות.
אבל מצד שני, אמירה זו כפשוטה נראית מוזרה: הרי סוף סוף אנו טוענים שהיקום שמעבר לא יופיע כיש מאין בעתיד, אלא הוא רק יתגלה בעתיד, והוא ‘קיים’ כבר, ויש לו עבר ויש לו הווה שאנו מסוגלים לחשבו מבחינתנו ב’עכשיו’ שלנו. לא מדובר בפיקציה חישובית גרידא, אלא בהתיחסות למרחב־זמן שיש לו משמעות אונטולוגית ב’עכשיו’ שלנו.
לפי הסתכלות זו, מדובר במושג שונה של מרחב־זמן מזה המוכר.
התוצאה תשתנה במידה משתנה אם נניח שהגיאומטריה של היקום אינה זו של על־כדור ארבעה מימדי, אלא נניח – גיאומטריה של ‘אוכף’ (ואז יהיו אזורים ביקום שהמרחב יצטייר אפילו כשטוח) או כשל ‘חצוצרה’ (או מין ‘משפך’ ).
אדי:
כפי שעניתי לנקודה, אם נתייחס אליו כבלתי קיים יהיה קשה להסביר מדוע אנחנו מרשים לעצמנו לדבר על זמן העבר ועל המרחב בזמן זה כקיימים בשעה שהם עוד פחות נגישים מאותם מרחב וזמן עליהם מדובר כאן.
מצדי אפשר לראות מרחב וזמן אלה (של העבר, של העתיד, וגם של העתיד הרחוק מאד) כישויות תאורטיות שנחוצים לנו להצגת תמונה שלמה ולגבש חיזויים ביחס לעתיד. כמו כל מרכיבי התאוריה, גם קיומן של ישויות אלו מקבל יותר ויותר אישושים ככל שעובר יותר זמן ואנחנו מצליחים לאמת חלק מתחזיותיהם ואיננו מצליחים להפריך אף אחת מהן (וגם העתיד של 46 מיליארד שנים יגיע ביום מן הימים ואנחנו רק צריכים לדאוג שנתקיים עד אז כדי לצפות בו – משימה שנראית לי מעל לכוחותינו – אלא אם כן נמציא מכונת זמן שהנסיעה בה מאפשרת לנו לצפות באירועים מבלי להיפגע מהם – למרות שיהיה בוודאי גם מי שיטען שהמכונה סתם מקרינה לנו סרט שאין וודאות שהוא מתאר את העתיד האמתי).
מיכאל רוטשילד,
השאלה היא אם הסוג השני של זמן (וממילא – של מרחב) קיים בכלל או מוצדק שנתיחס אליו כקיים, או שניתן מבחינה לוגית יחסותית (!) בכלל לדבר עליו, ‘טרם’ שהוא נכנס (או נכלל, כמרחב) למרחב זמן שבתוך הקונוס שלנו?
אני גם חושש שאם נקנה לגיטימיות יישותית לכל מה ש’קיים’ מחוץ לקונוס, נוכל להגיע בקלות לסדרה אינסופית של סוגי ‘זמן’ שאינו הזמן ה’רגיל’ הכלול בקונוס.
אינני יודע אם הביטוי "על זמן" מתאים.
במרחב זמן יש נקודות שהן מחוץ לקונוס ההשפעה שלנו (ובמקביל – אנחנו מחוץ לקונוס ההשפעה שלהן).
המסעדה שבקצה היקום נמצאת כיום בנקודה מסוג זה.
מיכאל רוטשילד,
המובאות שהבאת לגבי סדרי הגודל של היקום ‘עכשיו’ מאוד משכנעות .
אבל אני קצת מוטרד מזה שמתקבלים מכאן לכאורה שני סוגי זמן: ‘זמן’ רגיל (הוא הנמדד כ – 14 בליון שנות אור לערך, והוא פונקציה של העברת מסר במהירות c ) ומה שאולי אפשר לכנות ‘על זמן’ (המודד מצב במרחק שקיים ב’עכשיו’ כלשהו, ללא קבלת סיגנל על מצב זה).
מה דעתך?
קראו כאן:
http://www.astro.ucla.edu/~wright/cosmology_faq.html#DN
את ההסבר הבא:
If the Universe is only 14 billion years old, how can we see objects that are now 47 billion light years away?
When talking about the distance of a moving object, we mean the spatial separation NOW, with the positions of both objects specified at the current time. In an expanding Universe this distance NOW is larger than the speed of light times the light travel time due to the increase of separations between objects as the Universe expands. This is not due to any change in the units of space and time, but just caused by things being farther apart now than they used to be.
What is the distance NOW to the most distant thing we can see? Let’s take the age of the Universe to be 14 billion years. In that time light travels 14 billion light years, and some people stop here. But the distance has grown since the light traveled. The average time when the light was traveling was 7 billion years ago. For thecritical density case, the scale factor for the Universe goes like the 2/3 power of the time since the Big Bang, so the Universe has grown by a factor of 22/3 = 1.59 since the midpoint of the light’s trip. But the size of the Universe changes continuously, so we should divide the light’s trip into short intervals. First take two intervals: 7 billion years at an average time 10.5 billion years after the Big Bang, which gives 7 billion light years that have grown by a factor of 1/(0.75)2/3 = 1.21, plus another 7 billion light years at an average time 3.5 billion years after the Big Bang, which has grown by a factor of 42/3 = 2.52. Thus with 1 interval we got 1.59*14 = 22.3 billion light years, while with two intervals we get 7*(1.21+2.52) = 26.1 billion light years. With 8192 intervals we get 41 billion light years. In the limit of very many time intervals we get 42 billion light years. With calculus this whole paragraph reduces to this.
Another way of seeing this is to consider a photon and a galaxy 42 billion light years away from us now, 14 billion years after the Big Bang. The distance of this photon satisfies D = 3ct. If we wait for 0.1 billion years, the Universe will grow by a factor of (14.1/14)2/3 = 1.0048, so the galaxy will be 1.0048*42 = 42.2 billion light years away. But the light will have traveled 0.1 billion light years further than the galaxy because it moves at the speed of light relative to the matter in its vicinity and will thus be at D = 42.3 billion light years, so D = 3ct is still satisfied.
If the Universe does not have the critical density then the distance is different, and for the low densities that are more likely the distance NOW to the most distant object we can see is bigger than 3 times the speed of light times the age of the Universe. The current best fit model which has an accelerating expansion gives a maximum distance we can see of 47 billion light years.
במאמר הזה:
http://www.space.com/scienceastronomy/mystery_monday_040524.html
כתוב:
All the pieces add up to 78 billion-light-years. The light has not traveled that far, but “the starting point of a photon reaching us today after travelling for 13.7 billion years is now 78 billion light-years away,” Cornish said. That would be the radius of the universe, and twice that — 156 billion light-years — is the diameter. That’s based on a view going 90 percent of the way back in time, so it might be slightly larger.
אותו טקסט מופיע גם כאן:
http://www.msnbc.msn.com/id/5051818/
וכאן:
http://news.bbc.co.uk/2/hi/science/nature/3753115.stm
ואם קוראים כאן:
http://en.wikipedia.org/wiki/Size_of_the_universe
מוצאים בין השאר ש:
The age of the Universe is about 13.7 billion years, but due to the expansion of space we are now observing objects that are now considerably farther away than a static 13.7 billion light-years distance. The edge of the observable universe is now located about 46.5 billion light-years away
תגובה זו ושתי הבאות אחריה הן הרחבות לתשובה לנ.צמח (שהועתקו מדיון אחר בו עלה הנושא בשנית):
http://www.cbc.ca/health/story/2006/03/16/cosmos-expands060316.html
http://www.astronomycafe.net/qadir/ask/a11167.html
אותם חורים שחורים באמצע הקוואזר הם באותו גודל של החורים במרכזי הגלקסיות ?
מדוע רק פעם היום קוואזרים והיום אין ? היקום נרגע ?
אותם חורים שחורים נעלמו ? נרגעו וכיום הם גלקסיות רגילות לכל דבר ?
מדהימה עוצמת התופעות האלו. באמת התופעה הכי הרסנית שהייתה.
נ.צמח
בדרך כלל – כל הדיווחים על המרחק בו נצפה דבר מסוים בחלל מדברים על המרחק שלו ברגע בו יצא האור (או קרינה אחרת) המגיע ממנו.
לדעתי (למרות שנטען כאן אחרת) – זה המצב גם לגבי הכוכבים בהם אנו צופים.
מעבר לידיעה שזה הנוהג בדרך כלל, אני חושב כך מכיוון שדיווח על המרחק העכשווי מביא בחשבון הנחות נוספות (שחלקן מהוות תשובה משוערת לשאלותיך האחרות) אבל הנחות אלו פחות בדוקות.
אחת ההנחות שיש להביא בחשבון בחישוב המיקום הנוכחי היא קצב "בריחת" הכוכב מרגע שיצאה הקרינה לעברנו ועד להגעתה לכאן.
אפשר לעשות זאת אבל זה, כאמור, מתבסס על הנחותינו הנוכחיות (שעשויות להשתנות) על קצב התרחקות הכוכבים לאורך כל התקופה.
ומהן הנחותינו ביחס לקצב זה?
מדידות וחישובים שונים הראו שהוא דווקא עולה ככל שהכוכב מתרחק!
כלומר – לא רק שאין סימן להאטה אלא שיש עדויות לתאוצה שנובעת, ככל הנראה, מהמשך התפשטותו של היקום!
יש להדגיש שאיננו יודעים דבר בוודאות אבל יש עוד סיבה לחשוב שלא החלה קריסה.
גם סיבה זו מבוססת, כמובן על הנחות מסוימות אבל אם מקבלים את ההנחה שהמרחב עצמו משתנה, אז אם הוא היה מתחיל לקרוס היינו מרגישים שינו באורך הגל באופן מיידי כיוון שהיינו חווים אפקט דופלר ביחס לקרינה שכבר שוגרה בעבר ואפקט זה היה נראה כנובע מ"תנועתנו" אנו ביחס אליה בגלל התכווצות המרחב.
ועוד תוספת קטנה- ההיסט לאדום הקוסמולוגי (קבוע האבל) לא באמת נובע מתנועת הגלקסיות אלא מהתפשטות המרחב עצמו.
אתה מסתכל אל השמיים ורואה את כל הגלקסיות מתרחקות ממך באותה מהירות. אם כל הגלקסיות מתרחקות ממך באותה מהירות, על פי הגיון בריא זה אומר שאתה נמצא במרכז והכל בורח ממך. אבל גם אם הית נמצא בגלקסיה אחרת הית רואה כאילו שכל הגלקסיות מתרחקות ממך ושאתה במרכז.
כל זה נובע מהתפשטות המרחב שנותן לגלקסיות היסט לאדום. לכן כשאתה מקבל היסט מסויים לאדום אתה יכול לנתח אותו ולהבין כמה "מתיחות" של מרחב עבר אותו פוטון ומכך להסיק על המרחק.
מלבד ההיסט שנובע מהתפשטות המרחב, יש עוד 2 היסטים אחרים: אחד נובע מתנועה ממשית של הגלקסיות, והשני נובע מתהליכים העוסקים בכוחות כבידה.
נ. צמח,
כשאתה עושה את חישוב דופלר, אתה כבר מחשב את מיקומה העכשווי, ולא את מיקומה ההיסטורי ברגע שליחת הפוטונים. לכן כשאתה מקבל אותות מגלקסיה שלפי דופלר מרוחקת 10 מיליון שנות אור, זה אומר שמיקומה העכשווי (אם היא עדין קיימת) זה 10 מיליון שנות אור ממך (למרות שתמונת הגלקסיה שמתקבלת היא תמונה מן העבר).
יעל ומיכאל תודה על תשובותיכם.
אבל עדיין לא קיבלתי תשובה מלאה על שאלתי.אני מכיר את תופעת דופלר,וגם את ההדמיה לעוגת צימוקים תופחת.
אבל מן המפורסמות הוא ,שתמיד מזכירים לנו שכאשר אנחנו צופים בכוכב או גלקסיה,אנחנו בעצם מסתכלים על העבר.נכון?כלומר
אם אנחנו מסתכלים על גלקסיה שנמצאת במרחק של 100 מליון שנות אור,אנחנו רואים איך נראתה לפני 100 מליון שנה.כלומר לפני 100
0 מליון שנה היתה "שם",האור שהפיקה היה כך ומהירותה היתה כך.כנל לגבי הידיעה הטריה שהאבל קלט גלקסיה שנמצאת במרחק של 13 מליארד ש"א.כלומר לפני 13 מליארד שנים היא היתה "שם".
שאלתי היא היכן נמצאת "היום" אותה גלקסיה ? מדוע אף פעם אין התיחסות למקום המצאן "היום" של גלקסיות רחוקות מאד שכותבים עליהן מדי פעם ?
יש בכלל אפשרות לחשב את מרחקן לזמן אמת מאיתנו ?
ושאלה נוספת . אם לפני 10 מליון שנים(או לפני שני מליארד שנים)
החל היקום לקרוס חזרה(אוי ואבוי…),איך אנחנו יכולים לדעת
שלא כך הדבר אם הגלקסיה הכי קרובה אלינו
נמצאת במרחק של 2 מליון שנים ?(שאגב היא דווקא מתקרבת אלינו).כי הרי בהסתכלותנו על כל הגלקסיות,אנו בעצם אומרים שלפני מליארד שנים גלקסיה Y (שנמצאת במרחק מליארד ש"א)
היתה מתרחקת מאיתנו במהירות X ועצמת האור שהפיקה היתה Z ,אבל אם לפני חצי מליארד שנים "שינתה" דעתה והחלה "לחזור" איך נדע זאת ?
בקיצור מה שאני טוען לגבי נקודה זאת הוא, שאנו לגמרי לא
"מעודכנים" לגבי התנהגויות של גלקסיות רחוקות ומה מצבן היום.
מה לא נכון בהנחות שהעליתי ?
מרתקיישן.
ובנושא אחר לגמרי:
מתגובה אחת – התעלמתי.
שניה – שוב התעלמתי.
אבל פעם שלישית זה כבר יותר מדי:
איזה חלק בכתבה, פספסתי, שממנו משתמע שאנו בסכנה?
נ.צמח:
למרות שאינך מדען – תיאורך את הדברים נראה לי נכון.
מסקנותיך אינן נמצאות בסתירה עם גיל היקום.
מכיוון שהתפשטות היקום בזמן התפיחה הייתה מהירה ממהירות האור – אין זה פלא שיש בו כיום חלקים המרוחקים זה מזה מרחק כה גדול שהאור לא יכול היה לעבור במשך כל זמן קיומו של היקום עד כה.
IMA CHARGING MAH LAZOR
IMA FIRING MAH LAZOR
נ. צמח,
אסטרונומים קובעים את המרחק של גלקסיה מאיתנו בעזרת ההיסט לאדום שלה. לפי חוק דופלר, אם אתה תנוע במהירות מאיזשהו אובייקט אתה תראה אותו מוסט לאדום (מוסט לאורך גל ארוך יותר), זאת מכיוון שהאור נמתח כי אותו גל צריך לעבור מרחק רב יותר. על אותו עקרון, כאשר אתה נע כלפי גוף כלשהו אתה תראה אותו מוסט לכחול, שזהו אורך גל קצר יותר.
כל הגלקסיות ביקום מתרחקות מכל שאר הגלקסיות ככל שהיקום ממשיך ומתפשט, וגם המרחב שבין הגלקסיות מתרחב. התפשטות זו נראית אחידה מכל נקודת תצפית ולכל כיוון.
המרחק מכאן לאיזשהי גלקסיה מחושב ע"י ההיסט לאדום שלה חלקי קבוע האבל.
זה קצת מבלבל כי גם על מהירות תנועת הגלקסיה עצמה בחלל (התנועה שאינה נובעת מהתפשטות היקום), מסיקים על סמך היסט לאדום ולכחול.
אם כך, ההיסט לאדום שנובע מהתפשטות היקום הוא שקובע את המרחק בינינו לבין הגלקסיה היום ולא כפי שהיה פעם. וכאשר אנו מסיקים בנוגע לתנועה הממשית של הגלקסיה בחלל, שנראית כמו תפזורת הסטות שונות של חלקים שונים בתוך הגלקסיה עצמה, אז מדובר בתנועה שהייתה לה לפני זמן רב כאשר הפוטונים יצאו.
שאלה "שאלתית" מאד :מצויין בכתבה שהקויזאר C 3-48 מתרחק מאיתנו
במהירות של כשליש ממהירות האור,ומכיוון שרק הגלקסיות שנמצאות
הכי רחוק מאיתנו,נעות במהירות כזו,ניתן להניח שהקויזאר הנ"ל נמצא במרחק של כ 10 מליארד שנות אור ויותר מאיתנו. נכון ?
אם כן שאלתי, שעליה אין אף פעם התיחסות,כאשר מדובר בגופים שנמצאים בקצי היקום הנראה, היא זו : הקויזאר הזה היה "שם",
במקום שבו הוא נראה היום,לפני כ 10 מליארד שנים. היכן הוא "היום" ??? אם הוא מתרחק מאיתנו במהירות של כ 100 אלף ק"מ
בשניה ?
התשובה שאני נותן לעצמי היא שהוא נמצא במרחק של לפחות 3 ויותר
מליארד שנות אור רחוק יותר.
האם נכון יהיה לומר שכל הגלקסיות בקצה היקום הנראה(כיום מדובר על כ 13 מליארד שנות אור) ,נמצאות "היום" בעצם רחוק הרבה יותר ?
כמה רחוק יותר ? בהנחה שהיקום לא התחיל לקרוס מתי שהוא, והחישובים מראים שאותן גלקסיות רחוקות היום הרבה יותר,אולי
16-18 מליארד שנות אור איך זה מתישב עם ההערכה הקיימת שהיקום הוא בן כ 13-14 מליארד שנים ?
אינני מדען והייתי שמח לשמוע תשובות מחכימות מהידענים של האתר המעניין הזה.
אז אנחנו בסכנה????
שחר
העוצמה יורדת כמו ריבוע המרחק אם המרחק גדל פי 2168100העוצמה (האנרגיה) הייתה אמורה לקטון פי ריבועו של מספר זה כ- 4 טריליון עיון שעוצמת ההארה שווה הרי עוצמת המקור גדולה פי 4 טריליון
משהו לא נשמע לי הגיוני במספרים של הארגיות.
רשמת שהאנרגיה של הקוואזר כל כך חזרה שאם נעמוד במרחק של 33 שנות אור זה יהיה בעצם מקביל לכמות אנרגיה שאנחנו מקבלים מהשמש, שאנחנו רק 8 דקות אור ממנה. אבל אם מחשבים את היחס, מגלים שהאנרגיה גדולה ביחס של 2,168,100:1 ולא "פי טריליון מהשמש שלנו " כפי שנכתב.
אז אנחנו בסכנה?:S
אם כבר בונים כור היתוך, מעניין אם אפשר לחקות
(לפחות באורח נסיוני) את המנגנון של הקוואזר
ליצירת אנרגיה.
בכל מקרה, הכתבה מעולה.
כתבה מצויינת עבור הציבור הרחב 🙂
לחשוב שמסתובבים להם שבחוץ חורים שחורים ואנו מרגישים מוגנים בבתים שלנו.
הכל אשליה.