כיצד הציל השוביניזם הפרסי את התרבות המערבית

רשומה זו נכתבה לכבוד יום האשה הבינלאומי, וכחלק מאחד מספריי העתידיים המשלב ביולוגיה עם סיפורים מההיסטוריה. מאחל לכם הנאה מהקריאה

השליחים עשו את כל הדרך מפרס הרחוקה ואל ערי יוון. הם חלפו בשדותיהן של מאות ערי-המדינה הקטנות, שכל אחת מהן חלשה על טריטוריה של כמה עשרות קילומטרים רבועים. בכל עיר בה עצרו הם דרשו להיפגש עם השליטים. חלק מהערים התהדרו במלך. אחרות ניחנו במועצה של עשירי העיר. ובמיעוטן היו כל התושבים נקראים לדיון פומבי לקבלת החלטות.

בכל עיר לתוכה נכנסו, התאספו הילדים וצפו בשליחים בסקרנות ובפליאה, שכן לבושם ומראם היו מוזרים וזרים בעיני היוונים. הפרסים עטו על רגליהם מכנסי עור חומות, שהיו מותאמים במיוחד לרכיבה על גבי סוסים. שומרי ראשם נשאו מגנים גדולים שנקלעו מנצרים, ובידם הימנית אחזו בגרזן או בחנית קצרה. הם נראו עבור היוונים כקנטאורים – חצי-אדם, חצי-סוס – מכיוון שיכלו לכוון את סוסיהם בעזרת הרגליים בלבד. אך הקנטאורים היו אגדה בלבד, והשליחים הפרסיים היו מציאות, ומציאות מסוכנת, מכיוון שהדרישה שהציגו בפני שליטי הערים הייתה ל- ‘מים ואדמה’ עבור האימפריה הפרסית העצומה.

כיום, כאשר אנו רוכשים מים בבקבוקי פלסטיק גדולים בסופרמרקט, וחיים בבתים רבי-קומות, קשה להבין את משמעות הדרישה למים ולאדמה. אך עבור בני-האדם שחיו לפני אלפיים וחמש-מאות שנים, הייתה המשמעות ברורה: האימפריה הפרסית דרשה מערי-המדינה היווניות להיכנע בפניה ולשלוח אליה מס שנתי. בתמורה, התחייבו השליחים, תפרוש האימפריה את חסותה על בנות-בריתה ותגן עליהן מפני אויביהן.

השליטים האזינו לדברי הפרסים. חלקם במתינות, אחרים בכסיסת ציפורניים. ולבסוף הם שאלו, מי ברמיזה ומי ישירות,

“ומה אם נמנע מכם מים ואדמה?”

ועל כך הייתה תשובת השליחים אחת. הערים שלא ייכנעו בפני האימפריה הפרסית, ששלטונה מתפרש על פני שלוש יבשות, יזכו באיבתה הנצחית.

חיילים פרסיים

רבות מערי יוון נכנעו לנוכח האיום. קשה להאשים אותן, מכיוון שהאימפריה הפרסית חלשה באותם הימים על חמישים מיליון אזרחים – קרוב לחמישים אחוזים מאוכלוסיית העולם כולו[1]. ברצונו, יכול היה המלך הגדול חשיארש לגייס צבא של מאות-אלפי חיילים מכל רחבי האימפריה ולשולחו לאיי יוון. הערים היווניות, לעומת זאת, היו קטנות בפני עצמן. אוכלוסיית כל אחת מהן לא עלתה על עשרות-אלפי תושבים, ולעתים אף פחות מכך. הן היו מבודדות אחת מרעותה, והעבירו חלק ניכר מהזמן בלחימה אחת בשנייה. ברור היה שבמקרה שתתעורר חמת הפרסים על אחת מהן, לא יהיה לאותה עיר סיכוי לעמוד בפני עוצמתה של האימפריה. וכך נכנעו רוב הערים, שילמו את המס ואמרו תודה לאדוניהן החדשים.

רוב הערים, אבל לא כולן.

ערי יוון עומדות בפרץ

שתיים מהגדולות בערי יוון החליטו לסרב לדרישת הפרסים. אתונה, הדמוקרטיה הראשונה, הוציאה להורג את השליחים הפרסיים, באקט ברור של הכרזת מלחמה על האימפריה. בספרטה, שהייתה נתונה תחת שלטונם המשותף של זוג מלכים, הושלכו השליחים למותם בבאר עמוקה. לכל אחת מאותן ערים לא היה סיכוי בפני עצמה לעמוד מול הצבא הפרסי העצום. אך באותה נקודה התחולל מאורע מופלא: ספרטה ואתונה, אויבות זו לזו עוד משחר ההיסטוריה, הסכימו לנטוש את האיבה שביניהן לזמן קצר ולהתאחד כנגד האיום הפרסי. יחד איתן הן סחפו עוד שבעים ערי-מדינה יווניות, שחלקן היו במלחמה זו עם זו – אך הסכימו לשביתת נשק לנוכח האיום הבא עליהן מצד ‘הברברים’ הפרסיים. בנימה זו נפתחה המלחמה הגדולה בין האימפריה הפרסית הגדולה והקואליציה של ערי יוון.

המלך חשיארש הראשון, שליטה העליון של האימפריה הפרסית, פלש לשטחן של ערי יוון כשהוא עומד בראש צבא שגודלו הוערך בכחמישה מיליון חיילים ואנשי מנהלה. היום אנו בטוחים למדי שמספר זה מוגזם, וייתכן שמספר החיילים הממשי היה קרוב יותר לחמש-מאות אלף. כך או כך, מדובר היה בנחיל עצום של בני-אדם שרמסו את שדותיה של יוון. ההיסטוריון הרודוטוס מדווח כי מספרם היה גדול עד כדי כך שהם ייבשו נהרות בשתייתם. וזה היה רק חיל היבשה. בים, מנו הפרסים יותר מארבעת-אלפים ספינות מלחמה.

תחילת המלחמה לא בישרה טובות עבור היוונים. הם ניסו לחסום את דרכם של הפרסים ביבשה, אך נכשלו כשלון חרוץ. הפרסים הצליחו לעקוף ולכבוש את הביצורים שהקימו היוונים בדרכם, על אף לחימתם האמיצה של הספרטנים, במהלכה נקטלו כולם עד אחד, עם מלכם.

הפרסים המשיכו להתקדם עמוק לתוך יוון, כשהם הודפים כל מגננה שהושלכה בדרכם. זו הייתה שעה קשה עבור היוונים, והיא רק החמירה כאשר התברר כי הפרסים מכוונים את צעדיהם לאתונה, מהגדולות והמפוארות שבערי יוון. מועצת המלחמה היוונית התכנסה לדיון חירום, והמצביאים החליטו לפנות את העיר מבעוד מועד, ולשלוח את האזרחים נשלחו בספינות למקום מפלט שם לא נשקפה להם סכנה. הנשים, הילדים והזקנים עלו על הספינות בעיניים לחות, כשהם נפרדים לשלום מעירם ומקווים שעוד יזכו לראותה בשנית. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו הפרסים אל העיר וכבשו אותה כמעט בלי מאבק.

המלך הפרסי ציפה בוודאי כי הכוחות היווניים יכנעו לאחר שאיבדו את אחת הערים החשובות ביותר ביוון, אך הם ראו את העניין אחרת. מטרת המלחמה עבורם לא הייתה ניצחון חד וחלק. לא היו ברשותם מספר החיילים הנחוץ כדי להתמודד עם הפרסים עין לעין. במקום זאת, הם רצו למתוח את המערכה לאורך חודשים ארוכים. המלך הפרסי לא יכל להחזיק את צבאו הגדול לאורך זמן בשטח העוין, והוא היה מעוניין לחזור לפקח על האימפריה שלו, ולא לבלות את ימיו ולילותיו בשדות הקרב. היוונים רצו להאריך את המלחמה כדי לגרום לפרסים לסגת, וחשיארש הבין שעליו להפיל על היוונים מכה אנושה שתהפוך את מצבם לחסר-סיכוי. המהלומה אותה החליט להנחית על היוונים הייתה השמדת צי הספינות היווני, שהקנה להם את היכולת לעבור במהירות משדה קרב אחד למשנהו. את הצי עצמו הוא מצא במיצרי סאלאמיס, אך לפני שהחליט סופית על ההתקפה, בחר חשיארש להתייעץ עם מצביאי צבאו.

באותם הימים נהוג היה כי יועציו של המלך מסכימים ללא עוררין עם כל מילותיו. כל מסלול פעולה אחר היה עלול לעלות להם בכמה איברים לא-חיוניים, כאוזניים, אף ועיניים במקרה הטוב, או במוות במקרה הרע. אין זה מפתיע לגלות שהיועצים, גברים רובם ככולם, הביעו דעה זהה לזו של המלך: עליו לתקוף את הצי היווני בכל הכוח. רק אשה אחת אמרה ההפך. שמה היה ארטמיסיה, מלכת קאריה. היא הייתה האשה היחידה מבין כל המצביאים. ובמילים בנות זמננו, האדם היחיד מביניהם שניחן בשני כרומוזומי X.

ארטמיסיה וחשיארש הראשון. אילוסטרציה.

הכרומוזומים שהצילו את תרבות המערב

היוונים העתיקים, על כל חוכמתם, לא היו מודעים לכך שמינו של אדם נקבע לפי הכרומוזומים שלו. כל אחד מהתאים שבגופנו מכיל ארבעים ושישה כרומוזומים, או עשרים ושלושה זוגות. אך בין נשים וגברים קיים שוני קטן אך חשוב. מתוך ארבעים ושישת הכרומוזומים של הגברים, אחד מהם מכונה כרומוזום X, והשני מכונה כרומוזום Y. הראשון גדול, מסיבי, וצופן בחובו מספר רב של גנים. השני קטן יותר, שפל-רוח ממש, ומחזיק רק גנים מועטים, אך אחד מהם חשוב במיוחד: זהו גן ה- SRY, אשר כופה על העובר להפוך לזכר בעודו ברחם. גן זה נמצא רק בכרומוזום ה- Y. זו הסיבה שעוברים אשר ניחנים בשני כרומוזומי X, מתפתחים ונולדים כנקבות.

ההבדל בין הכרומוזומים, לפיכך, הוא ההבדל הראשוני ביותר בין הגברים והנשים. לנשים: שני כרומוזומי X. לגברים, כרומוזום Xאחד, וכרומוזום Yאחד.

קיימות טענות רבות כי ההבדלים בהתפתחות שבין גברים ונשים אינם מסתכמים בהשפעה על צורת הגוף, אלא גם על מבנה המוח. טענות אלו מגובות גם במחקרים מדעיים, אך מכיוון שקשה תמיד להפריד בין השפעתה של הביולוגיה לבין השפעת הסביבה והחינוך, נאלץ שלא להתייחס לטיעונים אלו בנקודה זו. עם זאת, יש להודות כי גם שני המינים עצמם נוהגים לשייך תכונות מסוימות לעצמם. הגברים מאמינים כי הם עזים ונחושים, בעוד שהנשים אמורות להיות רכות וכנועות.

לא כך ארטמיסיה, מלכת קאריה. היא אחזה את מושכות השלטון של ממלכתה לאחר מות בעלה, והצטרפה לצבאו של חשיארש כשהיא מנהיגה כוחות שהגיעו מארבע ערים שונות. היא פיקדה על כל הגברים שמתחתיה ביד איתנה ובקור-רוח, עד כדי כך שהמלך הפרסי הסכים לצרפה למועצת המלחמה של הצבא. מועצה זו הייתה צריכה להחליט האם כדאי לצי הפרסי לתקוף את ספינותיהם של היוונים שבמיצרי סאלאמיס.

המלך הפרסי דרש ממצביאי הצבא, ובכללם ארטמיסיה, לומר בגלוי את דעותיהם אודות התקיפה המתוכננת. ראשון דיבר מלך צידון, שהביע אמון מלא ביכולתם של הפרסים למחות את צי היוונים מעל פני המים. יתר הנוכחים, מצביא אחר מצביא, קמו ותמכו בדעתו בתורם. “הצי היווני לא יצליח להתמודד עם עוצמתנו.” כך אמרו בביטחון. רק ארטמיסיה חשבה אחרת, ולא חששה לומר זאת בקול.

עד היום אנו יכולים להתרשם ממילותיה, כפי שצוטטו על-ידי ההיסטוריון הקדום הרודוטוס. על אף שאין ודאות כי אלו אכן המילים המדויקות שאמרה, סביר להניח כי המסר היה דומה.

“זוהי עצתי לך: חוס על ספינותיך והימנע מלהלחם בקרב ימי, מכיוון שאנשיהם מעולים על אנשיך בים, ממש כשם שגברים מעולים מנשים. מדוע אתה צריך להסתכן בכלל בפעולות ימיות? האם אינך מחזיק באתונה, שהייתה מטרת המערכה הצבאית? האם אינך שולט ביתר יוון? אין איש אשר עומד בדרכך. אלו שהתנגדו לך סיימו את דרכם כראוי להם.”

קל לדמיין את ארטמיסיה עומדת, מוקפת בגברים השמחים לאידה. הרודוטוס מספר לנו כי המצביאים האחרים היו בטוחים כי היא ממיטה חרפה ואסון על עצמה, בהתנגדותה לפעולה צבאית שנחיצותה ברורה לעין כל. אך ארטמיסיה לא נכנעה לדעת הרוב של כרומוזומי Y. היא המשיכה ללא חת –

“אסביר כיצד אני חושבת שהאויב יתנהג. אם לא תיחפז לעימות בים, אלא תשאיר את הצי כאן בהמתנה על החוף, או אם תתקוף את הפילופונסים, אדוני, הרי שתשיג את מטרותיך מבלי כל צרה. זאת מכיוון שהיוונים לא יוכלו להתנגד לך לאורך זמן, אלא יאלצו לפזר את כוחותיהם ולהימלט מפניך, עיר אחר עיר… אם תגרור אותם לקרב ימי כאן ועכשיו, חוששת אני שהצי יהרס והצבא יובס ביחד עמו.”[2]

המהומה הייתה בוודאי רבה, כמו גם פרצי הצחוק והגיחוכים המנומסים. האם אשה תלמד את הגברים כיצד לאסור מלחמה?המלך הפרסי העביר את מבטו על יתר המצביאים, וראה את התמונה לאשורה. הוא לא נזף בארטמיסיה על הבוטות בה התבטאה, אך החליט ללכת בעקבות עצת הגברים ולהתעלם מדברי החוכמה של מלכת קאריה. הצי הפרסי פלש למיצרי סאלאמיס, וכך נפתח הקרב הימי הגדול ביותר בהיסטוריה עד לאותו זמן.

הוא הסתיים תוך פחות מיום אחד. הפרסים הוכו שוק על ירך במיצרים.

זה לא היה אמור לקרות. הפרסים ניחנו בספינות רבות יותר ומשוכללות יותר משל היוונים, ורובן ניהנו גם מצוותי מלחים מנוסים. ייתכן שהגורם היחיד שהציל את היוונים מתבוסה הינו העובדה שהמפקד הראשי של ספינות הפיניקים בצבא הפרסים נקטל כבר בתחילת הקרב. מבלי מפקד, לא יכלו ספינות הפיניקים להמשיך להשתתף בקרב בצורה יעילה, ורבות מהן קורקעו מבלי להלחם כלל. היוונים ניצלו את ההזדמנות ותקפו ביתר עוז את הצי הפרסי, עד שהצליחו לגרש את ספינות הפולשים מן המיצרים. ארטמיסיה וחשיארש הראשון הצליחו להימלט בחיים, אך רבים וטובים מאנשי הפרסים מתו באותו יום, והמכה למוראל הצבא כולו הייתה איומה. חאשיארש פרש בחזרה לפרס הבטוחה, כשהוא משאיר חלק מצבאו בין ערי יוון. מקץ שנה, חוסלו כל הפרסים שנותרו ביוון. ערי יוון זכו בעצמאותן, בכוחם של הדם והחרב.

קרב סאלאמיס, מנקודת מבטו של חשיארש הראשון

ההימור המיותר

קרב סאלאמיס מדגים את העובדה שכל היתקלות, בכל מלחמה, מהווה הימור. חלק מההימורים בטוחים יותר, אחרים פחות, אך קרב סאלאמיס היה הימור מיותר, שלא היה צריך להתקיים כלל. אילו היו שאר המצביאים מוכנים להקשיב לארטמיסיה מבלי דעותיהם הקדומות, ייתכן מאד כי המפגש הימי ההרסני לא היה מתקיים כלל. המלחמה הייתה מתקדמת כפי שחזתה ארטמיסיה, והאימפריה הפרסית הייתה כובשת, מקץ מספר שנים, את כל ערי יוון.

קשה להסביר את גודל השינוי שהייתה עוברת ההיסטוריה, במידה והמלך הפרסי היה מטה אוזנו לארטמיסיה. החלטה זו עשויה היתה להיות אחת מנקודות המפנה בהיסטוריה של העולם המערבי, ובכלל. כל תרבות ימי הביניים התבססה על הפילוסופים היווניים ועל הנואמים והוגי-הדעות הרומאיים. כל ילד שמע על סוקרטס ועל אפלטון, על אלכסנדר מוקדון וקיקרו ויוליוס קיסר. אך מי מאתנו יודע את שמו של אפילו פילוסוף פרסי אחד? אלו נעלמו מעל זירת ההיסטוריה. רק היוונים המנצחים הם שהותירו את זכרם בדברי הימים. עולם בו היוונים נכבשו על-ידי הפרסים, היה עולם בו כל אותם פילוסופים ואנשי מלחמה לא היו חיים בזכרוננו ומעצבים את תרבויותינו. לא ניתן לדעת כיצד היינו נראים היום אילו הפרסים היו גוברים על היוונים במיצרי סאלאמיס, אך אפשר לומר בוודאות מוחלטת כי מסורותינו, ערכינו וראיית-העולם שלנו היו שונים מאד מהקיים כיום.

כל התהפוכות האלו נחסכו מאיתנו, בזכות מנה אחת גדושה של שוביניזם גברי. עובדה זו משמחת אותי אישית, וגורמת לי לקוות כי גם במלחמות העתיד שינוהלו בין התרבות הפרסית המודרנית – הלוא היא איראן – ידירו אויבינו את נשותיהם מעמדות הפיקוד, מהצבא ומהפוליטיקה.

ועכשיו נותר רק להתבונן בעצמנו, במלוא הכנות, ולתהות מה מצבן של נשות ישראל.