ידענים: המיסטיקה וסכנותיה | מדינה רדופת שדים

מאת 7 בינואר 2010 8 תגובות

רבים מכבדים את המדע ומוכנים להיעזר בו לצרכים מעשיים – אך אינם מאמצים את הגישה המדעית כעיקרון מנחה לחיים ולמחשבה. הפילוסוף יוסף אגסי מסביר מהי אותה גישה מדעית, כיצד התפתחה ומה השלכותיה על פוליטיקה ועל אמונה

פרופ' יוסף אגסי. מתוך ויקיפדיה

פרופ' יוסף אגסי. מתוך ויקיפדיה

יוסף אגסי, "גליליאו"

המדע בישראל זוכה היום ליוקרה רבה, אך לא התרבות המדעית: רבים כאן מכירים בערך המעשי של המדע אך אין להם עניין בתמונת העולם המדעית, בסגנון החיים המקובל על מדענים, בדעות וברעיונות המתפרסמים בעיתונות אוהדת-המדע, וכיוצא בזה.

כל זה מתקפל בהשקפת העולם המדעית. ברור מאוד ההבדל בין הדוגל בהשקפת העולם המדעית ובין מי שמכבד את המדע אך אין לו עניין במדע: נתאר לעצמנו אדם המכבד את המדע והדוגל בציונות, למשל, או בסוציאליזם, או ברעיון שוויון זכויות וחובות בין נשים וגברים או ברעיון אחר כלשהו, שאינו מעלה על דעתו לשאול, מה אומר המדע על הציונות, או על הסוציאליזם, או על השוויון בין נשים וגברים.

אדם זה אינו דוגל ברעיון הנאורות. תיאור זה תואם אדם אשר תכופות מכנים אותו "ישראלי טיפוסי" שכן הוא חל על מרבית אזרחי ישראל (ואף על מרבית אנשי העולם המערבי). זה מצב של אדישות רעיונית כלפי המדע לצד תמיכה מעשית בו.

יש להודות כי זו ההתייחסות, הגישה, העמדה, היהודית המסורתית כלפי המדע, והיא מתבטאת באיסור על קריאת ספרים חיצוניים (כלומר ספרים חילוניים, ספרים שאינם ספרי-קודש) אלא לצורך פרנסה. ידוע כי לא כל המנהיגים היהודים דגלו בדעה זו, בעיקר לא הרמב"ם ולא רש"י. על-כן יש לשים אל לב כי כל שייאמר כאן על היהדות אינו חל על כל המסורת היהודית בלי יוצא מן הכלל.

היום, כאשר המדע זוכה ליוקרה רבה, קשה לשער מצב שבו העוינות כלפיו נפוצה, הגם כי עוינות זו היא המצב הנורמלי בחברות מפגרות הנתונות במשטר דכאני כגון באוכלוסייה הפרסית של היום: הלוחמים במשטר האיראני הדוגלים במודרניות והרואים בה יחס חיובי למדע. הם במיעוט. ואכן מצבם קשה, כי יחסם החיובי הזה עשוי להביא את הדוגל בו לשאול, האם אין המדע עוין לדת האסלאם? אכן, שאלה זו ראוי שכל מוסלמי ישאל אותה; אך מן הסתם המשטר האיראני היום רואה בעוינות את השאלה הזו.

לחשוב מחדש: שורשי תנועת הנאורות
הכבוד למדע מאפיין את הזמן החדש. המצב הנורמלי אף בחברות המתקדמות ביותר בתקופת הרנסנס, בשחר המהפכה המדעית, היה מצב של עוינות למדע או לפחות חשדנות כלפיו: עוד לפני שהחל המדע לפרוח התפתחה כלפיו עוינות. וחלוצי המדע אז היו לא רק מדענים אלא גם הוגי דעות, פילוסופים, אשר ראו את המדע כצורי, כרפואה לכל מחלות האנושות, כעמדה המקדמת את ההגות והידיעה ללא כל מגבלה וללא היסוס.

החדשנים הטיבו למדע, וכוונתם היתה לחינוך מדעי לציבור הרחב. אין זה מקרה כי המתמטיקאי גליליאו כתב את יצירות המופת שלו בשבח התורה הקופרניקאנית באיטלקית ובשפה פשוטה ומובנת ככל האפשר. הוא וממשיכיו ראו את עצמם כחסידי הנאורות – מלשון אור ("נר לרגלי דבריך, ואור לנתיבתי", תהילים, קיט: קה), ואת יריביהם כאנשים חשוכים המעדיפים חושך על אור, כאובסקורנטיסטים.

אור והארה תמיד שימשו משל לשכל ולהבנה, במזרח ובמערב, במשמעות רחבה בהרבה מאשר בהקשר המדעי. באירופה הנוצרית של ימי הביניים היו אלו יהודים, ובעיקר רופאים יהודים, שנשאו דגל הנאורות. בתקופת המהפכה המדעית, במאה ה-17, התפשט הרעיון כי המדע יביא גאולה לעולם ובכך הופיעה הנאורות כתנועה חברתית הדוגלת במדע. המעבר מימי הביניים (והרנסנס המוקדם) לעת החדשה (ולרנסנס המאוחר) היה המעבר מאסטרולוגיה, אלכימיה ורפואה (החצרן המלומד היה מומחה בשלושת המקצועות הללו שהיו מקשה אחת) לאסטרונומיה, כימיה וביולוגיה (הרפואה פיגרה קשות אחר המדעים האחרים).

התפשטות רעיונות תנועת הנאורות היתה תהליך של מעבר מרעיונות מיסטיים להשקפת עולם מדעית וליומרה מדעית. קופרניקוס וקפלר עדיין הלכו אחר מיסטיקה (קבלה נוצרית) וגליליאו דרש שחרור מהגות זו, הגם שהוא עדיין קרא לעצמו פיתגוראי (דהיינו מקובל), והוא הבחין לא בין דעות, שכן אלו נתונות לדיון רציונלי, אלא בשקיפותן, שכן דעות עמומות אינן פתוחות לדיון פורה.

הדעה המקובלת על המדענים אודות דת היתה כי היא עיקרי אמונה ופולחן – תיאולוגיה ועבודת האל. הדת הטבעית פונה אל השכל בלבד. התיאולוגיה הטבעית והפולחן הטבעי הם הפילוסופיה והמחקר המדעי. בויל הציג את הדת הפרטיקולרית כמשנית לדת הטבעית: היא ביטוי לחסדי האל הנותן לאותם שאינם משתמשים בשכלם הזדמנות נוספת. בהשפעת בויל התעלמו המדענים מדיון בעל-טבעי לחלוטין: העיתונות המדעית לא פרסמה מאמרים שנראו עוינים לדת.

בכך המדע המאורגן (דהיינו, האגודות המדעיות אשר חבריהן היו מדענים חובבנים) ראה את עצמו במעין שביתת-נשק עם הדת המאורגנת (דהיינו הכנסיות השונות), שביתת-נשק שהייתה אופיינית לתנועת הנאורות הישנה. בהתאם לכך דחה דרווין את פרסום תורת ההתפתחות שלו, וכאשר פרסם אותה בספרו העיקרי (1859) לא התייחס בו למוצא האדם. כתריסר שנים לאחר מכן הוא עשה זאת (1872), אך עדיין טען כי אין בכך כפירה בדת, לפחות לא בהכרח. אך תלמידי דרווין הכריזו מלחמה על הדת כעל אובסוקרנטיזם. ובכל זאת, הדרישה כי המדע יהיה עליון לדת לא היתה פופולרית עד שבאו ויטגנשטיין ותלמידיו ואמרו כי יש להם הוכחה לדרישה זו. ובכך הם חזרו ליומרנות המוגזמת של תנועת הנאורות הישנה.

יומרנות זו פתחה את הדלת לפיתוח מחשבה מדעית בתחום החברתי, וכתנאי לפיתוח זה נדרש ביטול כל הדעות הקדומות. דבר זה הבטיח כי מדע החברה יהיה אוטופיסט. למשל, הכלכלן הגדול אדם סמית (Smith) לא טרח לדבר נגד עבדות שכן, אמר בהקדמה לספרו הגדול (1776), כבלים אינם תמריץ לעבודה יעילה. חוקר המדינה רוסו (Rousseau) שאל (1762) מה זכות יש למושל לכפות את חוקיו על נתיניו?

שאלה זו הביאה את מלחמת השחרור האמריקנית ואת המהפכה הצרפתית. זו האחרונה גרמה לריאקציה שגילתה עוינות לתנועת הנאורות. הריאקציה לא המעיטה בהישגים הטכנולוגיים של המדע, אך הציגה אותו כחסר חשיבות הגותית ודרשה להגביל את השפעתו (ואף את השפעת הטכנולוגיה המדעית). פילוסופיה זו עודנה שולטת באסכולה גדולה ופופולרית.

מהוכחה מדעית לגישה ביקורתית
אפיונה המרכזי של תנועת הנאורות הוא בראייתה את הדרישה להימנע מטעות כתנאי מוקדם לאפשרות לתרום למדע. אם כן, מובן כי מרכז עניינה היה ההוכחה. שכן ההוכחה היא הביטוח היחיד נגד טעות. על כן מוטב שלא לומר דבר מאשר להביע השערה, שכן ההשערה עשויה להיות מוטעית. אם כן, מהי הוכחה? איש לא ידע את התשובה לשאלה זו.

בתורת ההיגיון לא החל הדיון בהוכחות לפני המשבר במדע בסביבת 1900. שכן לפני כן היה ידוע לכול כי תורת ניוטון מוכחת וכי לכן ברור כי הוכחה מדעית היא מן האפשר. היה ברור לכול כי תורת ניוטון (1688) מושלמת וכי אינה זקוקה לשום תיקון, ולכן אי אפשר כי אי פעם תוצג תורה מדעית עדיפה עליה משום בחינה. ואולם כידוע איינשטיין הציג תורה העדיפה על תורת ניוטון (1917).

זמן מה לפני מלחמת העולם השנייה ביקר איינשטיין בבריטניה. בהרמת כוסית במסיבה לכבודו אמר המחזאי הדגול ברנרד שו (Shaw) כמה מילים בשבחו. תורת תלמי שרדה אלפיים שנה, אמר שו, ותורת ניוטון שרדה מאתיים שנה. לא אנחש כמה שנים תשרוד תורת איינשטיין. הקהל הריע כי ראה זאת כבדיחה. לא איינשטיין: הוא ראה את תורת הכובד שלו כתחנת-ביניים בלבד וניסה בשארית חייו לפתח תורה חלופית לה שתתגבר על הפגמים שראה בה.

זו הנאורות החדשה. אחד ממנהיגיה, ברטרנד ראסל (Russell), טען כי כמובן מאליו אין אדם יכול להיות נקי מדעות קדומות. איינשטיין, ואחריו גם ראסל, הכחישו כי יש הוכחה מדעית. איינשטיין הצהיר כי האמת המדעית אינה האמת המוחלטת אלא ההשערה הטובה ביותר שיש בידנו, וכי כתוצאה ממחקר מוצלח תורה מדעית עשויה להיות מופרכת אך לא מוכחת. אי-אפשר לאחל לתורה מדעית עתיד טוב יותר, אמר, מאשר שתהיה חלק וקירוב של תורה מוצלחת יותר.
אנרגיות שליליות

הגדיל לעשות קרל פופר (Popper): לדעתו האפשרות לשער ניסוי שיפריך תורה היא תנאי הכרחי להיותה מדעית, שכן לימוד מהניסיון הוא הפרכת דעותינו הטובות ביותר. זה הד לרעיון של הרמב"ם על אודות תיאולוגיה שלילית: אין ביכולתנו לדעת את תוארי האל, אמר הרמב"ם, אך עלינו לבחון ייחוסי תארים לו ולנסות להפריך אותם. נראה לי כי צירוף דעה זו לדעתו של ספינוזה על האל כזהה עם הטבע מוליכה את דעתו של הרמב"ם מתחום הדיון התיאולוגי לתחום הדיון במדע הטבע.

תנועת הנאורות החדשה, אשר מנהיגיה הם איינשטיין, ראסל, שו, ופופר, מציגה מטרות צנועות יותר מאשר תנועת הנאורות הקלאסית. במקום הוכחה כקנה מידה לרציונליות, מופיעה כקנה מידה זה הנכונות להעמיד את דעותינו במבחן המציאות. במקום להתיימר כי המדע מושלם וכי בעיקרון נדע את התשובות הנכונות לכל השאלות, עדיף לראות בסיפוק את התקדמות המדע צעד אחר צעד.

המעבר מרעיונות הנאורות הישנה לאלו של החדשה ודאי מקלים מאוד על החוקר. פופר זכה להערכה של חוקרים שונים משום שעודד אותם לבטא בציבור דעות שאולי הן מוטעות על-מנת להעמידן לדיון שיהיה פורה. בכך כמובן המשיך פופר את נוהגו של איינשטיין אשר פרסם באותה שנה (1905) מאמר בו הציג את האור כתופעה גלית ומאמר אחר בו הציג את האור כתופעה חלקיקית (ביודעו ללא ספק כי לפחות רעיון אחד מאלו אינו אמת).

השחרור מכובדה של הדרישה לייצר מדע מושלם בולט ביותר במדעי החברה. זה השחרור מהדרישה לדבוק בתורת קרל מרקס משום שהיא מדעית, או לחלופין לבטל אותה על שלא עמדה במבחן המציאות. קצת חוש מידה יציג אותה באור מעניין כחשובה וכמוטעית. הרעיון של מדע חברה מושלם יש בו סיכון גדול לחופש, כפי שטען יעקב טלמון בספרו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית" (דביר 1955): רק בעל הידע המושלם רשאי לכפות את דעתו על אחרים, אמר כבר ברטרנד ראסל (1928, Skeptical Essays).

רעיון הנאורות הישנה התבסס על עצמאותו המחשבתית של הפרט, ולכן נראה כי הבסיס שעליו נשען הוא מוסרי בלבד ולא מדיני. אולם זו טעות. ביסוד המהפכה המדעית היה הרעיון כי המדע פתוח לכול וכי על תיאורי הניסויים המדעיים להיות מפורטים עד כדי כך, שכל אדם בעל השכלה ממוצעת יכול לחזור עליהם.

ולכן המדע תמיד היה עניין ציבורי, ולכן הוא נזקק למשטרים דמוקרטיים המאפשרים חופש הדעות. דרישה זו אינה חלה על הטכנולוגיה המדעית, ואכן חלק ניכר ממנה חסוי כסודות מסחריים או צבאיים. ייתכן גם רעיון מדעי שהוא סוד צבאי. כאשר פיתח אברם ולד (Wald) את תורת ההחלטות שלו הוא שירת בצבא ארצות-ברית ונאסר עליו לפרסם אותה. על כן לא היה לה סטטוס מדעי עד אחר המלחמה.

הביטוי המדיני של רעיון הנאורות הישנה קיבל את הביטוי הנעלה ביותר בסוף נאומו המרשים של הנשיא לינקולן (Lincoln) בסוף מלחמת האזרחים האמריקנית: דמוקרטיה היא שלטון של העם, בעד העם, בידי העם. לא כן, אמר שו: השלטון הוא בידי השליטים ולא בידי העם. כל עוד העם רשאי למחות ביעילות נגד פעולות השלטון, הוסיפו ראסל ופופר, אין הוא חסר אונים במלחמתו נגד הרע שבשלטון הקיים ובמאמץ לשפרו.

בדמוקרטיות המודרניות יש מהלכים רבים, בעיקר בין מומחים מקצוענים, לקריאה להעביר את רסן השלטון לידי מומחים. כמובן שאין סיבה להתנגד לכך אם הבחירה היא דמוקרטית, כלומר, אם יש בקרה דמוקרטית על המומחים ואפשרות לפטר אותם אם הם סורחים. אין חשיבות לכך שהשליט יהיה מומחה, שכן השליט שאינו מומחה יכול לקנות את שירותי המומחה. אך המומחה, ולו הגדול ביותר, לא ישכיל לעשות ללא ביקורת.

אין הבטחה כי הביקורת לא תחסם, אך ההבטחה הטובה ביותר לכך היא הבקרה הדמוקרטית. על כן יש לעמוד על המשמר ולהבטיח שוב ושוב את חופש הביטוי, דהיינו את חופש המחלוקת והביקורת. וחופש זה חיוני הן למדע הן לדמוקרטיה. על-כן נראה לי כי החשוב ביותר הוא להכיר בעובדה כי יש מחלוקות רציונאליות ויש מחלוקות שאינן רציונליות. כלומר, יש דעות שאינן ראויות לדיון ביקורתי ─ גם-אם יש להן מהלכים. יש צורך בחינוך שיאפשר לאזרחים לדעת אילו דעות אינן באות בחשבון שכן הן מופרכות מראש: על הדיון הציבורי להתרכז בדעות השונות הטובות ביותר ולדון בהן באורח ביקורתי תוך חיפוש האמת.

* הפילוסוף יוסף אגסי, יליד 1927, הוא פרופסור בדימוס באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת יורק שבטורונטו; המאמר המלא התפרסם בגיליון דצמבר של מגזין "גליליאו "

8 תגובות ל “על הנאורות החדשה: איך לחיות "מדעית"”

  1. עמוס רובין

    אגסי ממלא דלי ובועט בו בסוף.
    "על כן יש לעמוד על המשמר ולהבטיח שוב ושוב את חופש הביטוי, דהיינו את חופש המחלוקת והביקורת. וחופש זה חיוני הן למדע הן לדמוקרטיה."

    ולמרבה התדהמה, ההמשך הוא – "יש מחלוקות רציונאליות ויש מחלוקות שאינן רציונליות. כלומר, יש דעות שאינן ראויות לדיון ביקורתי ─ גם-אם יש להן מהלכים."

  2. רח רפאים

    אתם לא הבנתם את הכתבה לפי דעתי, המדע כן בוחן את נושא הציונות וסוציאליזם וכל אלה למשל:
    הפילוסופיה נמדדת בכלים מדעיים התנהגות אנוש נמדדת בכלים מדעים כמו מתמטיקה למשל סטטיסטיקה כל מיני משוואות כאלה.
    הפוליטיקה נמדדת בכלים מדעים כמו הסתברות ש א יעבור למפלגה ב וכאלה שמתבססות על כלים מתמטיים- מדעיים
    התנהגות הציפורים יכולה להימדד על בסיס הסתברותי (מתי ולאן ואיך עפה ציפור מסוג א למשל) ואז התוצאות הן "מדעיות".
    ומה שהוא מסביר על הנאורות זה שהנאורות היא כתוצאה מ"ראש פתוח" ש"נפתח" יותר ויותר
    במקום להיקבע על דבר אחד או שניים המחשבה מאפשרת יצירה של מחשבות חדשות שמביאות להתפתחות האדם כפרט והתפתחות הקבוצה באופן שהוא תורם ל"מדע" (שהמדע זה כמו פילוסופיה וההתפתחות שלה מאפשר הודות ל"התפחות השכל").
    זה הוא ניסה להסביר בביטוי "מחשבה מדעית".

  3. הספקן הלא מסופק

    תפקיד המדענים הוא לחקור את האמת. לא להתעסק בפוליטיקה. גם ככה המומחים הם אלה שבסופו של דבר אלה שקובעים… זה ברור שהשר ל'X' לא היה יכול לעשות כלום ללא המומחים… השר שם לענייני בירוקרטיה וכריזמה… כך שהחצי מסקנה של המאמר הזה די תמוהה בעני

  4. נקודה

    אפשר להתחיל את העמידה על המשמר בציון העובדה שהשחיתות בבנק ישראל חוגגת, ואין לציבור שום בקרה ושום ידע על מה שקורה שם. מה עוד שבסופו של דבר אלו שם בבנק ישראל קובעים את אופיה של המדינה.

  5. שחר

    בהקשר הזה אפשר היה להוסיף מילה או שתיים על האילומינטי,
    כת "המוארים" שהתארגנה כקונטרה למשטר הדתי הנוקשה של ימי הביניים.

  6. אדי

    בכל מה שקשור למדעים מדויקים, לפחות – המדע אינו יכול ואינו אמור ליצר ערכים – הוא אמור ליצר בסיס נתונים אמין והבנה נכונה (כלומר – כזו שניבויה עומדים במבחן נסיוני) אודות המציאות הפיסיקלית.

    לפי הגדרתו של אגסי, נאורות יכולה לעיתים, וברמה המעשית בלבד – להורות על התנהגות שהיא במקרה גם ערכית, אבל ברמה העקרונית היא שונה ממנה מהותית. יש להניח שגם ברמה המעשית היא תשלול התנהגות המחויבת ע"י ערכיות מסוגים שונים – לא פעם, אולי בד"כ.

    כך נאורות לפי אגסי אינה שווה ערך לערכיות, היא בסה"כ מדעיות. מדעיות אינה ציונות, מדעיות אינה יהדות, מדעיות אינה מוסריות.

    (כל זה אינו אומר שהשקפה ערכית כלשהי פטורה מלקחת בחשבון את התפיסה המדעית בכל הנוגע לשפוטים רלוונטיים הקשורים במציאות הפיסיקלית. היא חייבת לעשות זאת).

    כך, ההטפה לנאורות כשווה ערך ל'מדעיות' היא בלתי ערכית, ולמעשה בלתי רציונלית ובלתי מדעית;
    כמו רבים אחרים, הרואים עצמם כנאורים – אני מעדיף להחשיב את עצמי כיהודי ו/או ציוני ו/או מוסרי, ובאופן כללי כאדם השואף להשקפה ערכית ולחיים ערכיים, ומצליח בכך ברמה זו או אחרת – ועם זאת כאדם המחשיב את המדעיות כקנה המידה למציאות הפיסיקלית.
    המדע הוא קנה המידה לאמת פיסיקלית, אבל לא קנה המידה לאמת ערכית או אפילו חברתית – ובעצם הוא גם לא קנה מידה לאמת מתמטית. זאת מאחר שהוא אינו ממצה את כל רבדי המציאות ומישורי הקיום של האדם כמכלול פיסי מנטלי. נאורות אינה יכולה להתמצה במדעיות נטו.

    לאור האמור – אינני מאמין שיש אפילו אדם אחד (במידה שהוא 'אדם') בעולם – גם לא אגסי עצמו – המקיים את תנאי הנאורות לפי הגדרתו של אגסי. זוהי נאורות מופרכת.
    לכן, אינני רואה כל פסול או פגם בגישה כמו שלי ושל העולם כולו, ולמעשה אני כן רואה פסול בהשקפתו של אגסי.

  7. מירום גולן

    "בעולם המערבי…"- כאילו שבעולם הלא-מערבי המצב טוב יותר.

הוספת תגובה

  • (will not be published)