התיאוריה הדארוויניסטית ראיון עם פרופ’ יוסף נוימן

“אשה ספרדיה הנושקת לספר תורה”, אמר הרב יצחק פרץ מש”ס, “עולה על ארבעים פרופסורים, המלמדים כי מוצא האדם מהקוף”.

ירון לונדון
מתוך: העלון למורי הביולוגיה, חוברת ג’ , שבט התשמ”ט .117 ,1989 הוצאת: האוניברסיטה העברית בירושלים – המרכז להוראת המדעים.

מבין כל ההבלים שהושמעו במהלכה של מערכת הבחירות ונימחו כליל מזכרוני, דבר הבל אחד לא נימחה: “אשה ספרדיה הנושקת לספר תורה”, אמר הרב יצחק פרץ מש”ס, “עולה על ארבעים פרופסורים, המלמדים כי מוצא האדם מהקוף”. המסר הגלוי במישפט הזה הוא כפירה בתורת התפתחות המינים. המסר הסמוי הוא בוז להשכלה, פאור הבורות, שוביניזם גברי וחיזוק הנחיתות הספרדית. המיית הלב של “אשה ספרדיה” – לא גבר ספרדי ולא אשה אשכנזיה – מוצבת כנגד חכמת המדע. פרץ הרב לא השמיע אגדה חסידית מאת פרץ (יוד למד) הסופר, לא יצק באוזני מאזיניו משל מתוק על כוחה של האמונה התמימה כנגד ההגיון היהיר, אלא חישל את החולשה הספרדית לנשק פוליטי, החניף לבוחריו באומרו כי בורותם היא מעלה וחולשתם היא כוח.

לא, לא דברי חנופה היו אלה. החנפנים אינם מאמינים במוצא פיהם ואילו פרץ מאמין. האם לא האמין כי תאונת הרכבת בצומת הבונים, נגרמה בעטיים של פגמים במזוזות בית סיפרם של הילדים ההרוגים? האם אינו מאמין בכוחם של נדרים ובכוחו של טקס מוזר, תאווה לעיניהם של חוקרי שבטים נידחים, להתירם?

דווקא בגלל ההתאמה הנאה שבין האומר לנאמר, מאשר מישפט זה את מה שביקש משמיעו לסתור: לא רק שאב משותף יש לקופים ולבני האדם, אלא שאחדים מאתנו, וביניהם הרב פרץ, לא התרחקו מרחק רב מאותו אב קדמון, כבד לסתות וצר מצח.

קינטור זה נכתב בהשראת דברים שנונים שאמר תומאס הנרי האקסלי, בן בריתו של צ’רלס דארווין, בשעת דיון נרגש של “האגודה הבריטית לקידום המדע”. ההגמון וילברפורס, מתנגד מר לתורת התפתחות המינים, זרק להאקסלי את השאלה המפוהקת: “האם לא איכפת לך שסבך היה קוף?”. האקסלי השיב שאם נאלץ היה לבחור בין קוף עלוב לבין איש נכבד, הופך ויכוח מדעי רציני למהתלה, בוחר היה, ללא היסוס, בקוף כסבו.

מאז שהדהדו הדברים האלה בחלל הספריה של אוקספורד, ב- 30 ביוני ,1860 נכבשה הביולוגיה לתורת התפתחות המינים, לא בנקל. כמו בענינו של קופרניקוס, כמו בענינו של פרויד, כך בענינו של דארווין, הכנסיה היתה היריב העיקרי. לא רק הכנסיה הנוצרית אלא גם הכנסיה הבולשביקית. מן הממצא הקובע כי כישורים נלמדים אינם מועברים בתורשה, הסיק סטלין כי החינוך הקומוניסטי לא יצליח ליצור אדם חדש וכי בכל דור ודור עלול להופיע ילד נתעב שיכפור בקיומם של בגדי המלך. האגרונום הנוכל ליסנקו הרגיע את הרודן והסביר לו שדארווין טעה.
הביולוגיה הסובייטית השתעבדה לליסנקו ושותקה למשך עשרים שנה. בתי הספר של “השומר הצעיר” בארץ, אימצו את הביולוגיה הקרמלינאית. בין יעקב חזן לבין יצחק פרץ, יש מכנה משותף.

פרופ’ יוסף נוימן, נמנה עם אותם פרופסורים, שלדידו של הרב פרץ אין הם, בעשרותיהם, שקולים כנגד אשה ספרדיה נשקנית אחת. הוא מלמד ביולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ותחום מרכזי בהגותו הוא תורת התפתחות המינים. נוימן מצוייד ביכולת ניסוח, החוסכת למראיינו את טירחת העריכה.

* * *
– תן לי את התורה במהדורה להדיוטות.

על פי התיאוריה של האבולוציה האורגניזמים החיים על פני כדור הארץ הם קצות ענפים של “עץ” שמקור גזעו ביצור קדמון משותף. המינים השונים של האורגניזמים התפתחו בהדרגה ובאיטיות (בתהליך של מליונים רבים של שנים), כתוצאה משינויים פנימיים שהתרחשו ביצורים החיים וכתוצאה משינויים בתנאי הסביבה. דארווין לא היה ראשון האבולוציוניסטים, אבל הוא שהציע את מנגנון הברור הטבעי, המנגנון העיקרי המניע את התפתחות המינים. את הצעתו ביסס על התבוננות בטבע החי ועל כושר גאוני להסיק מסקנות. ממצאיו העיקריים הם שניים: ראשית, הוא הבחין בכך שבכל אוכלוסיה של אורגניזמים, אין הפרטים זהים לחלוטין. כל פרט שונה ממישנהו באי אלו תכונות.

שנית, הוא שם לב לכך שכושר ההתרבות של האורגניזמים גדול בהרבה מיכולת הנשיאה של הסביבה. ההתרבות נעשית בטור גאומטרי ולכן, כמו באגדה הידועה על ממציא משחק השחמט והשאח הפרסי, אם בכל משבצת יוכפל מספר גרעיני החיטה, לא תספיק כל תבואת העולם לשלם את חובו של השאח לממציא. אפילו זוג פילים, לו היו מניחים לו להתרבות ללא הפרעה, הרי תוך מספר דורות היו צאצאיו מכסים את פני כדור הארץ. אבל, כידוע לכולנו, אנחנו לא דורכים על גבם של פילים והסיבה היא שרק מעטים מבין האורגניזמים שיכלו להתקיים, מתקיימים בפועל. ואז שאל דארווין את עצמו: מיהו השורד? האם זה ענין אקראי? והתשובה שלו היתה, כי שורדים אלה המותאמים בצורה יותר טובה לתנאי הסביבה ולאורח חייהם.

ובכן, בסיכום: בכל אוכלוסיה של אורגניזמים, נבדלים הפרטים זה מזה, ולהבדלים אלה יש בסיס תורשתי. יש המותאמים יותר ויש המותאמים פחות לתנאים של הסביבה. המותאמים הם אלה ששורדים ומתרבים ואילו האחרים, הרוב המכריע, נכחדים. והתהליך הזה, כשהוא מצטבר במשך הדורות, במשך מאות מליוני שנים, גורם להופעת המינים השונים, הסוגים השונים, והקבוצות השונות של בעלי החיים והצמחים.

– מאילו כיוונים באות ההתקפות על תורת התפתחות המינים?

הערעורים באים מכיוונים אחדים. תחילה, ישנם ה”בריאתנים”, ,Creatioists המתחלקים, עפ”י נימוקיהם, לשלוש מחלקות. אני חושב שיש ענין בהבדלים ביניהם. בעלי התפישה הדתית טוענים שכל המינים הביולוגיים נוצרו בבת אחת על פני כדור הארץ ולא השתנו מהרגע שנבראו בכוחו של האל.

בריאתנים אחרים מקבלים את הדארוויניזם לגבי כל היצורים, אך לא לגבי האדם, משום שהאדם נברא בצלם אלקים ואי אפשר לסבול את המחשבה שחוקי האבולוציה חלים עליו.

יש אחרים, סוג שלישי של בריאתנים, המסכימים שכל המינים נוצרו בתהליך אבולוציוני וגם גופו של האדם נוצר כך, אבל לא “נפש” האדם, לא התכונות המנטליות המפותחות שלו. מעניין שלסוג הזה השתייך אלפרד וולס, מדען אנגלי, שהגה את התאוריה הקרויה על שם דארווין, באופן בלתי תלוי בדארווין וממש באותו זמן. בסוף ימיו הוא הביא נימוקים כלל לא רעים לכפירתו באפשרות שגם התכונות המנטליות הגבוהות של האדם – הכושר לחשיבה מופשטת, התוש המוסרי, החוש האסתטי – גם הם נוצרו בתהליך אבולוציוני. הוא אמר שתכונות אלו נוצרו על ידי כוחות אחרים, יחודיים, רוחניים.

– האם יש נסיון בריאתני להתמודד עם תורת התפתחות המינים בכלים מדעיים?

לא. גישתם של הבריאתנים משני הסוגים הראשונים, הפשוטים, מבוססת על אמונה הנעלה מכל ויכוח. מה טוענים הבריאתנים האמריקנים, שעשו, בשנים האחרונות, הרבה רעש? טענתם המרכזית היא שדארווין מציג היפותיזה, בסך הכל היפותיזה, ומולה קיימת היפותיזה אחרת, זו המתוארת בספר בראשית. בשם חופש הפרט, וחופש הבחירה, צריך להציג לבחירתו של התלמיד את שתי ההיפותיזות ולהניח לו לבחור בזו העדיפה בעיניו.

– דווקא טענה מסברת אוזן.

היא נובעת מסרוב, או מאי יכולת להבחין בין אמונה ומדע. התיאוריה המדעית, בניגוד לאמונה, קמה ונופלת על סמך עדויות. נכון שגם המדע מבוסס על מערכת הנחות, אבל המדע מעמיד את הנחותיו לבחינה ואם מתברר שהתוצאות שנובעות ממנה שגויות, משתנות (לעתים, לאחר התנגדויות עזות) ההנחות. יש זרם בין הבריאתנים המכונה “בריאתנות מדעית”, אשר חסידיו מנסים לנצל לטובתם את החורים בידע שלנו. בכל פעם שמתגלה קושי להסביר תופעה מתופעות הטבע, הם שולפים את האלהים המנמק הכל, הפותר את הסבך. הגנטיקאי הדגול דובז’נסקי לעג להם באומרו שהם מאמינים ב”אלהי הפערים”, .THE GOD OF THE GAPS

– מהם הפערים הבולטים?

קודם כל יש פערים ברצף המאובנים. לפי דארווין אמורה התפתחות המינים להיות הדרגתית, אבל אנחנו לא מוצאים מאובנים שיעידו על כל שלבי ההתפתחות, ויקשרו בין כל קבוצות האורגניזמים.

– ומה התשובה לטענה הזאת?

הפערים נסתמים ללא הרף, אבל יתכן שיש דרגות התפתחות שלעולם לא יימצאו להם מאובנים. מה זה אומר? זה אומר, בסך הכל, שלא שררו תנאים הולמים להשתמרותם, או שהיו “קפיצות” מסויימות בתהליך האבולוציה. אבל יש עוד זווית התקפה מעניינת על הדארוויניזם: טוענים שהתאוריה מסבירה מעברים בין מין למין, אבלנכשלת בנסיונה להסביר את היווצרותם של הקבוצות הגדולות, כלומר איך קפץ הדג הראשון מהמים והתחיל לעופף. הדוגמה שמביאים לדילוג בלתי אפשרי כזה, היא העין של היצורים העילאיים, איבר מורכב לאין שיעור, שאפילו אם רק אחד מחלקיו אינו פועל כהלכה, הוא אינו מתפקד כלל. כיצד יתכן, כך שואלים, שאיבר כה מסובך נוצר בתהליך אבולוציוני. ובכן, התשובה הכללית היא שהעין המורכבת היא תוצאה של התפתחות ממושכת, בתחילת השרשרת היתה העין איבר בעל יכולות מוגבלות מאוד, אבל היצור שזכה בעין הזאת, שיפר לאין ערוך את סיכוייו לשרוד. בין עיוורון מוחלט לבין ראיה מטושטשת, יש הבדל עצום. וכך, בתהליך ממושך של שיפורים הדרגתיים, תוך ברירת הפרטים שזכו בראיה טובה מעט יותר משל פרטים אחרים, נוצרה העין של היצורים בני זמננו.

– אחד ממניעי הסרוב להסכים עם דארווין, נובע מהעלבון שבייחוס המין האנושי לקוף. מה הם, לאמיתו של דבר, הקשרים בינינו לבין אדומי הישבן האלה?

כדאי להבהיר ענין פשוט: הקופים דמויי האדם החיים כיום – השימפנזה, הגורילה והאוראנג-אוטאנג – אינם אבותינו. שום יצור החי כיום אינו יכול להיות אבי אבותיו של יצור אחר החי כיום. התפתחות המינים איננה דמויית סולם, אלא דמויית עץ. ענפי העץ הזה מתפתחים ומסתעפים בתהליך האבולוציה, וחלקם הגדול כבר נכחד.

– וזה אומר שהקופים דמויי האדם, אינם אבותינו אלא בני דודינו?

זה אומר שיש לנו אב קדמון משותף.

– מי התרחק ממנו מרחק רב יותר, אנחנו או הקופים דמויי האדם?

אני לא יודע באיזו אמת מידה אפשר למדוד קירבה וריחוק. אנחנו התפתחנו ביכולתנו השכלית, אך אצל השימפנזה התפתחו תכונות אחרות. כל ענף התפתח על פי הדרישות שהציבה לו הסביבה.

– מתי חי האב הקדמון, המשותף לנו ולבני דודינו?

יש מחלוקת. עד לפני כעשרים שנה רווחה הדעה שההפרדה חלה לפני 20-15 מיליון שנה, אבל כיום יש אסכולה רצינית שקרבה את מועד ההיפרדות עד ל- 5 מיליון שנה. ההשערות האלו מסתמכות על השוואת החלבונים בתאי האדם והשימפנזה, ענין מסובך.

– מה סיכוייו של השימפנזה להוליד שרשרת יצורים שבסופה יווצר אדם כמונו. אני שואל אם הקופים דמויי האדם רודפים אחרינו במעלה הסולם האבולוציוני?

בהחלט לא, בהחלט לא. זהו, הרי, אחד הדברים הנוגעים להבנת שורשי הדארוויניזם. הכיוון ההתפתחותי אינו נתון מראש. לא נקבע מראש שחייב להיווצר יצור כמו האדם, לא סללנו איזשהו מסלול שבו חייבים ללכת אורגניזמים אחרים. היווצרות האדם היא תוצאה של גורמים תורשתיים אקראיים שצרופם נדיר לאין שיעור, ושל תנאי הסביבה. האנשים אוהבים את תמונת הסולם שבראשו עומד האדם, נזר הבריאה, ואני שב ואומר שלא מדובר בפירמידה, אלא בעץ שענפיו מתפצלים ונגזמים ללא הרף.

יתירה מזאת, האדם החי כיום, איננו תוצר האבולוציה הביולוגית בלבד. במשך אלפי השנים האחרונות חייו עוצבו בעיקר על ידי האבולוציה החברתית והתרבותית, ולא על-ידי האבולוציה הביולוגית. התרבות, מוסדותיה, המסורת, מתפתחים על-ידי חיקוי ולמידה, והם המועברים מדור לדור, ולא על-ידי הגנים, כי אם בצורה ישירה ובקצב מהיר לאין שיעור מהשינויים הביולוגיים. האדם נולד לתוך תרבות, ואין לו קיום ב”טבע”.

– בוא נבדוק את הערעור הבריאתני מהסוג השלישי, זה האומר כי לא יתכן שתכונותיו הגבוהות של האדם, נוצרו גם הן בתהליך של ברירה טבעית. האם יתכן שכך נוצרו התכונות שבהן אנחנו רואים את מותר האדם: התודעה, הלשון, הדמיון והמצפון?

כן. כן, אלא שלתשובתי החיובית אני רוצה להוסיף הסתייגות: למרות קיום רצף באבולוציה נוצרים דברים חדשים. ליצירות הטבע החדשות יש תכונות בלתי צפויות ואין שום מוח “כל-יכול” שיכול היה להתנבא על הופעת הדברים החדשים לפני שהם הופיעו. זה נכון אפילו לגבי תרכובות כימיות: מים מורכבים ממימן וחמצן אבל על-פי תכונותיהם של שני היסודות האלה, אי אפשר היה לנחש מה יהיו תכונות המים. כל מהלך באבולוציה הוא חידוש, החל מיצירת החיים באוקיאנוסים בתהליך טרום ביולוגי, המשך ביציאה מהמים, המשך בתעופה ועד להופעת שינויים רדיקאליים כמו קיום תחושות. את ראשית התחושות אתה מוצא אצל בעלי חיים מסויימים שיכולים לחוש תחושות כמו רעב וכאב. זה דבר חדש. הוא לא קיים אצל צמחים ואצל בעלי חיים פשוטים והופיע בשלב מאוחר יותר באבולוציה של בעלי חיים מסויימים שהם בעלי מערכת עצבים מורכבת.

– מה יש לך ביד כדי לאשש את התאוריה שגם התכונות המנטאליות הגבוהות של האדם התפתחו בתהליך האבולוציה?

יש כאן קשיים רבים. לגבי האבולוציה של האורגניזמים, יש לנו עדויות ישירות בצורת מאובנים, אבל לא כך לגבי דרגות ביניים של התפתחות המנטאליות. אנחנו לא יודעים אם יצור קדמון דמוי אדם, ידע או לא ידע לדבר. לפי גודל קופסת המוח, אפשר להסיק על גודל המוח, אבל רק מעט על הארגון הפנימי שלו. כדי לחקור את התפתחותם של הכישורים השכליים, אנו משתמשים בעדויות עקיפות, נסיבתיות, כגון הימצאות כלים מסויימים ליד מאובנים שנתגלו. ניקח לדוגמה את הלשון: ובכן, יש כידוע תקשורת בין בעלי חיים, אבל זו תקשורת טבועה מלידה ונעדרת מבנה תחבירי. האם יתכן שלשון בני האדם התחילה במילון של מחוות גופניות וממנו יצאה שפת הסמלים?

– זה מה שמנסים לבחון בניסויים ללמד קופים את הלשון האנושית?

נכון. והתוצאות שנויות במחלוקת. יש כאלה הטוענים כי בניסויים האלה התגלתה בקופים אחת התכונות המרכזיות של שפת בני אדם – היצירתיות, היכולת להבין וליצור צירופים חדשים של מלים, שהיא תכונה מובהקת של הלשון האנושית, ויש הטוענים שהפקת האותות על-ידי השימפנזים הם תגובות אוטומאטיות, פרי תגמולים על-ידי הנסיין. מחקרים בכיוון אחר בודקים את מיקומם של תיפקודי פיקוח שונים במוח. ידוע לנו היכן מצויים האזורים במוח האחראים על יצירת הדיבור, ומנסים לשחזר כיצד התפתחה המערכת העצבית, שהיא הבסיס לכושר הלשוני. ההנחה המקובלת גם על הבלשן המהולל, נועם חומסקי, שהלשון האנושית היא תופעה ייחודית הטבועה בנו, רק בנו, ואין לחפש את מקורותיה ביצורים אחרים, לא מתקבלת על דעתו של דארוויניסט.

– אבל הרי יש אבולוציניסטים הטוענים שלא הכל התפתח באופן איטי והדרגתי אלא שמתרחשים גם דילוגים פתאומיים?

יש אסכולה שגורסת כי יש באבולוציה, מה שאפשר לכנות תקופות שלוות ותקופות סוערות. מדובר בקנה מידה של מיליוני שנים. זה אינו סותר לדעתי את ההנחות הדארוויניסטיות הבסיסיות.

– אחת הפנמות הדארוויניסטיות הקשות לעיכול, היא כי תכונות נרכשות אינן עוברות בירושה. המון דורות של אנשים יעסקו בהרמת משקולות, וזה לא יגרום לכך שהצאצא הבא בשלשלת הדורות, יהיה בחור שרירי. זה די מבאס.

אתה וודאי מתכוון לתאוריה של לאמארק שהיו בה כמה מרכיבים: ראשית, הוא טען שהשנויים באורגניזמים הם תוצאה של איזה רצון פנימי ושל שימוש ואי-שימוש באברים ובכישורים. שנית, הוא טען ששינויים שמתרחשים באורגניזם במהלך חייו, מועברים לדורות הבאים, והיה לו עוד רעיון שלפיו קיים איזה דחף המוביל את החיים בכללותם לשכלול ולהתקדמות; קביעות אלו הן שגויות. תורתו של דארווין פטרה אותנו מהצורך להסביר את התפתחות המינים בעזרת איזה דחף מטפיסי. נכשלו כל הנסיונות לקצץ זנבות עכברים, כדי להוכיח שיוולדו להם עכברונים קצוצי זנב, ואנחנו, היהודים, נולדים עם עורלה, למרות שאבותינו נימולים מימי משה רבנו. הביולוגיה המודרנית מסבירה לנו שהחומר הגנטי אינו משתנה כתוצאה משינויים המתרחשים באורגניזם. פיתוח השרירים לא משנה את תכונותיו של החומר הגנטי המצוי בתאי המין (מהם יווצרו ילדיו) של בעל השרירים.

– התהליך האבולוציוני מתחולל, מפני שהבלתי מותאמים נשמדים והמותאמים שורדים. כלומר, תכונה חדשה שהשתמרה, חייבת היתה להנחיל לבעליה איזשהו יתרון. איזה יתרון הנחילה לאדם תכונה כגון האלטרואיזים, הנכונות להקריב את עצמו למען הזולת?

זואולוגים גילו שגילויי “הקרבה” למען פרטים אחרים מצויים אצל קבוצות שונות של בעלי חיים, כמו קריאת האזעקה של ציפורים מסויימות, המזהירות מפני התקרבות טורף, והם עשויים בסופו של דבר להביא רווח לגנים שלו (כלומר, להגדיל את סיכויי הגנים שלו לעבור לדור הבא). גם התנהגות אימהית, כמו הנקה, היא התנהגות לתועלת הזולת. הזואולוגים מכנים תופעות אלו – התנהגויות אלטרואיסטיות, אבל, מה שאנחנו מכנים אלטרואיזם אצל בני אדם, לא נמדד רק לפי סוג ההתנהגות, כי אם בעיקר לפי המניעים. אצל בני האדם המעשה האלטרואיסטי אינו אוטומטי, אינו מודרך על ידי הגנים, אלא הוא כרוך בבחירה (ולרוב) בשיקול דעת.

– אתה סיפרת לי על כך שיש במוח אזורים הקשורים לתיפעול הדיבור. האם יש אזור האחראי לשיקולים המוסריים שלנו?

לא ידוע על כך וזה גם לא סביר. הייתי אומר שהמוסר האנושי מבוסס על שני דברים – על התכונות של החיים החברתיים, שראשיתם מצויה כבר אצל יצורים טרום אנושיים, ועל מרכיב חיוני נוסף – התבונה האנושית. ביחס לגורם הראשון: אנחנו יודעים שהאדם היה חברתי לפני שהיה תבוני. יצורים חברתיים חיים במסגרות המאלצות אותם ל”התחשבות” בזולתם. פרט שלא “מתחשב” בקבוצה – מושמד, ובתהליך המיון של שרידת המותאמים נוצרים בעלי חיים שהתנהגותם לוקחת בחשבון (לא בצורה מודעת) את עובדת היותם פרטים בתוך קבוצה, ודגמי התנהגות אלה גלומים במיטען הגנטי שלהם. זה, אם תרצה, מעין קדם מוסר. ההבדל בינו לבין מוסר נעוץ בתפקידה של החברה כמחנכת, ובקיום שיקול תבוני.
ראשיתה של התבונה נעוץ בצרכים ביולוגיים. זוהי התבונה המעשית – התמצאות בשטח, אבחנה בין בני משפחה וזרים, לימוד מנסיון העבר, פיתוח הזיכרון, כושר מסויים למיון. ההתחלות של כישורים אלה מצויות כבר אצל הקופים המפותחים, והם וודאי הופיעו אצל האבות האבולוציוניים של האדם. אבל אצל האדם התפתחה התבונה לאיכות חדשה, בעיקר בזכות הלשון. הופיעו היכולת לחשיבה מופשטת, לראיית הנולד ולהכללה. בהקשר של המוסר – היכולת לראות את עצמך במקום הזולת, והמסקנה שצרכיך והאינטרסים שלך אינם עדיפים על אלה של בני אדם אחרים – הם עיקרון תבוני, ויש פילוסופים הטוענים – עיקרון שגלום בהכרח בתבונה.

גורם נוסף בהקשר המוסרי הוא החירות וחופש הבחירה האנושי. כאן, באמת, אנחנו נוגעים בהבדל הגדול שבין האדם וכל יתר היצורים. האדם יכול למרוד בצווים הגנטיים, ואפילו למרות את פי הצו החשוב ביותר: פרו ורבו!

– אולי השימוש באמצעי מניעה והגבלת הילודה, איננו אלא ציווי גנטי שבאמצעותו אנחנו משפרים את סיכויינו בתחרות האבולוציונית: ישרדו רק האוכלוסיות שישכילו להתאים את גודלם לצרכי העולם החדש ואילו האוכלוסיות האחרות ישמידו את עצמם, כמו הפילים ההם, המתרבים ללא מעצור?

לו זה היה כך, היו הפילים צריכים להכפיף את צרכיהם לטובת כל הפילים, הזוחלים לטובת כלל הזוחלים וכו’. טובת הקבוצה אצל בני אדם נעוצה בגורמים אנושיים ייחודיים, ואילו בטבע, ההתנהגות מונעת על ידי הגנים. האורגניזמים הם מכונות לשיכפול הגנים שלהם. גן “מוצלח” הוא גן האחראי לתכונה של האורגניזם שהופכת אותו למותאם יותר לסביבתו ומגדילה את סיכויי הגנים שלו לעבור לצאצאיו. אשר לרעיון שלך שהגבלת הילודה אינה אלא ציווי גנטי לשיפור סיכויי ההישרדות של המין האנושי, אסור שספקולציות מדעיות יטשטשו את הדברים הוודאיים לנו: אני שואל אותך, כאשר החלטת לתכנן את גודל המשפחה שלך, האם יש לך ספק שעשית זאת מתוקף ההחלטה שלך?

– ההחלטה שלי הימה פרי המוסכמות החברתיות.

אתה וודאי מתכוון “גם של המוסכמות החברתיות”. הרי לא בכל התחומים אתה נכנע למוסכמות החברתיות. חופש הרצון האנושי והבחירה מגלמים, לדעתי, את המהפכה הגדולה ביותר מאז ראשית החיים. עד כה, כל תהליכי ההתפתחות היו תוצאה של משחק כוחות הטבע. בני אדם, אף כי גם הם כמובן מוגבלים על ידי חוקי הטבע, וחלק גדול ממעשיהם מותנה על ידי גורמים תורשתיים, נטיות טבועות מלידה, דחפים אמוציונאליים וכו’, יש להם שוליים של חירות ויכולת לפעול על פי שיקול דעת והחלטות רציונאליות. בדורנו, אנחנו מסוגלים אפילו לשנות את כיוון האבולוציה. אנחנו מגבילים את הילודה, אנחנו מתקנים שגיאות של הטבע בעזרת ההנדסה הגנטית ואנחנו מקיימים בני אדם חולים, שלא יכלו להתקיים ללא הרפואה המודרנית. יש לנו אופציות שונות ואנחנו מוזמנים לבחור. זה מותר.

הערות: * רשימה זו פורסמה ב”כותרת ראשית” גיליון 313 מיום 30.11.80 ומתפרסמת כאן שנית ביוזמת פרופ’ י. נוימן ובהסכמתו של מר י. לונדון.

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~362788106~~~262&SiteName=hayadan