אפקט זה נקרא אשליית פונזו Ponzo. ניסויים שנעשו לאחרונה הראו בבירור כי זו הסיבה לאשליית הירח.
אבי בליזובסקי
האם חצי ירח בוהק במחצית הבוהק של ירח מלא?
אכן הגיוני לצפות כאשר הירח מואר במחציתו (ברבע הראשון או האחרון של החודש הירחי, דבר הקרוי גם חצי ירח), הוא יבהק במחצית הבהירות של ירח מלא. למעשה, אם דיסקת הירח היתה שטוחה כמו פיסת ניר או מסך, אזי בהירותו היתה זהה בכל חלק על פניו והתשובה היתה נכונה.
ואולם כמובן, זה אינו המצב. הירח הוא כדורי, וכמות אור השמש המוחזרת מהירח ליחידת ירח פחותת לקראת קו ההפרדה בין האיזור הבהיר למוצל. ליד ולאורך קו זה, הרים וצוקים יוצרים צללים לאינספור. הדבר נותן אפקט כאילו הירח בהיר יותר ליד הקצוות הללו, אך אפור יותר לעבר קו ההפרדה. בניגוד לכך, כאשר הירח מלא, השמש זורחת כמעט בקו ישר עם קו הראיה שלנו מכדור הארץ. כלומר השמש נמצאת מאחורינו בכל הקשור למבט על הירח (היא נמצאת בדיוק מאחורנו בעת ליקוי לבנה). פירוש הדבר שהצללים שמטילים ההרים על הירח נמצאים ממש מאחורי העצם שיצר אותם, ולפיכך אינם נראים לעינינו.
תאמינו או לא, רק 2.4 ימים לאחר שיא הבהירות והנראות של הירח – לוקח לו להגיע למחצית הבהירות של הירח המלא. כאשר הירח נמצא ברבע הראשון או האחרון, הוא בוהק למעשה ב-1/11 הבהירות של ירח מלא. למעשה ברבע האחרון הוא אפילו עמום יותר (1/12) – בגלל שהאיזורים השטוחים הנראים יותר של “ימות” הירח נמצאים בחלק המואר”.
תפיסה מוטעית: הירח נראה גדול באופק משום שהאוויר מתנהג כמו זכוכית מגדלת ומגדיל את תמונת הירח
כאשר הירח באפק הוא נראה גדול ושטוח גם מהחלל. לא רק מכדור הארץ.
אף כי כולנו רואים את הירח, אדום ונפוח, גדול מאוד כשהוא עולה מעל האופק. כמה שעות מאוחר יותר, כאשר הוא נמצא גבוה בשמים, הוא הצטמק בהתאמה ונראה יותר נורמלי. מרבית בני האדם גם רואים שהשמש מתנהגת באורח דומה וגם קבוצות הכוכבים.
נכון ששכבת האטמוספירה עבה יותר בכיוון האופק. כאשר מסתכלים למעלה עוברים דרך החלק הדק ביותר של האטמוספירה וככל שמתקרבים לאופק יש יותר אוויר שצריך לחדור כדי להסתכל לחלל.
ואולם האוויר דווקא דוחס את תמונת הירח, ולא מגדיל אותה. האם מישהו שם לב לעובדה שהירח נראה פחוס מיד לאחר שהוא עולה באופק? הסיבה היא שעוביים שונים של האוויר ליד האופק משבשים את צורת הירח ומקטינים את הירח מלמעלה למטה. כתוצאה מאפקט זה, הירח נראה ארוך יותר ליד האופק. תופעה זו נקראת אשליית הירח, ואכן זו אשליה. אפשר להשוות את גודל הירח העולה עם חפץ ביתי, נאמר עפרון במרחק של זרוע מהעין, ולחזור על הפעולה כעבור כמה שעות.ניתן להבחין כי הגודל לא השתנה באופן ניכר. האשליה אכן משכנעת אבל אינה אמיתית.
מה שקורה כאן הוא שהמוח מתרגם את השמים כאילו הם הרבה יותר רחוקים באופק, וקרובים יותר בזניט (ישירות מעל הראש). הדבר אינו מפתיע אם נסתכל על השמים ביום מעונן והעננים נמצאים רק כמה קילומטרים מעלינו ואולם ליד האופק הם עשויים להיות מאות קילומטרים מאיתנו. הירח, כאשר הוא נמצא מעל האופק, מתורגם למוח שלנו כמרוחק מאוד. מאחר והוא נראה באותו גודל כאשר הוא בזניט, המוח מתרגם זאת כגדול יותר מבחינה פיזית. אחרת, המרחק דווקא היה גורם לו להיראות קטן יותר.
