מדע, לא בידיוני: לארי ניבן

צריך מישהו שיתווה כיוון, מישהו שייתן למדענים של היום את ההשראה כדי ליצור דברים, גם אם יש סיכוי לא קטן שהם לא ייראו בעצמם את פירות עמלם. המוזה של המדענים, אפשר לומר: סופר המדע הבידיוני. לארי ניבן

חלק בלתי נפרד מעולם המדע הוא החזון, המטרה. לעיתים המטרה ברורה. גנטיקאים, למשל, מנסים לגלות את צפונות הגנום האנושי כדי ליצור עולם נטול מחלות גנטיות- עולם בלי טייזקס, בלי ניוון שרירים ומחלות דומות, ולחסוך מהדורות הבאים את הסבל הנוראי הזה. זו מטרה ברורה, חזון חד מאוד.

לפעמים המטרה פחות ברורה- מתמטיקאים, למשל. למה הם חותרים? מה הם יוצרים, עם כל המשוואות שלהם, המספרים, ה-Xים וה-Yים. התועלת שתצמח מפיתוחים מתמטיים היא מעט יותר מעורפלת. עשויות לחלוף עשרות ומאות שנים עד שיצמחו פירות מעשיים מרעיון מתמטי חדשני.

אז לפעמים צריך מישהו שייצור את החזון הזה. צריך מישהו שיתווה כיוון, מישהו שייתן למדענים של היום את ההשראה כדי ליצור דברים, גם אם יש סיכוי לא קטן שהם לא ייראו בעצמם את פירות עמלם. המוזה של המדענים, אפשר לומר: סופר המדע הבידיוני.

המאמר הנוכחי עוסק ברעיונות של לארי ניבן. לארי ניבן הוא אחד מגדול סופרי המדע הבידיוני של חמישים השנים האחרונות, נחשב כאחד מדור הנפילים של הזאנר הזה יחד עם אייזיק אסימוב, ארתור סי קלארק ועוד.

הכתיבה של ניבן היא בסגנון הידוע בתור 'מדע בידיוני קשה': מדע בידיוני המושתת על מדע, על רעיונות טכנולוגיים מהפכניים. זאת בניגוד לפנטזיה בסגנון 'שר הטבעות', סגנון שעוסק יותר בדמויות, בעלילה שהיא קצת כמו טלהנובלה, בסיפורים אנושיים ורגשות. בפנטזיה הסיפור מתרחש על רקע של כוכב אחר או טירה ביער מכושף אבל יכול גם באותה המידה להתרחש בארגנטינה של ימינו.

לארי ניבן מצטיין במיוחד בכתיבת מדע בדיוני 'קשה', וספריו עשירים ברעיונות מדהימים ומופלאים מבוססים על מדע אמיתי. אין זה מפתיע, אם כן, שניבן הוא בעל תואר ראשון במתמטיקה.

אחת הבעיות הרציניות שניצבות בפני כל סופר מדע בדיוני היא השאלה- כיצד עוברים את המרחקים העצומים של החלל? המרחקים בין הכוכבים הם כאלה, שטיסה בחללית במהירות שאנחנו מסוגלים לה היום, עשויה לארוך כמה אלפי שנים בין שני כוכבים- אפילו אם הם קרובים יחסית זה לזה.

הפתרון הוא, כמובן, להאיץ את החללית למהירות גבוהה יותר- קרוב ככל שאפשר למהירות האור. זה לא כל כך פשוט: אפילו החלליות הכי מהירות שיש לנו עכשיו, החלליות וווי'גר 1 ווו'יגר 2, יעברו את המרחק אל הכוכבים הקרובים ביותר רק בתום כמה עשרות אלפי שנים של מסע.

כדי להאיץ את החללית, היא נדרשת לסחוב עימה כמויות גדולות של דלק. הרבה דלק פרושו חללית כבדה יותר, ואז צריך יותר דלק כדי להאיץ אותה, ואז היא כבדה יותר, ואז צריך יותר דלק וכו' כו'…אתם מבינים את הבעיה.

בשנת 1960 הציע הפיסיקאי רוברט בוסארד רעיון תאורטי מחוכם למדי, שיכול לאפשר טיסה במהירות גבוהה מאוד – אולי אפילו עד שני שליש ממהירות האור- ללא הצורך בדלק על החללית. שיטת ההנעה שלו נקראת 'מגח בוסארד' או באנגלית bussrad ramjet, וזו גם השיטה שניבן בחר להעזר בה בחלק מספריו.

הרעיון הכללי של מגח בוסארד הוא זה: החלל ה”ריק” הוא לא באמת ואקום מושלם, ויש בו מעט גז- כמה אטומי מימן והליום בודדים בכל מטר רבוע. בקדמת החללית נמצא מתקן איסוף גדול שמתעל את האטומים לתוך החללית. דמיינו לעצמכם משפך ענק שמפליג בחלל- זה הרעיון הכללי.

האטומים הללו ייסחפו לתוך מנוע החללית, שם הם ישמשו כדלק- כנראה בתהליך של היתוך גרעיני, או כל תהליך אחר שיכול להפיק מספיק אנרגיה כדי לדחוף את החללית קדימה. ככל שהחללית תנוע מהר יותר, היא מסוגלת לאסוף עוד ועוד אטומים מהחלל. באופן זה ניתן להגיע, תאורטית, למהירות גבוהה ביותר, מבלי להזדקק למיכלי דלק כבדים.

הרעיון הזה לא מושלם, ויש איתו כמה בעיות מעשיות שאולי יום אחד נצליח לפתור ואולי לא. אבל הוא בהחלט אפשרי מבחינה תאורטית, ובספריו של ניבן מגח בוסארד מניע ספינות ענק, שמכילות אלפי מתיישבים מכדור הארץ, ומביא אותן בתוך כמה עשרות עד מאות שנים בודדות אל כוכבי לכת עליהם האנושות מתיישבת בהדרגה.

הרעיון הבא שמעלה ניבן בספריו מגיע מתחום שהוא חציו פיסיקה וחציו ביולוגיה: זן משונה של עצים הנקראים 'עצי שלבים', ובאנגלית stage trees.

העצים הללו מתוארים כתמירים ובעלי גזע עבה מאוד, ומה שמייחד אותם הוא שהם מסוגלים להפוך את האנרגיה מהשמש לחומר דמוי דלק רקטי בעל עוצמה אדירה. כשהעץ מגיע לבגרות, הוא כבר מלא עד להתפקע בחומר הבעירה הטבעי הזה, ואז מתחולל תהליך כימי שמביא להתלקחות פתאומית של חלקו התחתון של העץ. אני חושב שאתם מתחילים לקבל את התמונה- העץ הזה הוא בעצם מין טיל טבעי, רקטה טבעית. הבעירה של הדלק הרקטי גורמת לעץ להמריא לשמיים במהירות, כשחלקים ממנו מתנתקים במהלך ההמראה- ממש כמו שלבים של טיל קונבציונלי לשיגור לווינים לחלל, ומכאן השם- עצי השלבים. חלק מהעצים, מתאר ניבן, אפילו מצליחים להגיע למהירות שמאפשרת להם להתגבר על כוח המשיכה ולברוח לחלל, שם הם עושים את דרכם אל כוכבי לכת אחרים ומזריעים גם אותם.

עד כמה משונה נשמע לכם הרעיון הזה? עצים ממריאים לשמיים, דלק רקטי בתוך הגזע…חלק מהאנשים יראו בזה פנטזיה גמורה, אני מניח.

אבל אני מבקש להעלות כאן שתי נקודות. האחת, שהטבע מסוגל ליצור תרכובות כימיות שנראות במבט ראשון משונות לא פחות מחומר בעירה סילוני. למשל, חומר שזורח בחושך אצל הגחלילית, או רעלים בעוצמה אדירה אצל חרקים מסוימים. אז למה לא חומר כימי שבוער בעצמה אדירה? זו רק תרכובת מסוג אחר, זה הכל. אם תחשבו על זה, אנחנו כבר מפיקים חומר בעירה- במעיים שלנו…

הנקודה השניה, שהביוטכנולוגיה מתקדמת בצעדי ענק בבכל יום: הביוטכנולוגיה היא אולי התחום המתפתח בצורה הכי מהירה במדע של ימינו. אנחנו יודעים היום לעשות דברים לקוד הגנטי של בעלי חיים שלפני חמישים שנה, כשניבן כתב את חלק מספריו, אפשר היה רק לחלום עליהם. ניבן כותב, דרך אגב, שאת עצי השלבים יצרו חייזרים בעלי ידע מתקדם בביוטכנולוגיה. אנחנו יודעים לגרום לעיזים לייצר תרופות בתוך החלב שלהם. בית חרושת טבעי לתרופות. אז למה שבעוד מאה שנה מעכשיו לא נוכל לגרום לעצים להפיק חומר בעירה באופן טבעי? נחבר כמה גזעים כאלה למשגר לוויני, ואז…השמים הם הגבול, לא?

אם זה לא גורם לכם לרצות להיות מדען בתחום הביוטכנולוגיה והגנטיקה, אני לא יודע מה יגרום.

הרעיון האחרון שאני אדבר עליו, הוא גם הרעיון המפחיד ביותר ובאופן מדאיג גם הכי קרוב למימוש.

לארי ניבן מתאר בספרים שלו מתקן המכונה 'טאספ' ('מטפטף', בתרגום חופשי לעברית). הטאספ הוא קופסה שחורה קטנה שמתלבשת על הגולגולת, וממנה בוקע חוט מתכת דק. החוט הזה נכנס לתוך הגולגולת, לתוך המוח, היישר אל המרכז האחראי על תחושת העונג, על הכיף, על האושר.

הטאספ משחרר זרם חשמלי זעיר לתוך החוט ואל מרכז האושר של המוח, וגורם לבן אדם לחוש את העונג העילאי ביותר האפשרי. אין כיף גדול יותר מזה. זה גירוי ישיר, ללא מתווכים, רכבת אקספרס ללא עצירות ביניים, אל המקום שעושה לך את זה יותר מכל דבר אחר. יותר טוב מכל סם, יותר טוב מסקס, יותר טוב מכל דבר שתוכלו לעלות על דעתכם.

מה קורה לבן אדם אחרי שהוא חווה עונג כזה, תענוג שאין לו מתחרים, האושר האולטימטיבי? הוא רוצה עוד. ועוד. ועוד. הוא לא יכול להפסיק. החיים בלי הטאספ נראים אפורים ומדכאים ביחס לעונג הבלתי יאמן הזה. אתה מתמכר לטאספ, משתעבד לו, רוצה עוד ועוד ולא מסוגל להביא את עצמך להתנתק מהקופסא השחורה הקטנה הזו.

בספריו מתאר ניבן איך נוצרת מגיפה של מכורים לטאספ, נרקומנים שיושבים כל היום עם חיוך מרוח על הפנים, בקושי אוכלים ושותים, מזניחים את המשפחות שלהם. נרקומנים אמיתיים.

תופתעו לשמוע, אבל הטכנולוגיה הזו כבר קיימת- היא כאן, והיא עובדת. השיטה הזו, המכונה “עירור מוחי עמוק”, משמשת לטיפול במחלות ניורולוגיות כמו פרקינסון. משתילים אלקטרודה בתוך המוח, ובעזרת זרם חשמלי משנים את הפעילות המוחית כך שהרעידות שגורמת המחלה שוככות. לפני שנה הכריזה אוניב' בריסטול בבריטניה על ניסוי שמטרתו לפתח טיפול בדיכאון באמצעות החדרת אלקטרודה למוח- הזרם החשמלי יגרום לתחושה של אושר! מוכר לכם?…. העתיד כבר כאן, רבותי.

מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה.