חגיגות היובל לספוטניק מעלות תהיות לגבי עתיד חקר החלל

האם כיבוש החלל נעצר? לרגל חגיגות יובל לספוטניק יש החוששים שלא נראה בימי חיינו בני אדם צועדים על קרקע המאדים

לפני חמישים שנה, שיגרה ברית המועצות לחלל את הספוטניק-1 – שלא היה הרבה יותר מכדור מתכת מצפצף. זו היתה הפעם הראשונה שעצם מעשה ידי אדם הקיף את כדור הארץ.
ההישג הזה, ב-4 באוקטובר, 1957, הדהים והבהיל את אמריקה. הוא היווה את ירית הפתיחה למירוץ חלל עתיר-מימדים בין מעצמות-העל של העולם. מירוץ זה הגיע לסיומו 12 שנים מאוחר יותר, עם החללית אפולו, כאשר האסטרונאוט ניל אמסטרונג צעד על פני הירח. הסובייטים מעולם לא הגיעו עד לשם. “ספוטניק-1 שינה את העולם,” אומר מיכאל גריפין, מנהל בנאס”א, “הוא שינה את ההיסטוריה.”

ואולם במאמר שפורסם בעיתון האמריקני USA TODAY, נכתב כי היום, כאשר אנו מתקרבים לשנת היובל להולדתו של עידן החלל, ניכר תסכול מצד האנשים שהיו מעורבים בתחילת התהליך ומצד האנשים שרוצים להמשיך בחקר החלל. ראיונות עם מדענים, אסטרונאוטים, ביורוקרטים והיסטוריונים חושפים צער על החלטותיה של אמריקה לגבי המסע בחלל, וחוסר הסכמה לגבי המטרות הנוכחיות שלה – שהן כרגע לחזור לירח, במקום להתמקד במאדים. אותם אנשים תוהים : האם התלהבותה של אמריקה ממסעות מחקר במערכת השמש אבדה בחלל?
“האמריקאים פחות מתעניינים בלעשות מעשים נועזים,” מודה גריפין, אך טוען שהתמיכה הציבורית בהמשך חקר מערכת השמש עדיין איתנה. גריפין רואה את תכניתה של נאס”א לחזור לירח בעשור הקרוב – תכנית בעלות של 100 מיליארד דולר – כצעד ראשון חשוב בדרך למאדים. אחרים אינם מתרשמים מתכניתה של נאס”א ומאמינים כי ארצות הברית צריכה להמשיך ולהפגין את אותה השאפתנות שהיתה לה לפני חצי-מאה, לאחר הלם השיגור של הספוטניק.

אתר האינטרנט של הבי.בי.סי מדווח כי ביום שלישי, 2 באוקטובר 2007, התכנסו בוגרי תוכנית החלל הסובייטית במתקן האימונים לקוסמונאוטים סטאר סיטי ליד מוסקבה לטקס חשיפת האנדרטה לציון שיגור הספוטניק ב-1957 . משתתפים אחרים באירוע אמרו, בפרפראזה על דבריו של ניל ארמסטרונג כי דווקא שיגור הספוטניק היה צעד גדול לאדם ואמצעי תעמולה מצוין לסוביטים בשיאה של המלחמה הקרה. בעת השיגור צפו מיליוני אנשים ברחבי העולם בנקודה המנצנצת (שהיתה ככל הנראה השלב השלישי של המשגר שהעלה את הספוטניק לחלל) וחילחלה ההכרה כי משהו בסיסי ביותר השתנה.

חמישים שנה מאוחר יותר, למעלה מ-800 לוויינים מקיפים את כדור הארץ, ומשמשים לתקשורת, ביון וניווט. שיגור הספוטניק . “שיגור הספוטניק היה ציון דרך משמעותי בתולדות האנושות כמו גילוי אמריקה בידי קולומבוס”, אמר יורי קארס, מומחה לתוכנית החלל הרוסית “באמצעות שיגור הספוטניק, החלה האנושות להרחיב את תחום מחייתה אל מחוץ לכדור הארץ” אמר.

לאחר הספוטניק נרשמה סדרת הצלחות בחלל בידי ברית המועצות שהונעה על ידי היריבות מול ארה”ב. בין ההצלחות ניתן למצוא את האדם הראשון בחלל, יורי גגארין ואת הליכת החלל הראשונה של ליאונוב. כעת לאחר תקופה ארוכה של צמצומים בתוכנית החלל הרוסית, הבטיחו סוף סוף המדענים והקוסמונאוטים ברוסיה להבטיח לעצמם תקציב משמעותי מן הממשלה – 12 מיליארד דולרים בעשר השנים הקרובות – תקציב זעום לעומת זה של נאס”א אך מספיק כדי שיאפשר לרוסים לבצע כמה תוכניות שאפתניות, ובהן שיגור בני אדם למאדים בשנת 2020.

ואולם בכירים בתעשיית החלל מפקפקים באפשרות שארה”ב או רוסיה, או כל אומה אחרת, תגיע למאדים בתקופה הנראית לעין.אילון מוסק, שהקים חברה פרטית שמקווה להשתמש ברקטות שלה כדי לעזור לנאס”א לשאת משאות לחלל, אומר שלמרות שרוב הטכנולוגיה התקדמה, הטכנולוגיה של ארה”ב להטסת אנשים בחלל התייבשה ונבלה. “נהגנו להיות מסוגלים להגיע לירח… עכשיו כל שאנו יכולים לעשות הוא להגיע למסלול מסביב לכדור הארץ במעבורות החלל הישנות והחורקות האלו,” אומר מוסק. “לקחנו צעד אחורנית.”
תכניתה השאפתנית ביותר של נאס”א לעשור הקרוב היא חקר הירח, כאשר המאדים הוא המטרה העיקרית השניה למחקר אנושי. גריפין אומר שהוא מעוניין לכוון את סוכנות החלל לשלוח אסטרונאוטים למסע בן שלוש שנים למאדים ב- 2030. “ב- 1960 דימיינו שנשלח אנשים למאדים ב- 1980,” אומר לואיס פרידמן, ראש החברה הפלנטרית – קבוצה שתומכת בחקר החלל. “ב- 1970 דימיינו שנעשה את זה לקראת סוף המאה… נראה שהדרך למאדים עוד ארוכה, והיא הולכת ומתארכת כל הזמן.”

בעיות תקציביות גרמו לעיכובים בתכנונים להטיס אסטרונאוטים ב- 2012 על סיפון ספינת-חלל חדשה, אל הירח והמאדים. תכנונו של הטיל לירח יתחיל רק ב- 2011. כיום, הבעיה הגדולה ביותר של נאס”א עשויה להיות חוסר העניין הציבורי בחקר החלל, בתקופה בה אמריקאים ממוקדים יותר במלחמה ובטרור.

“עמים ותרבויות מאבדים את תשומת הלב מאד מהר,” אומר אלן בין, אסטרונאוט לשעבר בן 75 ואחד מ- 12 האנשים שהלכו על פני הירח. “פשוט ככה זה.” לפני חמישים שנה, תשומת הלב של אמריקה נתפסה ע”י הספוטניק – לוויין מתכת מעופף שלא היה גדול בהרבה מכדור חופים. “המנהיגים שלנו הבטיחו לנו כל הזמן שהטכנולוגיה שלנו והמערכת הסוציו-אקונומית שלנו היו יותר טובות מאלו של הסובייטים,” אומר היסטוריון החלל האוורד מק'קורדי מהאוניברסיטה האמריקאית. “ואז הם הקדימו אותנו! … זה היה הלם.” לפי מק'קורדי, הספוטניק גם הוסיף שמן ללהבת הפחד ממתקפה אטומית. “אם אתה יכול להטיס לוויין מעל ארצות-הברית, אתה יכול להפיל טיל על העיר ניו-יורק.”
הגאווה הלאומית לא השתפרה כאשר ארצות הברית ניסתה לשגר לוויין משלה חודשיים לאחר מכן. הטיל התרומם מספר מטרים מטרים מעל כן השיגור, פרץ בלהבות וקרס.
אמריקה השיגה את הסובייטים בסוף הודות לחלוץ החלל הגרמני וורנהר וון-בראון והצוות שלו של גאוני הנדסה. ארבעה חודשים לאחר הספוטניק, הטיל של וון-בראון העלה לוויין למסלול.

המירוץ המשיך בשיאו, ונגמר עם נאומו של ארמסטרונג- “צעד קטן לאדם, זינוק עצום לאנושות” על גבי הירח, בעשרים ביולי, 1969. לפי אחד מחברי הצוות של וון-בראון, הסובייטים למעשה עזרו לארה”ב בכך שהקדימו את האמריקאים במירוץ החלל, למרות שזה לא נראה כך באותה תקופה. “זה ממש ריכז את תשומת הלב של כולם, כולל הנשיא, על הבעיות שהיו לנו,” אומר קונרד דאננברג, בן 95 החי עתה במדיסון. אילולא הספוטניק, יתכן שהאמריקאים לא היו מגיעים לעולם לירח. לכל הפחות, “לא היינו עושים את זה לפי אותו לוח זמנים,” אומר היסטוריון החלל רוג'ר לאוניוס ממוזיאון החלל והאוויר הלאומי הסמיתוסניאני. חקר החלל קיבל תמיכה פוליטית בלתי-פוסקת כל עוד מירוץ החלל נמשך. עם השגת הנצחון, נפסק העניין.

נאס”א חיסלה את תכנית האפולו בזמן שאסטרונואטים עדיין חקרו את המכתשים והמישורים של הירח. שני טילים שהיו מוכנים לשאת צוותים אל הירח נותרו להחליד, מיותמים, כאשר נאס”א ביטלה את המסעות לירח. “בתחילת שנות ה- 70, היתה לנו מערכת תחבורה שהיוותה את הגרעין לחקר מערכת השמש הפנימית,” אומר גריפין מנאס”א. “השלכנו את כל זה… ככל שאני יודע יותר, כך ההחלטה הזאת נראית מטופשת יותר.” לא רק הפוליטיקאים היו משועממים. אפילו באותה תקופה, רוב האמריקאים חשבו שתכנית אפולו לא היתה שווה את המחיר, לפי מחקר של לאוניוס.
התמיכה הציבורית במחקר אנושי של החלל היה ועודנו “באורך של קילומטר, ובעומק של סנטימטר,” אומר לאוניוס. אמריקאים אוהבים את הרעיון בתיאוריה. הם לא אוהבים לשלם עליו. סקר של USA Today / CNN / Gallup ב- 2003 הראה ש- 53% מהאמריקאים ראו בחיוב את הרעיון למסע חדש לירח, אך רק 31% הסכימו לשלם מיליארדי דולרים על מסע שכזה. לאחר תקופת אפולו, רוב האסטרונאוטים הגיעו לחלל על גבי המעבורת, שהחלה לטוס ב- 1981. על אף היותה פלא של הנדסה, המעבורת רק חגה מסביב לכדור הארץ בכל מאה-וקצת הטיסות שביצעה. היא לא מסוגלת לעשות שום דבר אחר.

“המעבורת היתה נהדרת בטיסות הראשונות,” אומר תומס סטפורד, שטס במשימות האפולו והג'מיני. “ואז היא התחילה לחזור על עצמה.” אין פלא, לדבריו, שהאמריקאים כיום מתעלמים ברובם ממשימות המעבורת. היום, כאשר נגמרה התחרות הגיאופוליטית שדחפה את הפוליטיקאים לפעולה, קשה למצוא אנשים המאמינים שאמריקה תחזור לירח בקרוב. “אני לא רואה הרבה יוצא מאיתנו,” אומר בין, “עד שמישהו מאיים עלינו.”
חלק מהמבקרים אומרים שתכניותיה של נאס”א עבור הירח – שכוללות בסיסים חצי-קבועים – לא יאפשרו לנו להגיע למאדים. “אנו עלולים להסתבך… ולעולם לא להגיע למאדים,” אומר אדווין 'באז' אלדרין, האדם השני שהלך על הירח. “אנחנו נסתכל על היפנים והרוסים מנסים ביחד למצוא דרך להגיע למאדים.” גריפין טוען שנאס”א צריכה לבחון ציוד ופרוצדורות על הירח לפני שהיא לוקחת על עצמה מסע למאדים. “על הירח נלמד דברים שיהיה טיפשי לוותר עליהם,” הוא אומר, וקורא לירח “כלי עצום להפחתת הסיכונים”.
מבלי קשר ליתרונות המתקבלים מהמסע לירח, מוסק בן ה- 36 ופרידמן בן ה- 67 אינם חושבים שיזכו בימי חייהם לראות בני אדם צועדים על על פני השטח האדומים ומאובקים של המאדים. “אין דבר שאני רוצה יותר מלראות מסע אנושי אל המאדים,” אומר פרידמן, “אך אני לא חושב שזה עומד לקרות בחיי.”

לסקירה ב-USA TODAY

לידיעה בבי.בי.סי
לאתר מיוחד שהוקם לכבוד המאורע במסגרת אתר סוכנות החלל האירופית