ד”ר יחיעם שורק/הכל בגלל ריב האחים?!?

ד”ר יחיעם שורק בוחן עד כמה נכונה האימרה שבית המקדש חרב בגלל ריב אחים, ומגיע למסקנה כי כיבוש יהודה על ידי הרומים לא שונה מהתנהגותם כלפי עמים אחרים

כאשר ניהלו מתנגדי ההתנתקות את הקמפיין שלהם, הם העמידו במרכז טיעוניהם את האפוקליפסה של מלחמת אחים, כאילו שבתקופה הקדם-התנתקותית ובעיקר במהלכה, יווצר קרע נורא בחברה הישראלית עד כי תהיה “יד איש באחיו”. זאת ועוד, המנטרה של ה”אחים”, שמשה היטב את המתנחלים כדי להשיג את מטרותיהם: “כולנו אחים”, “אח לא יגרש אח” ועוד.

הללו ניסו, כמיטב דרכם ב”קודש”, לגייס אף את ההיסטוריה של עם ישראל, כדי שתשמש פרקליטה מעולה לכיסתו”ח טענותיהם. הללו הציגו את פיסגת אסונותיו של העם היהודי – חורבן בית ראשון, ההשתעבדות לרומא, חורבן בית שני וכשלון מרד בן כוסבה, שהם האסונות ה”קלאסיים” הידועים – כתוצאה ברורה של ריב אחים, של קרעים ושסעים בחברה היהודית, שהעמיקו לכלל תשתית לתבוסה מול כל אירוע טראומתי.

כל גיוס חומר היסטורי שהוא פסול בכל מקרה מכיוון שאין אירוע אחד דומה למשנהו, קל-וחומר שאינו זהה לו, ואזי עושה המשתמש בחומר רמיה לעצמו ולסביבתו. חמור מכך הוא גיוס חומר היסטורי, שהקשרו לעניין המגוייס רחוק ודחוק.

על שום כך בקשתי להעמיד דברים על דיוקם, ולהתייחס ביתר העמקה, לאחד מהם, לסוגיית השתעבדותה של יהודה לרומאים, שבגינה אפילו יוסף בן מתתיהו נפל ברשתה של השבלוניזציה והפינטוז המיתולוגי: בשל ריב האחים השתעבדה יהודה לרומא.

נקדים ונאמר כי אין בין חורבן בית ראשון לבין אפקט “ריב האחים” לא דבר ולא חצי דבר. במהלך ההיסטוריה היהודית בקשו ליחס לאירועים טרגיים את יסוד “ריב האחים” משתי מטרות: האחת – לשמור על ליכודה של החברה היהודית נוכח ימים קשים ומעיקים, בבחינת אזהרה: כל מריבה פנימית והתרסה כנגד מדיניות ההנהגה הקהילתית, תביא לחורבנה של הקהילה; השניה – לנמק את המהלך הטראגי של חורבן הבית ותוצאותיו הקשות. חורבנו עלול היה לגרום למשבר עמוק בתחום האמונה באל, שהרי הכיצד נכשל האל בניסיונו להגן על ביתו המקודש. התשובה היתה: החטא הנורא של ריב האחים, של מלחמת איש באחיו, כזו שהביאה לריחוק ידו המגוננת של האל בכבודו ובעצמו. אם כן באופן זה לא נפגעה האמונה, לא נפסד כוח האל ולא נשחק כבודו, וכל הנהגה יהודית, קטנה או גדולה, מקומית או ממלכתית, זכתה בהתעצמות, שהרי “בגלל ריב אחים חרב הבית”.

כשבוחנים, לשם משל, את הנסיבות שהביאו לחורבן הבית הראשון, רואים בבירור כיצד מלכי יהודה, מחזקיהו ויאשיהו ואילך, ניהלו באופן כושל ומפונטז מהלכים מרדניים כנגד השלטון האשורי ואחר-כך הבבלי, ללא כל סיכוי ועם הרבה סיכונים להפסיד במערכה. הללו הביאו על עצמם ועל צאן מרעיתם, העם, אסונות אין-ספור, כשהקשה מביניהם היה חורבן הבית. נכון שמלכים אלה ניהלו מאבק, ולעיתים עיקש וקשה, כנגד אופוזיציה מבית, לגיטימית ככל שתהיה, כגון עמדת הנביאים, ושהוליך אותם הנביא ישעיהו, שדלה בעיקרון של “שב ואל תעשה” בכל הנוגע למדיניות חוץ. המלכים לא שעו לעצתם, מה שנראה מאוד הגיוני באותה השעה, ושלמו עבור איוולתם וסכלותם מחיר יקר. אך מכאן ועד שיבוץ ההאשמה של ריב האחים רחוקה כרחוק מזרח ממערב.

אחד המקרים הקלסיים שלו מיוחס האשם של ריב האחים היה תהליך השתעבדותה של יהודה לרומא. אף יוסף בן מתתיהו נפל ברשתה של המנטרה המיתולוגית הזו בציינו כדלקמן: “אסון זה גרמו לה לירושלים הורקנוס ואריסטובולוס (האחים החשמונאים) בריבם זה עם זה, שכן קיפחנו את חירותנו ונעשינו נתינים לרומאים והוכרחנו להחזיר לסורים את הארץ שרכשנו בנשקנו לאחר שלקחנו אותה מידם” (קדמוניות היהודים יד, 77).

האם באמת קופחה החירות ויהודה היתה לנתינת רומא בשל ריב האחים? אין ספק, שבמקרה זה שפט יוסף בן מתתיהו את האירועים ובחן אותם מתוך “בטנו” ולא מראשו. האמנם?! ובכן, מעשה שהיה כך היה: בשנת 76 לפנה”ס, עם פטירת אלכסנדר ינאי (מחמת שכרות! הידעתם?!), גדול מלכי החשמונאים, לאחר טלטלה של שלוש שנות קדחת ותשישות גופנית ונפשית בעקבות המלחמות שניהל, ירשה אותו אשתו, שלומציון אלכסנדרה. ערב מותו ביקש ממנה ינאי להתפייס עם הפרושים ולקרבם אליה, אולי משום שהניח כי קיפוחם בימיו ובימי קודמו היה מעשה שטות, ושמא, משום שאחדות העם נראתה לו חשובה ביותר. ואולי בעקבות המרד שפרץ נגדו לאחר מפלתו בקרב עם הנבטים שבגולן. ואולי כלל לא הנחה אותה ינאי על ערש דווי, אלא הופצה שמועה, שמא מבית המלוכה, על מנת להכשיר את המפנה במדיניות הפנים – העברת המשקל הפוליטי מן הצדוקים האריסטוקרטים לפרושים העממיים.

שני בנים היו לינאי ולאלכסנדרה, יוחנן הורקנוס השני – הבכור ויהודה אריסטובולוס השני, הצעיר. אלכסנדרה מתפקדת כמלכה ואילו את משרת הכהונה הגדולה, המשנית למלוכה, העבירה לבנה הורקנוס, הן משום שמשרה זו נועדה לזכרים בלבד, הן משום שהיה הבכור אך רפה כוח וחלש ברוחו, וניתן היה לתמרנו על-ידי ההנהגה הפרושית. הפרושים, כאמור נהנו ממידה רבה של שלטון, והשפעה על בית המלוכה.

בנה הצעיר, אריסטובולוס נושל למעשה מכל תפקיד ממלכתי כבד ומוגדר, עם זאת יצא במצוות האם להילחם בדמשק, אך נכשל במשימתו.

אותו זמן איים טיגרנס מלך ארמניה על יהודה, אך סר ממנה בשעה שצר על עכו (פתולמאיס) ואף שב על עקבותיו לאחר שהזרימה לכיסו שלומציון אוצרות ומתנות רבות. יוסף בן מתתיהו מציין כי המהלך של שלומציון נעשה בהסכמת סליני (קליאופטרה) מלכת מצרים ששלטה אז גם על סוריה. (על סוריה? ויהודה בכללה? אז היכן העצמאות? הריבונות? זו כבר שאלה כבדה אחרת)

עם מותה של שלומציון, אך זו עצמה עיניה לנצח, השתלט אריסטובולוס בראש גדודי צבאו על מספר נקודות יישוב, בבחינת הפגנת כוח מול אחיו הורקנוס, ומשנודע לו כי הורקנוס ירש את מלוכת האם, אסר עליו אריסטובולוס מלחמה וכפה עליו להיכנע ולחזור לביתו.

למישחק ההתמודדות הפוליטית נכנס אנטיפטרוס האדומי (אביו של הורדוס) והמליץ להורקנוס להימלט לחרתת מלך הערבים, מחשש שיחוסל על ידי אחיו. חרתת קיבל, תמורת החסות שפרש על הורקנוס כספים רבים, שטח אדמה נרחב ותריסר ערים ובתוכן מידבא, לב, ערבה, עגלת, חלוצי מואב ועוד, שבזמנו כבש אלכסנדר ינאי מן הערבים. בתמורה יצא חרתת להילחם באריסטובולוס, דחק אותו לירושלים, צר עליו, ואליו הצטרפו העם והורקנוס, ורק הכוהנים נשארו עם אריסטובולוס.

תוך זמן קצר משתלטים הרומאים על יהודה והופכים אותה לאזור כבוש, מסופח לסוריה, לפרובינקיה הרומית. לא פלא שאף יוסף בן מתתיהו נפל בשבי הקונספציה כי ריב האחים הביא לחיסול הממלכה החשמונאית?

הבה נבדוק היטב מה קרה באמת?

אחר שרומא מסיימת בהצלחה, לאחר שורה של כישלונות די צורבים, את המלחמה הפונית השניה כנגד חניבעל מקרתא-חדתא (קרתגה) ב-202 לפנה”ס ודורסת סופית את קרתגה במלחמה הפונית השלישית ב-146 לפנה”ס, מוענקת לה השליטה על החלק המערבי של אגן הים התיכון והיא מתחילה לשאת עיניה לעבר החלק המזרחי של אגן הים הזה, ים, שרומא כינתה אותו בשם “mare nostrum” (“הים שלנו”). לאמיתו של דבר, בעוד המלחמה הפונית השניה השתוללה במגף האיטלקי (שנת 205 לפנה”ס), כרתה רומא ברית עם פיליפוס החמישי מלך מקדוניה. היה זה, כמובן, מנוף ראשוני, ליצירת האימפריה הרומית במזרח. פיליפוס גילה יחס ידידותי לחניבעל ואף התקשר בברית עם המלך הסלאוקי-הסורי, אנטיוכוס השלישי. התפתחות זו עוררה ברומא דאגה לאינטרסים שלה ולכן “קפצה” רומא על ה”מציאה”, כשערי יוון פנו אליה בבקשת עזרה (כנראה רומא עודדה אותן לכך): לשחרר אותן מעולה של מקדוניה. רומא מכריזה מלחמה על מקדוניה (200 לפנה”ס) ומקץ ארבע שנים מכניעה אותה. הצי המקדוני הוחרם, הוטל על מקדוניה קנס כספי, ליוונים ולערי יוון באסיה הקטנה ניתנה אוטונומיה, אך באופן זמני, והללו תהפוכנה לפרובינקיות רומיות בהמשך.

תואנה דומה מצאה רומא בענין הערים היווניות שבאסיה הקטנה (תורכיה של היום). הללו נכבשו על ידי אנטיוכוס השלישי ופנו בבקשת עזרה לרומא. גם הפעם הביטה רומא בדאגה על התרחבות ממלכת אנטיוכוס הסורית ואת לבה הסעירה העובדה שחניבעל, גדול אויביה בכל הזמנים, מצא מקלט בחצרו של אנטיוכוס השלישי.

המלחמה כנגד אנטיוכוס נמשכה שלוש שנים (189-192 לפנה”ס) והסתיימה בניצחון רומי. בחוזה הכניעה שעליו חתם אנטיוכוס, הוא נאלץ לוותר על שלטונו באסיה הקטנה, התחייב לשלם לרומאים קנס כספי כבד ונאלץ לוותר על הצי שלו.

ניצחון זה יצר איזון כוחות חדש באזור. שלוש הממלכות החזקות שפעלו עד כה: מקדוניה, סוריה ומצרים, ירדו מכוחן ומגדולתן. בעזרת הרומאים קמו “מדינות” קטנות וחלשות שראו ברומא את השליט העליון. אחת מהן היתה יהודה בזמנו! כן-כן: המרד המקבי-החשמונאי שפרץ בשנת 167 לפנה”ס היה מאוד נוח לרומאים, בבחינת נעיצת פיגיון בבטנה של הממלכה הסורית-סלאוקית, ובכך להכשיר את בואה של רומא למזרח. בהקשר זה ניתן להבין את ברית “הידידות המופלאה” שכרתה רומא עם יהודה המקבי בשנת 161 לפנה”ס, בבחינת תעודת ביטוח כנגד הסורים ויצירת איזון כוחות במזרח התיכון.

רומא מפוררת את הכוחות במזרח הקרוב והופכת אותם להיות תלוים בחסדה. במקביל רומא מתחילה לחדור למזרח, כשהיא מסייעת, כביכול, בידי ה”מדינות” הקטנות נגד הגדולות, ובסופו של דבר חזרה והשתלטה עליהן ושיעבדה אותן.

נציין את שנת 133 לפנה”ס, שבה הפכה מלכות פרגמון לפרובינקיה רומית בשם “אסיה”, כתחילתו של תהליך היסטורי שבמהלכו השלימה רומא את השתלטותה על המזרח הקרוב ובנתה לעצמה את האימפריה, הגדולה ביותר בכל תולדות העולם הקדום.

אחד השליטים המקומיים במזרח הקרוב, מיתרידתס מלך פונטוס שבאסיה הקטנה, צבר כוח וסיכן את התוכניות הרומיות במזרח. הוא כרת ברית עם הפרתים, אויביה המושבעים של רומא, ואף פלש ליוון גופה.

רומא, שהאינטרסים שלה במזרח נפגעו כתוצאה מהתחזקותו של מיתרידתס, העמידה מולו מצביא רומי מנוסה (74 לפנה”ס), שהביסו ודלק אחריו עד ארמניה. מיתרידתס זכה להגנתו של טיגרנס מלך ארמניה, ולוקולוס, אותו מצביא רומי, ניהל נגד שניהם מלחמה קשה וממושכת.

בתום הקרבות, 67 לפנה”ס, מסיים מצביא רומי אחר, מהולל ומנוסה לא פחות, גנאיוס פומפאוס, את ביעור קיני שודדי-הים מאגן הים התיכון, ומתמנה למפקד העליון של הצבא הרומי במזרח. פומפיאוס הביס את מיתרידתס והפך את פונטוס ואת ביתיניה לפרובינקיות רומיות, כמו כן היכה את הפרתים.

ומה זה אומר מבחינת רומא והמזרח? רומא מתכוונת להשתלט על המזרח הקרוב – על סוריה (ובכללה יהודה) ועל מצרים, ושום כוח שבעולם לא יעצור אותה ממימוש תוכניותיה.

ומה קורה אותו זמן ביהודה?

שני האחים, הורקנוס ואריסטובולוס רבים זה עם זה, ובבוא נציגו האישי של פומפיאוס, ליהודה, הם מעריפים עליו מתנות רבות וכספי עתק כדי שיבחר מי מביניהם זכאי לשלוט.

משלחת רמת דרג עשתה דרכה לדמשק, שם ישב פומפיאוס, כדי לשטוח בפניו את טענות מרכיביה וגורמיהם. הנציג של אריסטובולוס אף שלח לפומפיאוס גפן זהב גדולה – 500 כיכר, ועליה הכתובת “מאלכסנדרוס, מלך היהודים”. נציגות “עממית”, מהעם, הסתייגה בפני פומפיאוס ממסירת מפתחות ההנהגה למי מבין האחים, ותבעה כהונה במקום מלוכה. כוונותיה היו ברורות לחלוטין, וביטאו אף את שאט הנפש מהשלטון החשמונאי.

האחים מתבכיינים לפני פומפיאוס בנוסח של: “למה לי מגיע יותר?”.

הורקנוס טען שלו מגיעה זכות השליטה בשל בכורתו ובשל העובדה שאחיו אריסטובולוס הדיחו בברוטליות ממעמדו זה. זאת ועוד, הוא יותר מרמז כי אריסטובולוס אלים ואיש כוח ומדנים ואף עוסק בשוד ימי (הכוונה היתה לזעזע את פומפיאוס שיצא זמן קצר קודם לכן למשימת ביעור קיני הפירטים מאגן הים התיכון).

אריסטובולוס טען לעומת זאת כי הורקנוס אינו כשיר למלוכה ואינו ראוי כלל לשלטון – “חדל מעשה הוא ולפיכך מעורר הוא בלב הבריות אי כבוד” (קדמ’ יד, 44).

פומפיאוס שילח את הנציגים לבתיהם והודיעם כי את החלטתו ייתן לאחר שיפתור את בעייתם של הנבטים. לרומאים איפוא היו משימות חשובות במישור הביטחוני והכלכלי, ומכאן – הגיאו-פוליטי: לבלוע את המזרח הקרוב בשיטת הסלאמי, כשיהודה אחרונה בתור, לפני מצרים, ובינתיים נוקטים הרומאים בשיטה של “הפרד ומשול”, או “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”. כלומר, עימות ומתיחות בין שני הצדדים (ואולי אף שלושה) רק יועיל להם בהמשך.

אריסטובולוס, אגב, לא הבין את הרמזים הרומיים ולא הניח את נשקו ופומפיאוס ציווה לתקוף אותו. המהלך הצבאי נמנע, כשאריסטובולוס קבל עליו את “דין התנועה” ונכנע לעוצמה הרומית.

בינתיים, כאילו בתוך תיאטרון אבסורד של יוסף בן מתתיהו, מאי-שם, משובץ קטע שבו מתרשם פומפיאוס מפירות התמר והצרי – המשובח שבבשמים – שמגדלים ביריחו.

ומבלי משים חושף את כוונותיה הכלכליות-רווחיות של ההשתלטות על יהודה. אזור ים המלח נחשב לאטרקציה שמיקדה אליה את תשומת הלב של שליטים ומפקדי צבא. האזור עשיר בפריטי ריפוי, בישום ובעיקר מילוח, ששום שליט לא יוותר עליו (משכורת לחיילים שולמה, אגב, בנסיבות מסויימות בגושי מלח, ומכאן המילה salary באנגלית שפירושה משכורת, ומקורה מהסלריום, מהמלח), קל-וחומר פומפיאוס. שיבוצו של הקטע ה”מוזר” מתיישב היטב עם כוונות ההשתלטות הרומיות.

ונחזור לעניינית ה”רציניים” יותר: פומפיאוס זעם על כך שאריסטובולוס אינו עומד בהבטחות שהבטיח – כסף-כופר והנחת היד מלחימה. אריסטובולוס נעצר ונאסר ופומפיאוס התכונן לפרוץ לירושלים. בעיר נחלקו התושבים בין תומכי פומפיאוס ומתנגדי המאבק בכלל לבין הנוטים אחר המרדן.

הרומאים נפרסו במחנה הצפוני – נקודת התורפה של ירושלים, ואף כבדו את יום השבת היהודי, משנמנעו לפרוץ אל העיר ואף לא ירו לתוכה אבני בליסטראות.

משפרצו לעיר והכניעו את התנגדות תומכי אריסטובולוס, לא נגעו פומפיאוס ואנשיו באוצרות המקדש, אלא אף הורו למחרת לטהר את המקדש ולחדש בו את העבודה הפולחנית.

המורדים נענשו בעריפת ראש.

ירושלים ניתנה למס עובד, את ערי חילת סוריה שהשתייכו בזמנו ליהודה קרעו, לערי הפוליס היווניות-הלניסטיות ניתנה שוב העצמאות, ובכללן יפו וקיסריה.

“אסון זה” – כך מתבטא יב”מ – “גרמו לה לירושלים הורקנוס ואריסטובולוס בריבם זה עם זה. שכן קיפחנו את חירותינו ונעשינו נתינים לרומאים והוכרחנו להחזיר לסורים את הארץ שרכשנו בנשקנו, לאחר שלקחנו אותה מהם” (שם, 77).

האמנם?

ובכן, כמו לומר בערך כי נבחרת הכדורסל של דימונה (ויסלחו לי הדימונאים) כשלה מול אלופת האנ.בי.איי, מכיוון שבשורותיה של הראשונה שלט אי-סדר, מריבות פנימיות בנוסח של “מלחמת אחים”.

הנמשל: להניף את דגל “מלחמת האחים”, שהביאה להשתעבדותה של יהודה לרומא, זה פשוט לא רציני ואף מעליב במישור המחקרי, האנליסטי.

שיטה זו ידועה היתה לאורך הספרות היהודית העתיקה והועמקה-הועצמה במשך השנים, כדי לשרת מטרה מרכזית אחת – לפתח את התלכיד היהודי ולגבשו סביב ההנהגה הרבנית, הקהילתית, ובמעין שיווק אגרסיבי הופנם בקרב היהודים המסר הבא: אם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה לצד זה!

אז מה היה באמת?

רומא ניהלה מדיניות אימפריאלית לכיוון המזרח הקרוב כבר במחצית הראשונה של המאה השניה לפנה”ס. תוכניותיה המוצהרות היו להשתלט על כל אגן הים התיכון בשלבים. כך נהגה מהמאה השלישית לפנה”ס ואילך, כששום כוח או דבר לא עמד בפניה. את ההשתלטות בצעה בדרכים צבאיות ו/או ערמומיות. כאשר מסיים פומפיאוס את משימת ביעור קני הפירטים ומתמנה למסדיר העליון של ענייני רומא במזרח, היה ברור שרומא מתכוונת לבלוע את הממלכה הסורית-סלאוקית ולאחר מכן את המצרית-תלמית. ברגע שהיא הופכת את סוריה לפרובינקיה נפל דבר במזרח – גם יהודה עוברת לרשותה במסגרת אותה “עסקת חבילה”.

והרומאים כמו הרומאים אינם ממהרים לבלוע את הטרף. שיטתם ידועה כ-sedendo romanus vincit = הרומאי מנצח באורך רוחו. הם ינצלו כל מיני מאבקים פנימיים, אינטריגות, חיכוכים על רקע אישי כדי ללכוד את הטרף ולשתקו. כך היה ביהודה. גורלה נגזר ונחתם מרגע שהרומאים השתלטו על סוריה. נותר רק מועד ההשתלטות, והוא, כך דומה, נשקל לאור התפתחות היחסים בין אותם אחים, בני אלכסנדר ושלומציון. בשעה היעודה הנחיתה רומא את מהלומת השיעבוד על יהודה.

ריכוז מאמריו של ד”ר יחיעם שורק באתר הידען

https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~292289135~~~185&SiteName=hayadan