מי לחיים ומי למוות

עובדה מפתיעה היא שכל חלבוני גופנו מתחלפים לעתים תכופות, ובכל זאת אנחנו קיימים כזהות אחת מלידה עד מוות. מדוע על חלבוני הגוף למות כדי שאנו נחיה? חתן פרס נובל פרופ’ אהרן צ’חנובר זיהה, יחד עם שני שותפיו לפרס, את המנגנון הקובע אילו חלבונים ימותו ומתי נגזר דינם. הגילוי הזה פורץ דרך לפיתוח תרופות מצילות חיים חדשות ולהבנה של מערכות הבקרה המשגיחות על גופנו

שיחה עם פרופ’ אהרן צ’חנובר

זמן-מה לאחר שהוכרז על זכייתו בפרס נובל לכימיה, הוזמן אהרן צ’חנובר לפורטוגל, לעיר קטנה המרוחקת 150 קילומטר מליסבון. בדרך מקרה הוא ובנו נקלעו שם לבית-כנסת קטן, ששופץ וחודש לאחרונה ומשמש יהודים, שהיו מומרים במשך מאות שנים ורק בשנים האחרונות חזרו להזדהות כיהודים. כששמע שומר בית-הכנסת כי האורחים הם ישראלים, הזמין אותם בהתרגשות לטקס חגיגי שייערך למחרת, יום ראשון, בבית-הכנסת.

טקס בבית-כנסת ביום ראשון? שאל צ’חנובר בתמיהה. כן, השיב השומר, זהו האירוע הגדול ביותר בתולדות בית-הכנסת שלנו. ישראלי שזכה בפרס נובל מגיע לעיר, ואנחנו חוגגים לכבודו חגיגה מיוחדת, לנו ולעם היהודי.

הסיפור הזה, שצ’חנובר מספר בהתרגשות גדולה, מסמל את השילוב המיוחד שהוא מייצג: איש מדע מבריק, קצין לשעבר בחיל הים וציוני גאה, יהודי הרואה במסורת היהודית נדבך מרכזי בהשכלתו, ואדם שמקדיש חלק גדול מזמנו לחינוך לערכים ולחיבור בין מדע לחברה.

לכאורה, אהרן צ’חנובר עוסק במנגנון זעיר השוכן בתא הבודד. התגלית שהביאה לו ולשני עמיתיו למחקר (אברהם הרשקו, המנחה שלו בעבודת הדוקטורט, ואירווין רוז, שותפם מהמכון לחקר הסרטן בפילדלפיה) את הזכייה בפרס היוקרתי נראית, בעיני המשקיף ההדיוט, כהסבר טכני – אחד מני רבים – המתאר באיורים ובנוסחאות כימיות פעולה מסתורית – גם היא אחת מני רבות – המתרחשת בגופנו. והרי אנשי המדע המודרניים מגבילים את עצמם יותר ויותר למחקרים ממוקדים ומדויקים, ורק מעטים מצליחים להבין כיצד מתקשרות או משפיעות תוצאות מחקריהם על חיינו ועל יכולתנו להבין טוב יותר את מהות האדם.

אלא שהתיאור הזה אינו מתאים כלל לתגלית של צ’חנובר ושותפיו, ועוד פחות מזה – לאישיותו ולפועלו. יתרה מזו: הוא דווקא הצליח, וממשיך להצליח, לחבר בין תגליתו לבין הבנת אופן תפקודו של גוף האדם ומוכיח, כי יש חיבור הדוק בין מחקרים בכימיה לבין קידום מקצוע הרפואה ופיתוח תרופות מצילות חיים. צ’חנובר אף מתעקש להצביע על הקשר בין מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה לבין ערכי האזרחות הטובה. בהרצאותיו, וגם בדוגמה האישית שהוא נותן, הוא מציע מודל משולב, אינטרדיסציפלינרי, המרתק את שומעיו ויוצר חיבור הדוק ומרשים בין העבודה המדעית לבין שליחותו של המדען ותפקידו בחברה.

צ’חנובר מרבה אמנם לנסוע בעולם, אך המעבדה הייתה ונשארה מרכז עולמו. משרדו נמצא בלבה, ודוקטורנטים וחוקרים שוקדים שם בניצוחו על פיתוח מחקרים חדשים. “אני מאמין בחופש פעולה ויוזמה מלאה של הסטודנטים שלי”, הוא אומר. “אני נותן להם לקפוץ למים העמוקים ולטבוע. רק אם מזהים סכנה ממשית נחלצים לעזרתם. מדע מחייב ניסוי וטעייה, יוזמה ולקיחת סיכונים. אני מאמין בעבודה קשה ובטעויות שכל אחד עושה ולומד מהן”.

זכית בפרס נובל בכימיה, אבל אתה בכלל רופא ולא כימאי.
כבר מילדות נמשכתי לתחום הביולוגיה, וההליכה לכיוון הרפואה הייתה סוג של פשרה. העתודה האקדמית בשנות השישים אפשרה לימודי רפואה בלבד, אבל כבר במהלך הלימודים הבנתי שאני רוצה לחבר בין תחומים. במהלך הלימודים נוצר אצלי סוג של תסכול בנוגע לרפואה ויכולתה להתמודד עם מחלות קשות ומגפות, במיוחד בכל הקשור להבנת מנגנוניהן הבסיסיים, ורציתי – וגם פניתי, כבר במהלך הלימודים – לעסוק במחקר, שבו חשבתי כי טמון הסיכוי להבנת מנגנוני מחלות ולריפויין. ידעתי שאני רוצה להימצא בתחום הכימיה של התהליכים הביולוגיים – הביוכימיה – המחבר בין ביולוגיה, כימיה ורפואה.

המדע המודרני הולך ומתמקצע, הולך ומצטמצם בתחומי מחקר ממוקדים ומוגבלים. ברפואה בלבד יש חלוקה לעשרות סוגי מומחיות, והתוצאה היא שמומחה בתחום מסוים יודע בדרך-כלל מעט מאוד על תחומים אחרים. פיזיקאים של החלקיקים, למשל, אינם בקיאים באסטרופיזיקה, וכן הלאה. החלוקה לדיסציפלינות יוצרת עולמות שאין ביניהם כמעט דיבור או מגע.

כל ההגדרות הדיסציפלינריות, החלוקה המדעית למקצועות נפרדים, הן הגדרות של האדם ואינן קשורות למציאות הטבע. אלה הגדרות מלאכותיות. הן נולדו כתוצאה מכך שאנחנו מתקשים להבין את התמונה הכוללת ולא מסוגלים להתמודד עם מורכבות גדולה מדי. האוניברסיטאות, כשנוסדו לפני כתשע-מאות שנים, אימצו את השיטה הזו מטעמי נוחות, כי לא ניתן ללמד אחרת. מלמדים לפי מקצועות ומוותרים – לפחות בזמן הלימודים – על המורכבות הקיימת בטבע. אנשים חכמים הציבו קווי הפרדה מלאכותיים, לקחו את תחום מבנה האטום ושייכו אותו לפיזיקה. אחר-כך טיפסו לרמה גבוהה יותר, למולקולות שיש להן שם וזהות, וקראו למקצוע זה כימיה, וחילקו אותה לאנאורגנית, העוסקת ביקום הדומם, ולאורגנית. לזו האחרונה, שעיסוקה בעולם הצומח והחי, כשהמולקולות הופכות לאורגניזם ולחיים – קראו ביולוגיה. וכשבביולוגיה יש הפרעה או תקלה – הולכים למוסך שהוא בית-החולים, ולמקצוע זה קראו רפואה.

כל ההגדרות האלה הן הגדרות בלבד, והן נמצאות על רצף שיצרנו בתוכו חלוקה שרירותית, לדעתי, לצורך הוראה. בפועל, כולנו – בני האדם וכל עולם הדומם, הצומח והחי – עשויים מקשה אחת בלתי ניתנת להפרדה. כל גופנו הוא אטומים ומולקולות המצייתים לכל חוקי הפיזיקה והכימיה ומתארגנים לתאים ולחיים, ובתוכם מצויה, מן הסתם, גם רוח האדם.

ובכל זאת, המדע בונה חומות בין מקצועות ותחומים. מדענים מתמחים בתחומים מצומצמים יותר ויותר. התהליך הזה מקדם את התפתחות הידע המדעי או עוצר אותו?

כנראה שאין לנו דרך אחרת. חתן פרס נובל לפיזיקה, דוד גרוס, אמר שהמוצר החשוב ביותר של הידע המצטבר הוא בורות נוספת. ככל שאנו יודעים יותר אנו מבינים פחות. אנו מייצרים בורות. הידע המצטבר פותח מעגלי שאלות נרחבים ומקיפים יותר. לפני חמישים שנה אפשר היה למצוא אנשים בעלי ידע מקיף שהתמצאו בתחומים רבים. היום קשה יותר ויותר למצוא אנשים כאלה, מכיוון שכמות הידע כל-כך גדולה, והשאלות רבות עד כדי כך, שאין לאדם אפשרות להקיף הכול.

מצד שני, מתפתחים גם מקצועות בין-תחומיים. יש היום מקצוע חדש שנקרא ביולוגיה של מערכות, מקצוע העוסק בתקשורת שבין מערכות תאיות שונות. אני מכנה ביולוגים שחוקרים מערכות מהסוג הזה, טייסים. הם לא עובדים ברמת רזולוציה גבוהה, ולא בחדירה למולקולות הבודדות, אלא ב”מבט-על”. מובן שהם משלמים על כך מחיר מסוים, אבל הם יוצרים כלים חדשים, שיביאו להסתכלות שונה ולהבנת מורכבות התא החי. הכלים המלווים את המהפכה הזו הם המחשב והחישוביות, שהביאו לשינוי גדול בכמות הנתונים הנגישים ובדרכי המחקר. אין ספק שהתפתחות יכולת החישוב ועיבוד הנתונים היום חוללה מהפכה בידע ובהבנה שלנו.

שיתוף הפעולה והשילוב שבין ההסתכלות ברזולוציה גבוהה לבין מבט-העל יקדמו אותנו. החדירה לעומק תמשיך. לא נחזור למצב של רופא משפחה שעונה על כל הבעיות, אלא נפנה לרופאים מומחים המתמצאים בתחומים שילכו ויהפכו צרים עוד יותר מבחינת הגדרתם, אך רחבים ביותר מבחינת היקפם. תחשוב מה ידענו על הלב לפני 40 שנה, ומה אנחנו יודעים היום. יש לנו מומחים לתת-תחומים של הלב ולכל סוג של טיפול בו. יש לנו מומחים לאלקטרופיזיולוגיה, לצנתור, למסתמים, לאי-ספיקת לב, למומים מולדים, לאולטרה-סאונד, והמקצוע הקרוי רפואת לב פורק לתת-מקצועות. תפקידו של רופא המשפחה המכיר אותנו אישית, ישתנה. יהיו בידיו כלים רבי-עוצמה, חלקם הדמייתיים וחלקם כימיים-מולקולריים-גנומיים, שבעזרתם הוא יוכל לבצע אבחון ראשוני ולהפנות אותנו למומחים המתאימים. לאחר מכן הוא ירכז את המידע. הוא יהיה זה שינצח על תזמורת המומחים, ותפקידו יהיה שונה במידה רבה מתפקידו היום.

פילוסופים מסוימים של המדע, כמו גם חלק מהמדענים, מנסים לעשות רדוקציה של התופעות כדי לנסות להעמידן, בסופו של דבר, על הסבר בסיסי אחד. הביולוגיה נשענת על הכימיה, שנשענת על הפיזיקה. האם ניתן ללמוד ממולקולה קטנה על רוח האדם? האם ניתן לעשות רדוקציה של התבונה למולקולה קטנה או לפעילות כימית במוח?

האדם, כמו כל אורגניזם, חי או צומח, הוא מכלול. בין כל האלמנטים המרכיבים אותנו יש המשכיות ושילוב בלתי ניתנים להפרדה. אני לא מאמין ברדוקציה, בהעמדה של תופעה אחת על תופעה אחרת, אבל אני כן מאמין בפירוקן של תופעות מורכבות למרכיביהן הקטנים ביותר ולהרכבתן מחדש על מנת להבין את המנגנון שלהן. הטבע, כפי שציינתי, לא שמע על ההפרדה בין דיסציפלינות. האם ניתן יהיה פעם להבין הכול? האם ניתן יהיה ללמוד הכול, לתת הסבר אחד לכלל התופעות? בשלב זה המורכבות גדולה יותר מהיכולת שלנו להבינה, ואין בידינו אפילו את הכלים הנסיוניים לנתחה. בשנים האחרונות נוצרה דיסציפלינה חדשה, זו של ביולוגיה סינתטית, המנסה ליצור חיים ממולקולות לשם שתי מטרות: להבין את תהליך יצירת החיים, ובמקביל לנסות לשפרם. עד כמה ירחיק התהליך לכת ויחדור גם אל המורכבת שבתכונות האדם – אל רוחו – קשה לדעת. יהיה זה אגוז קשה לפיצוח בכל מקרה. הגישה, לדעתי, נכונה ומבוססת אולי על אמירתו של הפיזיקאי הידוע ריצ’רד פיינמן, לפיה לא נוכל להבין לעולם את שלא נוכל ליצור.

יש ויכוח בשאלה, האם הרוח האנושית, התבונה, שונה במהותה מהגוף ואינה ניתנת להסבר כימי ופיזיקלי. אנשי מדע ורוח שונים מבצעים סוג של הפרדה בין גוף ונפש, חומר ורוח. אתה יכול לחיות עם הפרדה כזו?

כמדען, אני נוטה להאמין שהכול כימיה, וכשאעבור מן העולם לא אהיה פה יותר. בבית-הקברות אהיה מאכל לתולעים, וכל מה שאני נושא איתי ייעלם. יישארו, כמובן, הדברים שכתבתי והקלטתי, הסרטים שנותרו, והרעיונות שלימדתי, אבל אני עצמי לא אהיה כאן יותר, אפילו לפרשם. תיעלם רוחי, תימוג יצירתי, ייעלמו אהבותי, רגשותי והאינטליגנציה שלי – כל מה שמרכיב את האדם לא יהיה עוד. זו אולי העדות שהכול כימיה. ברגע שהתאים והמולקולות הופכים מאכל לתולעים, נותר העבר בלבד, שהוא מטאפורי; יכולת היצירה קופאת ברגע המוות. המשימה להמשיך ולפתח רעיונות על בסיס אלו הקיימים הופקדה מאותו רגע בידי אלו החיים, בידי הריאקציות הכימיות המתרחשות בהם. הלפיד עובר רק בין החיים.
נוכל לשמור במחשב חלק גדול מתכונותי ומרעיונותי, והם יישארו בתודעתם של אנשים אחרים, שיוכלו להמשיך ולפתחם, אבל את רוחי הדינמית והמגיבה לא נוכל לשמר בשום מחשב, והיא תיעלם עם מותי. ייתכן שבעתיד נוכל לשמר יותר, אבל לפחות היום, הדבר הזה עדיין בלתי אפשרי. הסיבה העיקרית לכך היא שאין לנו “בלו-פרינט” לתהליכי החשיבה והיצירה שאותם נוכל “לייצר סינתטית” ולחקות.

מה עושה ארכיטקט או מהנדס? הוא מצייר, מתכנן ובונה על-פי תכניות עקרוניות. בפעילות האנושית קיימים תחומים שאנחנו מסוגלים להבין ולפרק, כמו בעבודת המהנדס, אבל יש גם תחומים שאין לנו יכולת להסביר אותם, כמו הלחנת מוזיקה, יצירת פסל או ציור. אין לנו הבנה מכנית של השראה, חשיבה יצירתית, סוד המקוריות, ואיננו יודעים לייצרן או לחקותן. אין לנו, למשל, בלו-פרינט לכתיבה של סימפוניות כמו “התשיעית” של בטהובן. האופן שבו היא נוצרה מסתורי בעינינו, משום שהיצירה קשורה לרוח האדם ואנו רחוקים מלהבינה. למען האמת, אין לנו הבנה גם לתהליכים פשוטים יותר לכאורה, כמו זיכרון ואפילו הכרה.

האם נוכל להבין את הרוח? האם יהיה בעתיד בלו-פרינט שיאפשר לשחזר ולבנות את הרוח האנושית? אין לי תשובה על כך. בתוך לבי, כמדען, אני רוצה להאמין שכן, אולי בשל סקרנותי להבין את המורכבת שבתכונות האדם ואת המורכב שבאבריו – המוח. אנחנו אכן צועדים לקראת הבנה חלקית, והתשובות לשאלותינו בשלב זה באות מתחומי הכימיה, הפיזיקה, הביולוגיה, הרפואה, ההדמיה, המחשוב, וגם מתחום מדעי ההתנהגות שבסיסם כימי, כך אני מאמין. עובדה היא שבעזרת תרופות אנחנו יכולים לשלוט על תכונות מתחום הרוח, כמו על מצב הרוח. אנו מטפלים בדיכאון ובהפרעות אחרות של מה שקרוי הנפש והרוח בעזרת חומרים כימיים, ולעתים בהצלחה לא מעטה.

מדענים מחפשים כל הזמן הסבר אחד פשוט שמכיל את כל התופעות. “אלוהים לא משחק בקוביות”, אמר אינשטיין, ולכן חיפש תיאוריה מאחדת שתסביר את כל תופעות הפיזיקה. אתה מאמין באפשרות כזו?

אני מאמין שאין סוף לידע, ושככל שנדע יותר, תגדל כמות הידע שנצטרך עוד להבין, ולכן קרוב לוודאי שלא קיימת “הבנה סופית”. פילוסופים וגם מדענים חיפשו ומחפשים את ההסבר הכולל שייתן לנו תמונה של הכול. שיום אחד נדע הכול ונבין הכול. אבל לדעת הכול פירושו לזכות ביכולת להרכיב הכול מחדש, לדחוס אבולוציה בת מיליוני שנים לניסיון קצר טווח בן מספר דקות, שעות, ימים, חודשים או שנים מעטות. ייתכן מאוד שהסבר כזה לא יימצא.

בבסיס תהליך החשיבה יש מנגנון. האם נוכל לפענח אותו? האם כולו כימיה ופיזיקה שניתן לפענחן? אני לא יודע. אני רוצה להאמין שזה אכן כך. הניסיון לפענח את התהליך הוא מעין בניית מגדל בבל, שמטרתו להגיע ל”סוד הבריאה”. אמנם המדע מנסה לבנות מגדל בבל כל העת, אבל אנחנו עדיין נמצאים במקום רחוק מן ההבנה השלמה. ככל שאנחנו עולים לגובה במגדל בבל הזה, כך המבנה נעשה רחב יותר, ומתברר שהוא סוג של פירמידה או ספירלה הפוכה, המסמנת לנו, בעצם, שאין למגדל הזה גבולות או סוף.
אם נתבונן בציורים הקלסיים המתארים את מגדל בבל התנ”כי, נראה שיש לו בסיס רחב והוא הולך ונעשה צר יותר כלפי מעלה. כך, אכן, בונים מהנדסים. אבל הטבע בנה לנו מגדל הפוך, ספירלה ההולכת ומתרחבת, שבה כל צעד כלפי מעלה ממחיש עד כמה המבנה הולך ומתרחב. זו הבעיה שלנו. אנו עולים – אבל רדיוס המרחק מן המרכז גדל.

אחד הוויכוחים הממושכים בפילוסופיה ובמדע עוסק בשאלת הדטרמיניזם – כלומר, באיזו מידה כל הדברים נקבעים מראש. ההנחה היא שאם העולם דטרמיניסטי אין רצון חופשי, וברגע שנזהה את העקרונות – נוכל לדעת מראש כל פעולה עתידית. למשל, כשנבין את פעולת הגנים, ננבא את כל תכונותינו ומעשינו.

הוויכוח על דטרמיניזם הוא עתיק יומין ועסקו בו טובי הפילוסופים וההוגים: מקהלת שאמר, “מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה”, דרך הפילוסופיה היוונית האריסטוטלית ועד ימינו. עקרון אי-הוודאות בתורת הקוונטים היה אמור להעביר את הדטרמיניזם מן העולם לפחות במובנו הפיזי, אך לא כך קרה. מי אני, לכן, שאביע דעתי בעניין. אציין רק כי אחת התופעות המרתקות שהתגלתה בעשורים האחרונים הוא הפלסטיות של המוח – השינויים שמתחוללים בו תוך כדי פעילותו, ויכולתו להשתנות בהתאם למה שאנו עוברים וחווים. זוהי בשורה גדולה למתנגדי הדטרמיניזם. לסביבה שבה אנו גדלים יש השפעה גדולה על עיצובנו כאנשים. אם תיקח ילד ותלמד אותו להיות אוכל אדם, הוא יתנהג כך כל חייו. אם ניקח את אחיו התאום ונגדל אותו בבית-מדרש למוסר, הוא יהיה אדם שונה לחלוטין מאחיו. לתרבות, לחינוך ולחברה שסביבנו – לכל אלה יש השפעה גדולה על התנהגות האדם ועיצובה. אנחנו בהחלט רחוקים מדטרמיניזם ומן האפשרות שנגיע לשלב בו נוכל לפענח ולנבא את הצפוי בעתיד.

אני רוצה להבין את המנגנון הפלסטי של המוח, את המרכיבים הקובעים ומשפיעים על התנהגותנו. זה לא הליך דטרמיניסטי, על אף שהוא מופעל על-ידי מנגנון שהוא פיזיקו-כימי בעיקרו. אנחנו מנסים להבין את המנגנונים, אבל גם אם נבין אותם, אין פירוש הדבר דטרמיניזם. הלוא אנחנו משתנים ללא הרף ומתאימים את עצמנו לשינויים, ולכן, גם אם המנגנון יהיה ברור לנו, אין פירוש הדבר שתהיה בידינו יכולת ניבוי.

המסקנה מדבריך היא בכל זאת סוג של דטרמיניזם. כשנדע את כל פרטי המנגנון ודרך פעולתו, נדע מה יתרחש בעתיד.

אני חושב שזה יהיה בלתי אפשרי. אם נדע כל מה שמתרחש סביב, האם באמת נוכל לשלוף נבואה ממוחשבת? אינני יודע לומר, אבל אני לא רואה כרגע מצב שבו נוכל באמת לדעת הכול, בעיקר בגלל הפירמידה ההפוכה שתיארתי. לפני פרויקט הגנום האנושי לא היה לנו מושג מה צפוי לנו אחריו. והנה הוא הגיע, והתמונה רק הסתבכה; התעוררו שאלות רבות יותר מאלה שעמדו בפנינו טרם חשיפתו. בעיקר למדנו כי ישנו לא רק הגנום, אלא גם האפיגנום¹, ומעליו יושב הפרוטאום, ואלו מסובכים אולי יותר מן הגנום. הפרוטאום בוודאי מסובך ממנו לאין שיעור. המדע הוא מצולע עם אינסוף צלעות היוצרות כל אחת זווית או פינה, ואנחנו מתקדמים מאחת לאחת, אך תמיד מחכה לנו הפינה הבאה.

קח, למשל, את תוחלת החיים והתפתחות המחלות. רק לפני מאה שנים אנשים מתו בגיל ממוצע של 40 או 50 ממחלות זיהומיות. גילינו את האנטיביוטיקה, שיפרנו בעוד אספקטים את איכות החיים והארכנו את תוחלת החיים בארצות המפותחות ל-80 שנה. ואז הגענו למחסום הבא – מחלת הסרטן. אנשים לא מתו קודם לכן ממחלות ממאירות, כי הם לא חיו מספיק שנים כדי לחלות בהן. עכשיו, כשאנחנו מבינים יותר את מחלת הסרטן, מתגברים עליה חלקית וממשיכים להאריך את תוחלת חיינו, אנחנו נתקלים במחלות ניווניות של המוח, כמו אלצהיימר ופרקינסון. בכל שלב של התקדמות, עם כל מדרגה שאנחנו עולים – מתגלות הבעיות שנוצרות בשלב החדש, ואנחנו עומדים בפני התמודדות חדשה. כשנגיע לגיל ממוצע של 120 נגלה אולי בעיות חדשות. בעיני, זוהי מציאות אופטימית; זוהי הבנה דינמית של מה שקורה ומה שמתפתח. לא פעם שואלים אותי, כל החיים שלך תחקור מולקולה אחת? ואני משיב שהלוואי שאצליח בכל מהלך חיי לסיים את העבודה על חקירת המולקולה האחת הזו. הלא-ידוע עליה עולה בהרבה, גם היום, על הידוע עליה, והוא רק גדל. אני חושב שהניסיון לנבא האם יום אחד נדע הכול ולכן גם נוכל לשלוט ולכוון תהליכים, הוא תרגיל תיאורטי מעניין שמדענים פחות עוסקים בו. הם מנסים לפתור בעיות שניתנות לפתרון באופן ניסיוני, ולא לעסוק בניבוי שמעבר להן. הם סומכים על ממצאיהם ועל הטבע, שביחד עם ההתפתחויות הטכנולוגיות ייקחו אותם אל הבעיה הבאה ואל פתרונה.

אתה רופא וחוקר העוסק במדעי החיים. איך ניתן להגדיר חיים?

אני ביולוג, לא פילוסוף. בעיני, כל מה שמתארגן בתוך ממברנה ומסוגל להתקיים ולהתרבות בכוח עצמו ולהוריש את תכונותיו לדור הבא – כמו וירוס או חיידק – הוא יצור חי. נוח לי להצטמצם בהגדרות ביולוגיות שמדברות על מטען גנטי שניתן להעברה. מה שמפריד בין חיים ללא-חיים הוא, כנראה, יכולת הרבייה (א-מינית או מינית) ויכולת השכפול וההעברה האנכית מדור לדור של המידע הגנטי.

עד היום המדע איננו יכול להסביר את המעבר מחומר אנאורגני לחיים, מה שמחזיר אותנו לעניין היעדרו של הבלו-פרינט. לאחרונה הצליחו לייצר תא מתחלק מ-DNA סינתטי – אמנם כזה שהועתק מתא טבעי חי, אך יוּצר כולו במעבדה. כלומר, החוקרים הצליחו לראשונה לחקות את הטבע בצורה סינתטית. אבל, כאמור, עדיין אין לנו בלו-פרינט ליצירת טבע חדש, טוב יותר מן הקיים. אני, כביולוג, רואה חיים בכל גוף שיש לו יכולת לשכפול עצמי, יכולת התרבות ושימור ושיפור התכונות מדור לדור, אך גם ההגדרה הזאת איננה נטולת בעיות ובקיעים. אני מניח שיש הגדרות מסוגים שונים, ואין הסכמה על כולן.

אנחנו גם לא יודעים איך נוצרו מרכיבי החיים: איך נוצרה החומצה האמינית הבודדה הראשונה, הנוקליאוטיד הבודד הראשון, ובמיוחד, כיצד הנוקליאוטידים חברו לשרשרות הנושאות את המידע הגנטי – ה-RNA וה-DNA. אנחנו לא מבינים את הכימיה שיצרה את אבני הבניין של החיים. עכשיו אנחנו מקווים שהמאיץ החדש בסרן (ה-Large Hydron Collider) ישחזר את החומרים הפיזיים שנוצרו עם תחילת היקום, אבל גם במקרה הזה לא מדובר בתחילת החיים, עניין שמהבנתו אנחנו רחוקים עדיין מרחק גדול.

מכאן ואילך – מרגע יצירת החיים הראשוניים, רגע בלתי מפוענח עדיין – אנחנו מבינים לפחות את עקרונות התהליך האבולוציוני – כלומר, את התהליך הביולוגי ואת המוטציות שהביאו להתפתחות, על-פי התיאוריה הדרוויניסטית, עד לחיים כפי שהם מוכרים לנו היום. השפעות הסביבה על תהליכים אלו פחות ברורות לנו. אנחנו ממשיכים כל הזמן להשתנות. האבולוציה לא נפסקת לרגע.

מה הייתה הבעיה המרכזית שהובילה אתכם לגילוי מערכת האוביקוויטין Ubiquitin)), המנגנון שמאפשר את פירוק החלבונים בגופנו? אילו שאלות שאלתם, והאם ידעתם לאן אתם רוצים להגיע?

באמצע שנות ה-70 כל הקהיליה המדעית בתחום מדעי החיים עסקה בפענוח הקוד הגנטי, בהעברה האנכית של המידע הגנטי ובתרגומו הרוחבי דרך ה-RNA לחלבונים. הנושא הזה הילך קסם על כולם. מעטים בלבד עסקו במוצרים הגנטיים, הלוא הם החלבונים, ובמיוחד בפירוקם. בתחילה החוקרים אף לא האמינו כי חלבונים מתפרקים כלל, אך משחדרה ההבנה לכך באמצע שנות החמישים, לא ייחסו לתהליך כל חשיבות, משום שחשבו כי הוא איננו ספציפי, וכל החלבונים מתפרקים באותו מנגנון, כמו חלבוני המזון במערכת העיכול. הייחודיות, כך חשבו, טמונה ביצירת החלבונים, שהם המולקולות המבצעות את כל תפקודי החיים וחשיבותם עצומה, אך החוקרים לא התעניינו בתהליך שבו אנו נפטרים מחלבונים, על אף שברור היה שהוא מתרחש. היו מעט סימני דרך שהתהליך ייחודי ומורכב, כמו הדרישה לאנרגיה שלא הייתה ברורה תרמודינמית (מדוע להשקיע אנרגיה בפירוק מולקולה שהיא עתירת אנרגיה), ושרמזו לנו כי מדובר במנגנון ספציפי ומורכב, ובסימנים אלו נתלינו. ידענו גם על מערכות ניסיוניות בהן נוכל למדוד את התהליך, אך לא היו לנו השערות על מהות המנגנון , ובמיוחד לא על מורכבותו, כפי שאנו מבינים אותה היום.

חלבונים הם נגני תזמורת הגוף החי. יש בגופנו כ-25 אלף חלבונים שונים. למה דווקא המספר הזה? לא ברור. יש יצורים נמוכים בהרבה בסולם האבולוציוני שלהם מספר חלבונים רב יותר. מיותר לדבר על חשיבות החלבונים; כל פעולה שאנו עושים מתבצעת באמצעותם. הפעולות נעשות ברובן בצורה אוטומטית, עצמאית, ללא מנצח. אנחנו נושמים, לבנו פועם – כל זאת, ללא החלטה מודעת ומכוונת. ניתן לדמות כל חלבון למילה ארוכה הבנויה ממאות אותיות, כשהאל”ף-בי”ת מורכב מכ-20 אותיות – 20 חומצות אמיניות שונות.

המחקר שלנו עסק בדרך שבה חלבונים מתפרקים: מדוע וכיצד חלבון מסוים מתפרק בזמן מסוים. חלבוני המזון, הזרים למערכת החיסון של הגוף, ומשום כך אסור שייחשפו לה, מתפרקים כל העת במערכת העיכול, אבל מדובר בפירוק המתרחש כל העת ואיננו מבוקר. גם בזרם הדם, מחוץ לתאים, מתקיימים תהליכי פירוק חלבונים, שהם מבוקרים יותר. אותנו עניין מה קורה בתאים עצמם, לחלבוני תוך התא – איך מתבצע הפירוק, ומי מבצע את ההחלטות והבקרה. מתי חלבון נידון לפירוק, ומתי לא.

היה ידוע שגוף האדם הורס כל יום כחמישה אחוזים מהחלבונים שלו ומייצר חלבונים חדשים תחתיהם. אחת לחודש בממוצע – ואולי פחות – אנחנו מחליפים את כל חלבוני גופנו. השאלות המרכזיות המתעוררות לנוכח ההכרה כי תהליך מעין זה מתקיים הן, למה גופנו מבצע תחלופה כל הזמן? מי מבצע את ההחלפה? מה קורה כשיש קלקולים, ואיך ניתן לתקן אותם כשהם מתרחשים?

מה פירוש הדבר חלבון מקולקל?

בגוף החי מולקולות החלבונים “מתקלקלות” כל הזמן. אנחנו חיים בטמפרטורה של 37 מעלות. זוהי טמפרטורה גבוהה עבור חלבונים, שהמבנה שלהם מורכב, והם מתקפלים באופן מוטעה. אם היו בוראים אותנו, נניח, בטמפרטורה של ארבע מעלות, היינו משתמרים הרבה יותר טוב. אבל בארבע מעלות לא היינו מתפתחים בקצב שבו אנחנו מתפתחים. אם תקנה, למשל, אצל הקצב בשר לסטייק (שמורכב, כמובן, מחלבונים; מדובר ברקמת שריר) ותשאיר אותו בטמפרטורת החדר, הוא יתקלקל, כידוע, כעבור שעות אחדות. אנחנו מורכבים מבשר כזה, שאינו מתקלקל אפילו ב-37 מעלות חום. הוא חי ומחזיק מעמד ללא קלקול כ-80 שנה! איך ייתכן שאנחנו חיים והסטייק מתקלקל? זה ייתכן, כי אנחנו מבצעים כל הזמן תחלופת חלבונים. החלבונים שהתקלקלו כתוצאה מהטמפרטורה הגבוהה, נהרסים ומוחלפים בחדשים כל העת. הסטייק שנגזר מבשר מת איננו מסוגל לבצע את תהליך התחלופה. זוהי תופעה מדהימה. אנחנו נשארים אותו אדם כל הזמן, אבל הרכֵּבֵנוּ הפיזי מתחדש ללא הרף. בשעה שאנחנו מדברים, חלק ניכר מחלבוני גופנו התחלף. אנחנו מסלקים ישן מפני חדש.

יש כאן שאלה מעניינת. אם כל מרכיבי גופנו מתחלפים, מי אנחנו בכלל? כיצד משתמרים הזיכרון והכשרון והיצירתיות והרגשות? איך קורה שעל אף שאנחנו מחליפים כל העת את החומרה, התוכנה נשמרת? דומה הדבר לכך שהיינו מחליפים נגן מוזיקה בנגן חדש, ולמרות זאת המוזיקה הייתה נשמרת; מחליפים את המחשב, והתוכנות שבתוכו היו נשמרות למרות ההחלפה. גופנו מתחלף כולו, והתוכן נשמר. הזיכרון, הרגשות, היצירתיות והדמיון – הכול נשאר. כשאנו מחליפים מחשב, אנו חייבים לטעון מחדש את כל מה שהיה במחשב הישן. בגופנו אין צורך לטעון מחדש. הכול נשמר ועובר ברצף.

כשהחומרה שלנו מתה, גם התוכנה מתה, אבל כשהחומרה מתחלפת, התוכנה עדיין נשמרת. יותר מזה, התוכנה אפילו משתפרת. אנחנו לומדים ומשתנים כל הזמן, תוך כדי תהליך ההחלפה. זוהי תופעה מדהימה ומרתקת. גם מהבחינה הפילוסופית. לנוכח כל החילופים האלה, האם אנו אותו אדם כל הזמן? מי אנחנו בכלל? אלה הן שאלות מורכבות, שנותרות בינתיים ללא תשובה.

האם התפרקות החלבונים והתחלופה הזו אינן בעצם תופעת הזיקנה? אנחנו הולכים ומתפרקים עם הגיל?

הזיקנה שונה באופייה מתופעת התחלופה, והיא תופעה מאוד מורכבת. להבנתי, אנשים מתים ממחלות, לא מזיקנה. אנחנו עדיין לא מבינים, עם זאת, למה אנחנו לוקים במחלות מסוימות בגיל זיקנה – האם זה קורה כתוצאה מהצטברות אירועים לאורך החיים שמבשילים לעת זיקנה? מדוע בגיל זיקנה אנחנו רגישים יותר למחלות? מדוע בזיקנה יש יותר מחלות? מדוע הממאירויות והמחלות הניווניות של המוח אופייניות לגיל המתקדם יותר, וכן מדוע תוצאות כל מחלה, אפילו פשוטה יחסית, חמורות יותר אצל קשישים. מדוע המערכת החיסונית בזיקנה חלשה יותר מאשר בגיל צעיר? אנחנו לא יודעים. בשלב זה ברור לנו רק, שעם הגיל אנחנו רגישים יותר לנפיצות מחלות מסוימות ולחומרתן.

גיליתם שיש היגיון בפירוק החלבונים. שיש סדר ויש תכנון, שקובע איזה חלבון נידון למוות ואיזה לחיים. שהסדר הזה מאפשר חיים. מהו המנגנון שחשפתם?

גילינו שיש בגוף תהליך של בקרת איכות קבועה: מערכת בקרה הבודקת את מצב החלבונים, מסמנת את אלו הדורשים סילוק, ומבצעת את פירוק החלבונים המקולקלים. זיהינו את המנגנון בעקבות כמה הנחות שהיו ידועות לפני שהתחלנו במחקר. היה ידוע כי פירוק חלבונים דורש אנרגיה. חלבונים אמורים לתת לנו אנרגיה, ולא לצרוך אותה. יש כאן, לכאורה, פרדוקס תרמודינמי. אם כדי לפרק חלבון צריך להשקיע אנרגיה, יש לנו בעיה. ניסינו למצוא לה פתרון. אנו מפרקים חלבונים שהתקלקלו, אך לא רק אותם: אנחנו מפרקים גם חלבונים תקינים שאיננו זקוקים להם יותר, אשר סיימו את תפקידם, ולצורך ההבחנה בין המקולקל לתקין, בין מי שפעיל למי שאיננו עוד פעיל, דרושה מערכת בקרה. כדי לנפות את החלבונים המקולקלים מן התקינים והנדרשים מן הלא נדרשים דרושה ספציפיות, ובעבור ספציפיות הטבע משלם באנרגיה. חיפשנו מערכת שמפרקת חלבונים ומשתמשת באנרגיה.

בלי להיכנס לפרטים מסובכים, אני יכול לומר שהתגלית שלנו הייתה חשיפת העקרונות של תהליך הבקרה. גילינו כיצד נעשה תהליך הברירה ואיך מתבצע הפירוק. זיהינו את תהליך הסימון של החלבון המיועד לפירוק, ובעקבותיו את הפירוק. המהפכה שהצענו בדרך החשיבה הייתה פריצת דרך בגלל מנגנון הפירוק. מצאנו מנגנון שמאפשר ל”מספריים” שמסלקים את החלבונים ו”גוזרים” אותם להתקיים בהרמוניה בתוך התא, יחד עם החלבונים התקינים, ולא לטרוף את החלבונים ללא הבחנה ולהרוס את התאים. הטרף המיועד לא ייֵאכֵל ולא יסולק, אלא אם כן סומן ונקבע כמקולקל או כמיותר. זה היופי של המנגנון שגילינו. אם בתא היו מסתובבים מספריים טורפים ללא בקרה – התא לא יכול היה להתקיים.

הגילוי שלכם פתח שאלות חדשות? הוביל לכיווני מחקר חדשים?

הוא פתח מרחבי מחקר שלמים, ובעיקר דחף להבנות חדשות של מנגנון בקרת האיכות בתאים. בקרת איכות פירושה סילוק חלבונים שהתקלקלו, כתוצאה ממוטציות, מחום, מחמצון או מסיבות אחרות. התברר שכל המחלות הנוירו-דגנרטיביות – למשל, אלצהיימר, פרקינסון ואחרות הדומות להן – נגרמות כתוצאה מאגירת חלבונים לא רצויים שהיה צורך לסלקם. במחלות כאלה התאים צוברים חלבונים שאמורים להתפרק ולא מתפרקים, ולכן גורמים למחלה. לא בכולן, כמובן, הפגם במערכת שגילינו, אך בחלקן פגמים בה משחקים תפקיד חשוב.

כאמור, לא תמיד מדובר בסילוק חלבונים פגומים. לפעמים הגוף מסלק חלבונים תקינים שאין בהם צורך. למשל, חלינו בשפעת ופיתחנו נוגדנים נגד הווירוס הגורם לה. אבל ברגע שהסתיימה המחלה אנו לא זקוקים עוד לנוגדנים; אין סיבה שנסתובב איתם. עדיף לסלקם, אבל לשמור את הזיכרון איך לייצר אותם בפעם הבאה. אנו מסלקים לא רק אותם, אלא דואגים גם לסילוק חלבון בקרה המשעתק נוגדנים, שהיעלמותו תפסיק את תהליך ייצורם. לכן, המערכת שמצאנו יודעת לסלק גם חלבונים שאינם מקולקלים; אלה שאנחנו פשוט לא צריכים אותם יותר. דרך בקרה זו, שהייתה ידועה קודם לכן לגבי חלבונים מעטים, אלו המבקרים את חלוקת התא למשל, חדרה לתודעה, והיום ידוע כי היא מקיפה חלבונים רבים המבקרים הליכים בסיסיים חשובים בתא, ושהפרעה בהם גורמת למחלות רבות, בהן ממאירויות והליכים דלקתיים.

צריך להבין שבקרת האיכות בתא איננה דומה לבקרת האיכות שאנחנו עושים למכונית בכל 5,000 קילומטר, למשל. זוהי בקרת איכות “און-ליין”, רציפה. היא מתרחשת כל הזמן. הגוף נמצא כל העת בתנועה ובודק את עצמו, וכשהחלבונים מתקלקלים הם מוחלפים אוטומטית, תוך כדי נסיעה. אין צורך להיכנס למוסך (כלומר, לבית-החולים) לצורך התיקון; זה מתבצע כל העת מבלי שנשים אפילו לב לכך.

בקרת האיכות הכרחית, וכשאנחנו מבינים כיצד היא פועלת, אנחנו יכולים ליצור כלים להתמודד עם מחלות רבות. אי-סילוקם של חלבונים מסוימים גורם, כאמור, למחלות מוח, אך גם למחלות כבד, מערכת העיכול, לב וריאה. בעקבות גילוי המערכת שלנו פותחה כבר תרופה לסוגי סרטן מסוימים, ורבות אחרות עוד יפותחו בעתיד.

תחום המחקר הגנטי ממשיך להתקדם, וחדשות לבקרים אנו שומעים על פענוח וזיהוי תפקידם של גנים נוספים. מדברים על כך שבעתיד ניתן יהיה לעשות אבחון גנטי של בני אדם ולנבא את המחלות הצפויות להם. אתה חוזה אפשרות ריאלית כזו?

הגנטיקה חשובה, ופענוח הגנום האישי של כל אחד ואחת מאיתנו יתרום תרומה חשובה ביותר להבנת המחלות שאנחנו רגישים אליהן, ויהווה בסיס חשוב למה שקרוי היום “רפואה מותאמת אישית” או “personalized medicine”. אך מטעננו הגנטי איננו מחזיק את כל הסוד. חלק גדול מההסברים למחלות הם אפיגנטיים. אפיגנטיקה היא תחום מחקר חשוב שהתפתח בשנים האחרונות, וחוקרים רבים עוסקים בו היום. הוא מקיף את השינויים החלים בבקרת הגנים והחלבונים, אך שאינם עוברים בתורשה. יותר מתמיד, אנחנו יודעים היום שחלק מההשפעות שאנו חשופים אליהן הן סביבתיות או התנהגותיות – כלומר, שינויים בתזונה, לחץ נפשי וכדומה. הגנטיקה מקדמת את ההבנה שלנו באופן ניכר, אבל היא אינה מספקת הסבר מלא או חיזוי שלם.

אנחנו חיים בעולם דינמי, שמתרחשות בו תופעות שלא ניתן להפריד אותן זו מזו. הארכנו את החיים, והמחלות שלנו השתנו; הסביבה משתנה, והמחלות שלנו משתנות. הסביבה משפיעה בהכרח על אופי המחלות שלנו. בקרב המחלות ניתן להבחין בשלוש קבוצות חשובות: גנטיות, סביבתיות (הנגרמות מזיהום אוויר או מקורות מים, למשל) והתנהגותיות (כמו עישון והשמנה). הגורמים למחלות הסביבתיות וההתנהגותיות יכולים, כמובן, להיות מושפעים מן המטען התורשתי – אנשים מסוימים יהיו רגישים למחלות סביבתיות מסוימות יותר מאנשים אחרים, או תבנית התנהגותם תהיה שונה, לכן ההבחנה איננה חדה, אך ברור לנו כי מחלות, אפילו זיהומיות, מושפעות במידה רבה מן הסביבה וההתנהגות ולא רק מן המטען התורשתי.

במה שונה הרפואה שלנו היום מהרפואה של לפני 50 שנה, למשל?

בעיני, ההבדל החשוב ביותר הוא המניעה. הטיפול הרפואי עבר שינויים מרחיקי לכת לאורך ההיסטוריה. יצאנו לדרך לפני אלפי שנים, עם הבנה מינימלית של מנגנוני הגוף וטיפול במיני צמחים, שלעתים השפיעו ולרוב לא. במשך מאות שנים אנשים טופלו בתרופות “סבתא” ובאמצעות שיקויים וצמחים שסיפקו להם חכמי הרפואה בשבט. היום אנחנו חיים בעידן של החלפת גנים והחלפת איברים ורקמות. גם בעידן כזה המניעה היא הטיפול הטוב והיעיל ביותר. אנחנו מעדיפים להבין את גורמי המחלות ולמנוע אותן, ממש כשם שהבנו את תהליך ההדבקה במחלות זיהומיות ואנו עושים כל מאמץ למנוע את ההדבקה ולא להיאלץ לטפל בהן. מאמץ גדול – מדעי וכספי – נעשה היום בתחום המניעה. משקיעים בחינוך להתנהגות מונעת ומעודדים בדיקות מוקדמות. חלק גדול ממחלות האדם ניתנות למניעה, ויש לרפואה הישגים גדולים בתחום זה.

אבל אם לא הצלחנו למנוע מחלה, הטיפול העתידי בה יהיה מבוסס תרופות כמו היום – מולקולות קטנות ילכו וייעשו “חכמות” יותר, אך יתוסף לו אלמנט חדשני, והוא החלפה של גנים פגומים ותאי גזע שיחליפו גנים ותאים פגומים. זוהי עדיין הדרך הקלסית לפיתוח תרופות, שחברות התרופות משקיעות בה מאמץ כספי גדול, משולבת בדרכים חדשניות שלא ידענו אותן עד כה.

בעידן זה של תרופות חדשות ומתקדמות, אילו מביניהן הן החשובות ביותר, לדעתך?

כל תרופה מצילת חיים – בין אם מיידית ובין אם לטווח ארוך – היא חשובה. למשל הסטטינים, מורידי הכולסטרול, שמונעים לא רק התקפי לב חוזרים, אלא אולי גם מחלות נוספות, כמו מחלות ניווניות של המוח, יצרו מהפכה גדולה בשנים האחרונות. מיליוני אנשים נוטלים אותם היום ברחבי העולם. דוגמה אחרת היא האספירין, המונע איגור טסיות (התקבצות והיצמדות של הטסיות זו לזו; אגרגציה) וקרישת דם, וכתוצאה מכך עשוי למנוע אוטמים חוזרים בשריר הלב. בנוסף, הוא גם מונע דלקת, מה שהפך אותו אולי גם לתרופה אנטי-סרטנית. האספירין הוא אולי התרופה שנצרכת הכי הרבה בעולם בעשרות השנים האחרונות. כמובן, אל לנו לשכוח תרופות המשנות איכות חיים, החל מהוויאגרה ונגזרותיה דרך תרופות אנטי-דיכאוניות, שלהן השפעה עצומה על אורח חיינו ויכולת תפקודנו.

בהיסטוריה של התפתחות התרופות אפשר לראות כמה תקופות. אם נסרוק את הדרך שעברנו במאה העשרים, שהיא החשובה בנושא זה, הרי שבשלב הראשון התגלו תרופות באקראי – האספירין והאנטיביוטיקה (הפניצילין), למשל, התגלו ללא מחקר מכוון וחוללו מהפכת ענק ברפואה. זה קרה בשנות העשרים והשלושים. השלב השני בהתפתחות התרופות החל בשנות הארבעים ונמשך עד לימינו. אני קורא לו השלב ה”לא אינטליגנטי”- שלב הסריקה של מאות-אלפי תרכובות כימיות, במטרה למצוא אחת, או כמה בודדות, שיש להן את האפקט הרצוי. הסורקים אינם יודעים איזו תרכובת תהפוך לתרופה ומה יהיה מנגנון הפעולה. מדובר בניסוי וטעייה. תקופה זו השתמשה ביתרון הגדול שהעניקה לנו הכימיה הסינתטית באמצע המאה העשרים, שיצרה ספריות של מאות-אלפי ויותר תרכובות, שניתן היה לנסותן בזו אחר זו ולבחון איזו ניחנה באפקט הרצוי.

התקופה השלישית, אליה אנו נכנסים עתה, תתאפיין ב”תפירת” תרופות מותאמות אינדיווידואלית. זוהי מהפכת הרפואה האישית, שתהיה מבוססת במידה רבה על המידע הגנטי והאפיגנטי של כל אחד מאיתנו. כך אנחנו עוברים מעידן הפיג’מה שמתאימה לכל אדם, מעידן בו טיפלנו בכל החולים באותה מחלה בטיפול דומה, לעידן החליפה האישית המותאמת לכל חולה; לעידן שבו כל אישה עם ממאירות בשד מטופלת על-פי הפרופיל הגנטי ומכלול המוטציות המאפיינות את מחלתה. האבחון האישי נעשה בעיקר על בסיס ריצוף ה-DNA, ובשלב שני מניתוח האפיגנום וההיסטוריה האישית של החולה. אנו רחוקים עדיין מרחק גדול מיישום גישה זו, ומכשולים רבים עוד לפנינו. הצורך במעבר לרפואה מותאמת אישית נובע מכך, ששיטת הטיפול האחד המתאים לכולם לא צלחה, לא כל החולים באותה מחלה (לכאורה, כפי שאנו יודעים עתה) הגיבו לטיפול, חלקם הגיבו וחלקם לא.

האם לא מדובר ברפואה לעשירים?

אני סבור שלא. לא מדובר בתרופה אישית עבור אדם מסוים, אלא בתרופה המיועדת לקבוצת אנשים – תת-קבוצות שהתרופה תתאים להן. בכל מחלה יש תת-קבוצות של מחלות שצריך להבדיל ביניהן, ואז להתאים להן את התרופה. ברגע שנזהה לאיזו תת-קבוצה שייך חולה מסוים – תותאם לו התרופה הנכונה. בגישה אחרת לחלוטין וביחס לקבוצת מחלות אחרת נבצע טיפול שלא בעזרת תרופות, אלא טיפול תאי, באמצעות תאי גזע שיחליפו תאים ישנים לא מתפקדים. למשל, תאים מפרישי אינסולין יחליפו את אלו שהתנוונו במחלת הסוכרת. כנ”ל תאים מפרישי קטקולאמינים יחליפו במוח את אלו שהתנוונו, ושכתוצאה מכך התפתחה מחלת הפרקינסון.

אתה מדען שמרבה לעסוק בחינוך, ובביקוריך בארצות שונות אתה פוגש תרבויות וחברות אחרות. יש קשר בין מדע לאנושיות? בין מדע למוסר?

אנשים הם אנשים. כל טוב אפשר לנצל לרע. כל ידע יכול להפוך לכלי משחית. לכן אני אומר – קודם-כול חינוך. לא אמרתי, קודם-כול ידע. לא אמרתי, קודם-כול השכלה. אני מדבר על חינוך שמכיל בתוכו ערכי מוסר, כיבוד הזולת, אמפתיה ואנושיות. חינוך הוא לא רק ידע; הוא הרבה יותר מזה. לצערי, מערכת החינוך בישראל היום איננה במיטבה. היא שוקעת. כאשר להנהגה לא ברורה חשיבות החינוך וההשקעה בו, וזה מה שקורה היום בישראל, אנו בשקיעה.

אינני יכול לומר שהמערכת המדעית היא מערכת מוסרית, אבל המתודה המדעית היא מתודה לחשיפת האמת, וככזו, יש בה ערך מחנך. היא נבדקת כל הזמן. כל מה שמדען אומר עומד למבחן אובייקטיבי על ידי אחרים – בניגוד גמור למה שפוליטיקאים עושים, אומרים או מרגישים. המדע חושף את הטבע. אני לא המצאתי את מנגנון הבקרה התאי לפירוק החלבונים; אני רק חשפתי אותו. מדובר במנגנון שהתפתח במשך מיליוני שנים עם האבולוציה והיה נסתר מאיתנו, משהו אמיתי. המנגנון העומד מאחורי ה”משהו” הזה והפירוש שנתנו לו ניתנים להפרכה או לאישוש, וכל עוד הוא מאושש – הוא האמת.

השימוש לרעה קל במיוחד במדע, שכוחו גדול. דינמיט מאפשר לנו לבנות ולהתפתח, אבל גם להרוג אנשים. הבחירה איך להשתמש במדע – לטוב או לרע – היא בחירה שלנו, של האנושות, ומניסיוני האישי, אני מוצא שהמדע במדינות החופשיות המפותחות הוא שפה בינלאומית של שיתוף. זהו ערך אוניברסלי שמקרב בין חברות ואנשים. המדע הוא שפה מאחדת ומקרבת, שפה של שלום. במדינות בהן המשטר טוטליטרי או באלה המונהגות על-ידי פונדמנטליזם דתי, התמונה שונה, לצערי: החופש המדעי הנתון בידי מדענים מוגבל, ונתיבי היצירה מתועלים על-ידי השלטון.

הערות

1. אפיגנטיקה (מעֵבר לגנטיקה) היא תחום מחקר חשוב בביולוגיה, העוסק בשינוי הפנוטיפ ללא שינוי מקביל בגנוטיפ, או, במילים אחרות, שינוי תכונות כתוצאה מהשפעות סביבתיות על אף שאין שינוי גנטי ב-DNA.