במותו ציווה לנו את הירח

הנשיא קנדי ותכנית החלל האמריקנית, במלאת 50 שנה לרצח

הטיסות לחלל, בעיקר הטיסות המאויישות, הביאו את המדע, הטכנולוגיה והתעוזה האנושית אל אופקים חדשים, שנראו מעבר לקצה גבול היכולת. ואולם, עם כל הגבורה של האסטרונאוטים, המהנדסים, הטכנאים, המדענים ואנשי החזון – הכוח האמיתי המניע את התהליכים הוא הפוליטיקה. צירוף האירועים והנסיבות של תקופתו הציבו את נשיא ארה”ב, ג’ון פיצג’רלד קנדי, שנרצח השבוע לפני 50 שנה, על פרשת הדרכים של מסעות האדם אל החלל. מבחינת חקר החלל, קנדי היה האדם הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון – בחייו ובמותו.

עוד באתר הידען:
סדרה בת עשרות פרקים על תוכנית אפולו

מירוץ החלל – האם באמת היה צמוד?

כבוד לאומי

לאחר סיומה של מלחמת העולם השניה, נפתח עידן המלחמה הקרה. מצד אחד (בעיקר מערב): הקפיטליזם, הדמוקרטיה והעולם החופשי בהנהגת ארה”ב. מנגד – המדינות הקומוניסטיות הטוטליטריות, תחת שלטון הברזל של ברית המועצות. ארבע שנים לאחר סיום המלחמה, ב-1949, הדביקה ברה”מ את היתרון הטכנולוגי של ארה”ב, ופיתחה פצצה גרעינית משלה. האמריקנים התקדמו לפיתוח פצצת המימן ב-1952, אך כעבור שנה היתה גם לסובייטים פצצה כזו, ובהמשך אף פצצה חזקה יותר. כשיש לשני הצדדים חימוש דומה, היתרון יהיה בידי מי שיוכל לשגרו ביעילות רבה יותר, ולשם כך דרושים טילים. בשנות ה-50 שוקדות שתי המעצמות על פיתוח טילים בליסטיים בין יבשתיים, כאלה שיכולו לשאת ראש נפץ גרעיני היישר למוסקבה, לנינגרד, וושינגטון או ניו-יורק. כדי שטיל כזה יהיה יעיל באמת, המסלול המהיר ביותר שלו עובר מחוץ לאטמוספרה. לכן, במקביל לפיתוח הטילים הצבאיים, התחילו שתי המדינות לשקוד על פיתוח תכנית חלל – טילים שנועדו לשיגור לוויינים. אז עדיין לא חזו את היישומים המדהימים שלוויינים מאפשרים לנו כיום, אבל הבינו ששליטה בחלל תקנה יתרון צבאי, תצביע על עליונות בתחום הטילים וגם תקנה יוקרה לאומית רבה למדינה שתגיע למקום שהאדם לא הגיע אליו לפני כן.

לחשוב בגדול

ב-1957 ספגה ארה”ב מפלה קשה ליוקרתה. ב-4.10 שיגרה ברה”מ את הלוויין הראשון – ספוטניק. האמריקנים, ששקדו על פיתוח לוויין משלהם, וכמה טילים שונים, נלחצו מאוד, שינו תכניות ושיגרו לוויין ראשון משלהם, אקספלורר, בינואר 1958. הסובייטיים שמרו על יתרון מסויים בחלל, אבל באפריל 1961, שלושה חודשים בלבד אחרי כניסתו של קנדי לבית הלבן, הנחיתו מכה ניצחת. יותר נכון: שיגרו מכה ניצחת, והיו הראשונים לשלוח אדם לחלל. טיסתו של יורי גגרין היכתה את העולם בתדהמה, והכניסה את האמריקנים לפאניקה מסויימת. לא חלף שבוע, והאמריקנים ספגו מפלה קשה נוספת מהסובייטים – ליתר דיוק מבני חסותם בקובה. כוח של גולים קובנים שאומנו בארה”ב כדי להפיל את משטרו של קסטרו, הונחת במפרץ החזירים, אך הובס בקרב. שתי ספינות אמריקניות טובעו, קסטרו שמר על מעמדו, ועל נשיאותו של קנדי הצעיר העיבה עננה כבדה כבר בתחילת כהונתו. בחודש הבא אמנם שיקמו מעט האמריקנים את יוקרתם ושיגרו גם הם אדם לחלל, אך בניגוד לגגרין הסובייטי, שהקיף את כדור הארץ, החללית האמריקנית של אלן שפארד רק הגיעה לחלל ונחתה כעבור 15 דקות. קנדי הבין שכדי לשפר את מעמדו ולמחוק את יתרונם של הסובייטים, צריך לחשוב בגדול. שבועיים וחצי אחרי הטיסה של שפארד (חודש וחצי אחרי הטיסה של גגרין), נשא קנדי נאום מיוחד לפני שני בתי הקונגרס, והכריז על היעד השאפתני “להנחית אדם על הירח עד סוף העשור, ולהחזירו בשלום”.

קנדי כמובן לא קיבל את ההחלטה לבדו, ולא שלף אותה המהמותן. הוא התייעץ עם מומחי חלל, בהם ראש נאס”א, ג’יימס ווב (על שמו ייקרא טלסקופ החלל שיחליף את “האבל” בעוד כמה שנים), כלכלנים ומומחים אחרים. אחד מהם היה מהנדס הטילים ורנר פון בראון (von Braun).

עולים על טיל

סיפורו של פון בראון ממחיש שוב כי הפוליטיקה עשויה להיות חזקה מכל אידיאל. הוא היה פיסיקאי ומהנדס גרמני, שפיתח בעבור הנאצים את טילי ה-V2 שנורו לקראת סוף מלחמת העולם השניה אל לונדון ואנטוורפן, וזרעו שם הרס וקטל. עם סיום המלחמה הסגיר עצמו פון בראון, עם צוותו, לידי הצבא האמריקני. במקום להעמידם לדין, העביר אותם הצבא לארה”ב, צייד אותם במסמכים מזוייפים כדי להסתיר את עברם ורתם אותם לתכנית הטילים האמריקנית. עד מהרה היה פון בראון מהנדס הטילים הבכיר בארה”ב, והוביל את הפיתוח של הטילים הראשונים לחלל במסגרת חיל האוויר. זמן קצר לאחר הקמת סוכנות החלל האמריקנית, נאס”א, ב-1968, הועבר אליה פון בראון, עם צוותו, והמשיך לעמוד בראש מערך פיתוח הטילים. לפון בראון היתה משנה סדורה כיצד על האמריקנים להגיע לעומק החלל. בשלב הראשון יש לפתח יכולת שיגור למסלול סביב כדור הארץ, לאחר מכן לבנות תחנת חלל במסלול כזה, ובהמשך לשגר בני אדם לירח ואל המאדים. במסגרת היעד שהציב הנשיא קנדי, היה על נאס”א לזנק בתוך שמונה שנים אל השלב השלישי בתכנית, אף על פי שעדיין לא השלימה אפילו את הראשון.

עץ גבוה

האתגר של קנדי הביא להשקתה של תכנית “אפולו” שנועדה להנחית אדם על הירח. עוד בטרם התרוממו חלליות אפולו מעל שולחן השרטוט, הריצה נאס”א את תכנית “ג’מיני”, שנועדה לבחון טכנולוגיות שונות ושלבי ביניים שיהיו חיוניים למשימה, כמו חבירת חלליות. ממשל קנדי עשה כל שביכולתו לקדם את תכנית אפולו, ופתח במלוא העוצמה את ברזי הכסף שלו. במחירים של ימינו הגיע המימון הכולל של תכנית “אפולו” ליותר מ-200 מיליארד דולרים – פי ארבעה בערך מהתקציב השנתי של מדינת ישראל. ואולם, הסובייטים ממשיכים להקדים את האמריקנים שוב ושוב. הם ביצעו בהצלחה טיסות מקבילות של שתי חלליות שחלפו זו על פני זו בחלל (1962), שיגרו את האישה הראשונה לחלל (1963), שיגרו חלליות מאויישות ביותר מטייס אחד (1964) וביצעו יציאה ראשונה של אדם מחוץ לחללית (1965). לקראת סוף 1963 הבין הנשיא שאולי טיפס על עץ גבוה מדי בעניין המשימה המאויישת אל הירח. הוצאות הביטחון הגבוהות, הסתבכות המצב בווייטנאם והעלויות העצומות של פרוייקט שטרם הניב תוצאות, הביאו את הנשיא להתחיל לחפש דרכים לחזור בו מהמיזם השאפתני, או לפחות לגייס לו תמיכה ציבורית רחבה, מחשש כי הקונגרס יחליט להפסיק את מימון ההרפתקה. אלא שבטרם הספיק קנדי לגבש החלטה בעניין, השיגו אותו כדורי הרוצח ב-22.11.63. מבחינתה של ארה”ב, ההמומה מסופו הטראגי והפתאומי של הנשיא הצעיר, ניצחון על ברה”מ במרוץ החלל הפך למעין צוואה בלתי כתובה של הנשיא.

סוף המרוץ

ארה”ב של הנשיא ג’ונסון – שהיה תומך גדול של תכנית החלל ושל נאס”א – השקיעה משאבים אדירים בתכנית “אפולו”. במקביל, לקראת השלמתן של משימות “ג’מיני”, מתחילים האמריקנים לעקוף את הרוסים, והם הראשונים שמבצעים חבירה מוצלחת עם חללית מאויישת (1965) ועגינה מוצלחת של שתי חלליות (1966, הטייס היה ניל ארמסטרונג, בטיסתו הראשונה לחלל). גם האסון הנורא שפקד את סוכנות החלל בינואר 1967 – שלושה אסטרונאוטים נשרפו למוות בחללית אפולו-1 על כן השיגור – רק עיכב את הטיסות, אך לא עצר אותן. בדצמבר 1968 משגרים האמריקנים חללית מאויישת ראשונה להקפת הירח (אפולו-8). בחודשים הבאים שולחת נאס”א עוד שלוש טיסות אל הירח, כשבשלישית – אפולו-11 – היא משלימה את היעד שקבע הנשיא קנדי שמונה שנים קודם לכן. ניל ארמסטרונג היה האדם הראשון שדרך על הירח – חודשים אחרים לפני המועד שהבטיח הנשיא. למרבה האירוניה, הנשיא שזכה לגזור את קופון ההצלחה היה דווקא ריצ’ארד ניקסון, שהפסיד לקנדי בבחירות של 1960. לינדון ג’ונסון, סגן הנשיא שמונה לנשיא לאחר רצח קנדי ופעל רבות לקידום תכנית החלל, ויתר על ההתמודדות לנשיאות שוב, בעיקר בשל המחאה הציבורית כלפיו עקב מעורבותה המדממת של ארה”ב בווייטנאם. ניקסון שוחח עם האסטרונאוטים ארמסטרונג ואלדרין על הירח, ואמר כי זו היתה שיחת הטלפון ההיסטורית ביותר שנעשתה אי פעם מן הבית הלבן. ואולם, אותו ניקסון הוא זה שיסגור בתוך זמן קצר את הברז התקציבי של הטיסות לירח, שאחרי הניצחון הגדול הפכו לנטל כבד מנשוא על צווארו של משלם המיסים האמריקני. ב-1972 חתם ניקסון על החלטה היסטורית – שיתוף פעולה בין ארה”ב לברה”מ בחלל, שהוביל למשימה משותפת (אפולו-סאיוז, 1975), ולמעשה לסופו של המרוץ ההיסטורי.