מדוע לא הסכים זמלווייס לפרסם את תגליתו בקהילה הרפואית, לזכות בתהילה לה היה ראוי ולהציל יולדות רבות-מספור ממוות בבתי-חולים?
בסוף החלק הקודם העלנו תהיה הרת-גורל. מדוע לא הסכים זמלווייס לפרסם את תגליתו בקהילה הרפואית, לזכות בתהילה לה היה ראוי ולהציל יולדות רבות-מספור ממוות בבתי-חולים?
קשה לשים את האצבע על סיבה בודדה אחת. אנו יודעים כי זמלווייס שמר על רישומים מדוייקים של מספר היולדות ואחוז התמותה החודשי. הנתונים הגולמיים היו בידיו, אך הוא סירב בתוקף להעביר הרצאות בנושא, או לפרסם את הנתונים בכתב. כהונגרי בעיר זרה, רגשי הנחיתות שלו מנעו ממנו להפוך לחלק מהחברה המלומדת הוינאית. הפראנויה הקבועה שלו וחוסר שליטתו בשפה המדוברת לא התירו לו להתחבר למעגלים האקדמאיים המקובלים והוא שאף להתרחק מהם ככל האפשר. הוא לא ראה את ההרצאות הפומביות ככלי לקדם את המודעות למחקרו, אלא כעינוי עצמי ומתן הזדמנות לשונאיו לתקוף אותו – וזמלווייס היה בטוח שכולם שונאים אותו.
מכיוון שזמלווייס עצמו סירב לפרסם את הנתונים שברשותו, חבריו הקרובים- הפרופסורים פרדיננד וון-הברה וג’וזף סקודה – הוציאו לבסוף את התגלית לאור. וון-הברה פירסם ב- 1847 ו- 1848 שני מאמרים אודות מחקריו של זמלווייס. הוא הסביר במאמרים את דרך ההדבקה בקדחת הלידה והמליץ להשתמש בסידן תת-כלורי כאמצעי לחיטוי ידי הרופאים. סקודה נשא הרצאה באותו הנושא בפני האקדמיה הקיסרית והמלכותית למדעים. לרוע המזל, זמלווייס לא עדכן את חבריו בכל הנתונים שהיו ברשותו, והמאמרים וההרצאות לא זכו לתמיכה רחבה בקרב ציבור הרופאים.
ג’וזף קליין, מנהל המחלקה, חזר מחופשתו ב- 1849 ומצא את מחלקתו נקיה ומקורצפת, עם תמותת יולדות אפסית. אם ציפה זמלווייס להכרת תודה, הוא התאכזב קשות. קליין ראה את זמלווייס כאיום לעמדתו כמנהל מחלקה, ואת הצלחתו בניטרול קדחת הלידה כעלבון לתיאוריות בהן דגל קליין. המנהל הבכיר טען כי מערכת האיוורור החדשה היא האחראית לירידה החדה במספר המיתות, ודרש מזמלווייס לחדול ממנהג נטילת הידיים, המוריד מכבוד הרופא. כאשר התנגד זמלווייס, סירב קליין לחדש את מינויו כעוזר-מנהל, והשגיח בעצמו על הפסקת נטילת הידיים. רמת התמותה נסקה מעלה בחדות, עד ל- 35% מכלל היולדות במחלקה. קליין ראה עובדה זאת כהוכחה לטענותיו כי אין דרך אמיתית להתמודד עם קדחת הלידה. ואכן, אין ספק כי החיידקים מצאו להם בן-ברית מושלם בקליין – רופא שהעריך את דיעותיו יותר מאשר את העובדות.
כשהוא קרוב ליאוש, הסכים זמלווייס לשאת את דבריו בפני איגוד הרופאים הוינאי ב- 1850, אך לא הצליח להותיר בפני האיגוד רושם חיובי. הוא ראה כל הטלת ספק במסקנותיו כהתקפה אישית והטיח עלבונות ונאצות בכל מבקריו. מי שלא קיבל את שיטתו על בוריה, היה בעיניו לא יותר מרוצח פשוט, והוא לא היסס לאמר זאת בפומבי. אין צורך לאמר שגישתו קוממה עליו רבים מעמיתיו, והרחיקה מעליו את הרופאים שהיו עשויים לתמוך בו. אפילו רודולף וירכוב הגדול – האיש שהפך את הפתולוגיה מאמנות למדע – יצא ברבים כנגד התיאוריה של זמלווייס, וכובד דעתו הכריעה את הכף עבור רבים שעדיין היו חלוקים בדעותיהם. כאשר החלו לצוץ תהיות בקהילה הרפואית לגבי טוהר מידותיו של זמלווייס ומידת האמת שברישומיו, לא יכול היה זה להתמודד עוד עם המצב בוינה. הוא נמלט בחזרה להונגריה, ארץ מולדתו, מבלי להתריע על כך מראש אפילו לחבריו הקרובים ביותר. ההימלטות החפוזה הורידה את קרנו אף יותר בעיני הקהילה הרפואית באוסטריה, ולמעשה ניתצה כל סיכוי שעוד היה לו לשכנע את הרופאים בוינה.
בהונגריה התקבל זמלווייס בברכה, בעיקר בשל המצב העגום של אותה מדינה. ב- 1851 הגיע זמלווייס לבית החולים של העיר פסט, שסבל מהתפרצות קשה של קדחת הלידה במחלקת היולדות. זמלווייס ביקש לנהל את המחלקה והנהיג בה את שיטות הסטריליזציה שלו. על אף התנגדותו ורשלנותו התחילית של הצוות הרפואי, שיטותיו הורידו את שיעור התמותה במחלקה עד ל- 0.85%. בהונגריה הקהילה הרפואית היתה פתוחה יותר לרעיונות חדשים, ושיטות הסטריליזציה של זמלווייס התפשטו לכל בתי-החולים במדינה בצו ממשלתי.
הוא התחתן, גידל חמישה ילדים והעביר הרצאות בהונגרית שוטפת בפני קהל רחב על קדחת הלידה. אך על אף הצלחתו, זמלווייס עדיין לא היה מרוצה. נשים המתות בצרחות וביסורים מקדחת הלידה. אלמנים הנאלצים לצפות בילדיהם היתומים גוועים ברעב מחוסר בחלב-אם. מראות זוועה אלו לא נשכחו מזכרונו ולו לרגע דל. לעיתים קרובות היה מתעורר באמצע הלילה שטוף בזיעה קרה, כשהוא חדור בבטחון עגום שברגע זה ממש מתה בעולם אשה מקדחת הלידה, כתוצאה מרשלנות רפואית ואי-שטיפת ידיים. מחשבות אלו רדפו אותו כל חייו, יחד עם רגשי אשם עזים על חוסר יכולתו לשכנע את העולם בצדקתו. בסופו של דבר, הם שגרמו לו להוציא לאור ב- 1861 את ספרו, ‘האטיולוגיה, התפיסה והמניעה של קדחת הלידה’.
הספר נכתב בגרמנית שוטפת, והיה מכוון בעיקר לקהל שמחוץ להונגריה. בספר תיאר זמלווייס את התיאוריה שגיבש מסביב לקדחת הלידה והביא טבלאות, תרשימים, ונתונים סטטיסטיים רבים שתמכו בתיאוריה. חלק זה של הספר היה עשוי לשכנע בנקל גם את הספקנים הגדולים ביותר. הצרה היתה שבחלקו האחר של הספר ראה זמלווייס הזדמנות להשתלח במתנגדים לשיטתו. הוא כינה אותם בשמות גנאי שונים ואף הגדיר אותם כרוצחים ומרצחים. בכך הוא שמט בעצמו את הקרקע מתחת לרגליו. חלק זה של הספר הבריח את הרופאים ששקלו להשתמש בשיטתו, וגרם למהומה רבתי של ממש בעטיה החליף זמלווייס שרשרת מכתבים נזעמים – כולם פתוחים לציבור – עם חלק נכבד מהרופאים באירופה. לפרידריך שנזוני, פרופסור חשוב ללידה בוורצבורג, הוא כתב במכתב גלוי כי, “אם תמשיך ללמד את הסטודנטים והמיילדות… כי קדחת הלידה היא מחלה רגילה, מבלי שתפריך את הדוקטרינה שלי, הרי שאני מצהיר בפני אלוהים והעולם כולו כי אתה רוצח ומתנקש. ההיסטוריה של קדחת הלידה לא תגזים אם תנציח אותך כ- ‘קיסר נירו’ של הרפואה.”
פרופסור פרידריך שנזוני לא אהב את המכתב הזה. גם שאר אנשי האוניברסיטה בוורצבורג לא אהבו אותו. וכך נעלמה התמיכה בזמלווייס, אוניברסיטה אחר אוניברסיטה ברחבי העולם המערבי.
ב- 1865, לאחר ארבע שנים של שרשרת מכתבים המכילים האשמות פרועות, נשברה סוף-סוף רוחו של זמלווייס, האיש שדאג לכל העולם יותר מדי. הוא סבל מהתקפי זעם קשים, בהם הכתיר את עצמו כ- ‘מציל האמהות’ הכושל. משפחתו אישפזה אותו בבית מרפא לחולי-נפש, והקהילה הרפואית כולה חגגה כאשר יצאה השמועה לחפשי. מתנגדיו טענו כי עתה הוכח סופית שהתיאוריה של זמלווייס אינה יותר מהגיגיו הטרופים של חולה-נפש, וראו בכך סוף ל- ‘תקופת זמלווייס’.
זמלווייס נפטר בבית המרפא זמן קצר לאחר הגעתו. לפי האגדה שהיתה נהוגה עד סוף המאה ה- 20, הוא מת כתוצאה מזיהום חמור באצבעו שהתפשט לשאר הגוף. אגדה זו סיפקה סוף אירוני לחייו של אותו אדם, שנלחם כל העת כנגד הזיהום והחיידקים. אגדה זו הופרכה ב- 1979, וכיום אנו יודעים כי זמלווייס לקה בהתקף זעם בבית-החולים, ורוסן באלימות על-ידי הצוות. הוא נפטר לאחר שבועיים כתוצאה מהפציעות שספג במהלך מאותו ‘טיפול’.
סיפורו של זמלווייס זכור היטב עוד בימינו אנו, ובדרך-כלל מועלה על נס, במטרה להטיל ספק בממסד המדעי. חובבי עב”מים, בריאתנים, אנשי הרפואה ההוליסטית ואחרים – כולם מציגים לראווה את סיפורו של זמלווייס ומוכיחים בכך את סגירותו של המדע ואת חוסר נכונותו לקבל תיאוריות חדשות.
האם אכן כזה הוא המצב?
יש להודות כי המדע אכן אינו מוכן לקבל תיאוריות חדשות בקלות. יחד עם זאת, יש לשים את האצבע על ההבדל שבין המדע שהיה קיים לפני 150 שנה, לבין המדע בימינו. מרבית התיאוריות הקיימות כיום מבוססות על מגוון רחב של עדויות והוכחות, ותיאוריה חדשה שמגיעה צריכה למצוא הסבר טוב לכל המקרים שגם התיאוריה הקודמת הצליחה להסביר. תיאוריות העב”מים והבריאה התבונית אינן מצליחות למצוא הוכחות חד-משמעיות לקיומן, או הסברים טובים מספיק לכלל התופעות שמוסברות על-ידי תיאוריות פשוטות יותר, ולפיכך אינן מתקבלות על דעת הקהילה המדעית.
אך גדולתו של זמלווייס היתה בכך שהוא הצליח לתעד נתונים סטטיסטיים משכנעים ביותר לגבי קדחת הלידה והצלחת הטיפול בה. מדוע לא התקבלה התיאוריה שלו אל תוך ספרי הלימוד של מדע הרפואה?
כמו תמיד, לתשובה יש שתי פנים. מצד אחד, הקהילה הרפואית לא רצתה לשנות את דרכיה ולא הסכימה לרעיון שטיפת הידיים, שפגע בכבודם של הרופאים בפני עצמם. מצד שני, זמלווייס עצמו לא היה בעל אופי המסוגל לסחוף אחריו אנשים אחרים ולהביא למהפכה אמיתית במדע, כלואי פסטר. הוא לא נתן לקהילה הרפואית את כל הנתונים שהיו בידיו ומיעט להרצות על התיאוריה שלו. גם כשהיה מרצה, הוא היה מעורר עליו את חימת הקהל כשהיה מזדעם ומתפרץ כנגד הספקנים. בסופו העצוב של דבר, זמלווייס היה האויב הגדול ביותר של עצמו – ושל קדחת הלידה שניסה כל-כך לרפא.
בפרק הבא נעסוק בג’וזף ליסטר, הרופא והמדען שהצליח להכניס לרפואה את הסטריליזציה כנגד החיידקים.
לסדרת המאמרים המלאה:
15 תגובות
ראשית תענוג רצוף לקרוא!
ובימי מגפת הקוקורונה ומגפת המאומתים נראה שהמגפה הגדולה מאז ומעולם היא מגפת האגו הרפואי’, פשוט לא יאומן כמה גאווה סרוחה יש לראשי המערכת, לקחת מדינה שלמה ולהפוך אותם לעכברי מעבדה!
כמה טמטום ו-קונפורמיזם יש לכווולם שהולכים כצאן לטבח!!!
ימים יגידו וההסטוריה תשפוט!
וע”ז אמרו חכמינו ‘טוב שברופאים לגהינום!
ד”ר ולדימיר זלנקו ה’זמלווייס’ של היום. רק תקשיבו למה שאומר.
אלוהים ישמור.
התיאור על החיסול של זמלוויס זה פשוט עיוות היסטורי “אושפז ע”י משפחתו…”, באמת?
הוא הייה שותה ומבלה עם זונות (נראה לי די סטנדרתי בטח שלא מעיד על מחלת נפש), ג’אנוס באלסה מראשי הממסד הרפואי ההונגרי רשם מכתב אשפוז, זמלוויס פותה ע”י פרדיננד פון הברה מראשי הממסד הרפואי הווינאי לפגישה בתואנה של סיור בקליניקה והצעת עבדה. זמלוויס הבין ברגע אחרון וניסה להימלט, הוא נתפס פיזית הוכה קשות ונקשר ונכלא בתא חשוך לח וקר ומת מהפציעות תוך שבועיים. איש לא הגיע להלוויה ושמחה גדולה התפשטה בממסד הרפואי וזה היה סימן לחזור לשיגרה של חיסול היולדות, אחוזי התמותה מייד עלו פי 6.
גם אחרים שתמכו ברעיונותיו ועוזריו חוסלו מקצועית.
ובכן, פעם הממסד הרפואי/מדעי הייה עם “ביצים” וידע לסגור חשבון כמו שצריך, בהשואה להיום זה נראה הרבה יותר הגון וישיר.
היום פשוט יעליבו מאחורי הגב, יפיצו שמועות, “יארגנו כנסי קונסנזוס” שיאשימו אותך בהכחשת “המדע” או “בפסבדו מדע”, ימנעו פירסומים, קרנות מחקר ובסוף יפטרו וכ”ו.
כדוגמא אביא את “מדעי התזונה” לכולם צריך להיות ברור ש 35% אוביסיטי (השמנה חמורה ז”א מעל 30 בי.אמ.איי) ו0% ריפוי אומר שה”מדע” לא מבין כלום בתזונה בדיוק כמו ש20% תמותה בלידות בביה”ח לעומת 0.5% בבית היו צריכים לרמוז את זה לרופאים המכובדים.
למעשה זה אומר שלא רק שלא יודעים אלא שעצות התזונה שהם נותנים לנו תחת כל עץ רענן הן אנטי-נכונות בוודאות.
ובכל זאת כל אחד שרק יפתח את הפה ויציע משהו שללא ספק עובד או מבט טיפה שונה על הבעייה יחסלו אותו פוליטית ומקצועית כמו נגיד את אטקינס.
עוד אין סוף דוגמאות….
טוב חפרתם על העבמי"ם
ורועי – צריך אמונה באלוקים אם אתה לא מאמין חבל לך על הזמן בשמים 🙂
תראו בהדסה כל רופא חושב שהוא חצי אלוהים
שכחתי לכתוב "לא" אחרי "אי שם בחלל"
שון:
כל מה שצריך בשביל לראות עב"מ (=עצם בלתי מזוהה) זה לראות איזה עצם ולא לזהות אותו. ככל שיודעים ומבינים יותר כך קשה יותר לא לזהות את מה שרואים. לכן מדענים אף פעם לא ראו עב"מ.
קצת יותר ברצינות – לא תיתכן הוכחה לכך שאין עב"מים כשם שלא תיתכן הוכחה לכך שאי שם בחלל מקיף ספל תה את כדור הארץ אבל אין סיבה להאמין בביקור עב"מ על כדור הארץ אם אין עדות משכנעת לכך כפי שאין סיבה להאמין באותו ספל תה.
ועוד יותר ברצינות, כל ה"שון"ים שאני מכיר כותבים את שמם Sean ולא Shon (מקור השם הוא אירי וזה הכתיב שלו) האם שמך אכן שון או שזה שם חיבה או שפשוט אתה מניח שישראלים לא ידעו לבטא אותו נכון אם יכתב בצורה המקובלת?
ערב טוב ~
בקשר לעב"מים – קיימים , או לא קיימים -הוויכוח הוא וויכוח סרק לעניות דעתי , שתי האפשרויות אפשריות !!
נכון שאין ראיות ממשיות ומוחשיות לקבל דעה זו או אחרת , ונכון גם שיש המון הגיון ותבונה בנוסף לסיפורים מרתקים והבנה מדעית ופילוסופית ומחשבה עמוקה ו… ו….. ו….
אז אני מחיל פה את משפט שלמה עליו השלום ,ושיבוא גואל !!!!
לשאול:
יפה שאתה לומד ממני משהו אבל אפילו בביטוי מעין זה אין להשתמש סתם כך.
אני עושה זאת כשאני מגלה שאני צריך לחזור על מידע שידוע לי שכבר ידוע לאדם אליו אני פונה ואני מניח שהתעלמותו ממנו היא חלק מאסטרטגית ההתשה (האנחה נועדה להביע את העובדה שההתשה אכן עובדת). לא זה המצב כאן. כפי שרועי ציין, הוא כבר אמר לא פעם שלדעתו (ואוסיף, לדעת מדענים רבים נוספים) הסיכוי לקיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ ואפילו הסיכוי לחיים תבוניים בהחלט קיים והשאלה היא רק אם בקרו כאן.
ביטוי יפה שפעם שמעתי מפי פתאל אומר שההוכחה העיקרית לכך שיש חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ נמצאת בעובדה שהם מספיק תבוניים כדי לא לבקר כאן.
אפשר להכביר מילים על הסיבות לכך שמדענים אינם מאמינים שחייזרים בקרו כאן אבל כמו בכל דת, הסיכוי לשכנע את המאמינים הוא קלוש.
לשאול הנאנח,
כבר כתבתי בדיון הקודם (בחלק ב’ של הפרק) שאני מאמין בהחלט שקיימים חוצנים (חייזרים). איני שולל את החיפוש אחר חוצנים, ואני מעריך מאד את האנשים שמשקיעים את זמנם ב- SETI. הבעיה מתחילה כאשר באים אנשים וטוענים שהחייזרים כבר ביקרו בכדור-הארץ, ללא הוכחה חותכת של ממש.
מר סבט, שאני מכבד מאד את תגובותיו, טוען שמדענים רבים תומכים בכך שהחייזרים כבר ביקרו בכדור-הארץ. אני מחכה לראות את הסימוכין שלו לכך, כדי שאוכל להבין יותר טוב על מה הוא מבסס דיעה זו. למיטב ידיעתי, החייזרים רחוקים מאד מלהיות עובדה מדעית מבוססת. כפי שר.ח. אומר בעצמו, אין ראיות פיזיות מוצקות, שהמדע צריך לפני שיבסס עובדה בעלת משמעות כבירה שכזו.
רועי.
אני מסכים עם רועי צזנה שהעובדה שהיו מספר מצומצם של תאוריות שנדחו ע"י רוב החוקרים ולאחר מכן התקבלו לא אומר שכל תאוריה ללא ביסוס הופכת אוטומטית ל"מהפכנית" ולכזו שה"ממסד העבש" מתנגד לה.
ברגע שמוצגות הוכחות מבוססות שנתמכות בתצפיות וניסויים לפי המתודה המדעית המקובלת תתקבל תאוריה גם אם במבט ראשון היא נראית מוזרה או מופרכת ראו למשל את מכניקת הקוונטים ופירושיה השונים.
לעצם עניין החוצנים, נכון להיום אין שום ראיות מוצקות ומבוססות שפורסמו בספרות המדעית המקובלת ועמדו למבחן מחקרי לביקוריהם של חוצנים בכדור הארץ. לא נמצא שום "מנוע" מחומרים לא ידועים לא תועד שום מפגש רוב הצילומים נמצאו כמזויפים והאחרים פשוט מתעדים תופעות טבעיות.
הכל מבוסס על עדויות של מתקשרים תמהונים. תמהני אם החוצנים כל כך רוצים להיפגש למה הם לא עושים את זה עם נשיא ארה"ב ומזכיר האו"ם ב- CNN בפריים טיים במקום להיפגש עם המתקשרים ?
אוי רועי, רועי (למדתי משהו ממיכאל),
אם אתה אוולוציונר אמיתי הרי שאין לך סיבה להניח שאין עבמי”ם; הרי כמו שחיים שלנו נוצרו מאליהם בצורה טבעית בפלנטונת הקטנה שלנו, אין סיבה שלא יווצרו חיים במקומות נוספים אי שם ביקום, שאם אין אתה אומר כן, אתה עלול חס ושלום להתדרדר לאמונה בייחודיותו של האדם כיצור התבוני היחיד ביקום, שממנה הדרך קצרה לאמונה בא-לוקים חס ושלום.
נמצאנו למדים שהשאלה איננה, אם יש עבמי”ם, אלא אם הם הצליחו ליצור איתנו קשר; כלומר השאלה אינה ביולוגית או זואולוגית, אלא שאלה פיזיקאלית: אם יש דרך להתגבר על מחסומי המרחב העצומים, ולטייל באמצעי פלא בתוך ה’מרחב זמן’. למיטב ידיעתי זו שאלה שבהחלט איננה שאלת קיצון. אם כן, מה פסול יש בחיפוש עבמי”ם?? (מי יודע, אולי הם אפילו טעימים, ותוכל לאוכלם בביקורך הקרוב בסושייה).
ביי
שלום חנן,
בדברי על תיאוריות העב”מים תיארתי את מצב העניינים מנקודת המבט של הקהילה המדעית. אשמח אם תעניק לי מספר קישורים למאמרים או מחקרים של המדענים שציינת, על מנת שאוכל לעיין בהם ולהרחיב את ידיעותי, כמו גם קוראי הידען המעיינים בתגובות.
בכל מקרה, אני מוצא שחשוב להסביר שכשלונו של זמלווייס אינו משקף על כל תיאוריות ‘הקיצון’ המועלות לאורך ההסטוריה. אתה מוזמן לקרוא את ‘פרפטום מובילה’ המצויין של רן לוי, המספר כיצד תיאוריות ‘קיצון’ הועלו על ימין ועל שמאל מצד ממציאים – רמאים ותמים כאחד. אם הקהילה המדעית היתה מתפתה להאמין לכל טענה וטענה, הרי שלא היתה מושגת התקדמות אמיתית באף תחום.
למיטב ידיעתי, תיאוריית העב”מים היא כרגע תיאוריית ‘קיצון’ שאינה נתמכת בהוכחות של ממש. איני מתיימר להיות חוקר עב”מים, אך כפי שכתבתי, אשמח לקרוא קישורים המוכיחים חד-משמעית את קיום העב”מים.
תודה על תגובתך,
רועי.
ככמה חבל שכותב המאמר, חוטא בעצמו באותו חטא שחטאו מי ששללו את דעותיו של זמלוייס.
כותב המאמר טוען כי: “תיאוריות העב”מים … אינן מצליחות למצוא הוכחות חד-משמעיות לקיומן, או הסברים טובים מספיק לכלל התופעות שמוסברות על-ידי תיאוריות פשוטות יותר, ולפיכך אינן מתקבלות על דעת הקהילה המדעית.
“..
טיעון זה עצמו אינו מבוסס על ידע של הכותב ועל מחקר מינימאלי שערך בנושא, אלא על אמונותיו הפרטיות ועל דעתו שאינה מתבססת במקרים אלו על מחקרים אלא על שמועות ואינפורמציה חלקית ופופולארית.
מדהים לראות כיצד מי שמעלה על נס את זמלווייס, ממשיך לטעון טענות שווא כנגד חקר העב”מים המודרני, לו שותפים חוקרים בכירים ביותר (פרופ’ היינק, פרופ’ מאק, פיסיקאי הגרעין סטנטון פרידמן, ד”ר ברוס מכבי, פרופ’ אנה לואיסה-סיד ורבים רבים טובים אחרים). חבל מאד ומצער מאד, שכותב הכתבה נפל בפח שהוא עצמו מנסה לתאר במאמר…
זו דוגמא קלאסית, למה שעשוי להתרחש בעולם האקדמי, כשמישהו מערער על בכירים ממנו, חולק על דעת הרוב, או חלילה מפתח שיטה חדשה/גילוי חדש/תיאוריה חדשה, שאינה מתיישבת עם דעת הרוב והבכירים…
בתור מי שעוסק בחקר תופעה שמעוררת הרבה מחלוקת בעולם האקדמי, אני מכיר מספיק דוגמאות של אנשי אקדמיה (חלקם בכירים ביותר), שהעיזו להביע דעתם רק לאחר שהגיעו למעמד בכיר מאד (וחלקם אף שילם במשרתו ובמעמדו בשל כך).
"חופש אקדמי" מצוי רק במסגרת הנורמה. כל פורצי הדרך, עשויים לעמוד מול קשיים עצומים בטרם יכירו או יקבלו את דעותיהם.
מרבית התגליות המדעיות, הנן תוצאה של מהפיכה ולא של פיתוח שלב אחר שלב. התגליות החשובות באמת מקורן בהברקה של רגע, בחשיבה שונה ובעזה לעמוד מול הממסד האקדמי המקובע.
סיפורו העצוב של זמלוויס מראה לדעתי כמה האופי והאישיות חשובים למדען. מסתבר שהמדע אינו אובייקטיבי אלא מושפע רבות מאופיו של החוקר.
דוגמא יפה לכך היא הגילוי שה-DNA הוא החומר התורשתי ע”י אברי וכ 10 שנים מאוחר יותר שוב ע”י הרשי וצ’ייס. ההבדל העיקרי בין החוקרים היה באישיות ובכריזמה.