גילוי קברו של הפרעוני המפורסם ביותר היתה ההצלחה הגדולה ביותר של הווארד קרטר ושל לורד קרנרבון שמימן אותה
ב-5 בנובמבר 1922, כתב הווארד קרטר ביומן הכיס שלו: “התגלה קבר מתחת לקברו של רעמסס השישי והוא היה חתום והממצאים בתוכו היו ללא פגע.”
ייתכן שזה פשוט היה עניין של מזל, אך אף ארכיאולוג אחר לא גרם לכל כך הרבה עניין באגיפטולוגיה, ואכן העולם הארכיאולוגי מתמקד במצרים מאז מחקריו של האווארד קרטר. התגלית שלו, של קברו וגופתו החנוטה של תות ענח’ אמון נתנה השראה לכמעט מאה שנות סרטים בהולייוד, כמו גם ספרים וכתבות עיתונאיות אינספור על המוזיאון הגדול בעולם – מצרים.
בעוד הממצאים של האווארד קרטר של הקבר הכמעט לא פגוע של אחד הפרעונים הגיעו בזכות המזל, זו היתה שיאה של קריירה ייעודית באגיפטולוגיה ופסגתם של חיפושים עקביים.
הווארד קרטר נולד ב-9 במאי, 1874 בקנסיגטון שבלונדון, אז עיירה קטנה עצמאית. הוא היה בנו הצעיר של אמן, סמואל ג’ון קרטר שהכשיר את הווארד ביסודות הציור והרישום. ואולם הווארד קרטר פיתח עניין במצרים, וכאשר היה בן 17, בהשפעתה של ליידי אמהרסט, קרובת משפחה, הוא הפליג לאלכסנדריה. היה זה מסעו הראשון מחוץ לאנגליה. הוא קיווה לעבוד עם קרן מחקר מצרית כמעתיק. המעתיקים היו מעתיקים שרטוטים ותרשימים על נייר, לצורך מחקר עתידי.
מקום עבודתו הראשון היה באני חסן, שם עסק בתיעוד והעתקת סצנטות מקירות קברה של נסיכה מצרית במרכז מצרים. הוא עבד במשך כל שעות היום ובילה עם העטלפים בקברים בלילות.
בהנחייתו של ויליאם פלינדרס פטרי הפך קרטר לארכיאולוג בעצמו. פטרי נחשב כארכיאולוג שטח מהטובים בתקופתו והוא לא האמין שקרטר יהפוך לחופר טוב. ואולם לקרטר לא יכול היה להיות מורה טוב יותר. באל-עמרנה הוכיח קרטר כי פטרי טעה באמצעות חשיפת כמה ממצאים חשובים. במהלך תקופת ההכשרה, עבד קרטר גם עם גאסטון מאספרו, שלימים מונה למנהל שירות העתיקות של מצרים.
לאחר שמונה לאמן הראשי של קרן החפירות המצרית הוא השתתף בחפירת קברה של המלגה חטשפסוט בדיר אל בהארי. קרטר הצליח לשכלל את כישורי הציור שלו וחיזק את טכניקות החפירה והשיחזור. מאמציו בפרויקט זה הביאו למינויו בידי מנהל שירות העתיקות המצרי בגיל 25 כמנהל המוזיאונים במצרים-עילית. הוא היה אחראי לפיקוח על כל החפירות הארכיאולוגיות לאורך עמק הנילוס. אחד הפרויקטים שלו היה הארת חלק מהקברים בעמק הפרעונים ובמקדש באבו סימבל, בתאורה חשמלית.
ואולם הוא התפטר משירות העתיקות ב-1905 בשל תקרית בין שומרים מצריים בסקארה לתיירים צרפתים שיכורים. כאשר התיירים הפכו אלימים, קרטר הירשה לשומרים להגן על עצמם. התיירים התלוננו לבכירים, כולל הנציב הבריטי במצרים הלורד קרומר. קרומר ביקש מקרטר להתנצל אך זה סירב, והוא התבקש לעבורלטנטה, מקום שבו כמעט לא התרחשה פעילות ארכיאולוגית. הוא סירב ופרש.
לאחר פרישתו משירות העתיקות הוא בילה את ארבע השנים הבאות כצייר בצבע וכסוחר עתיקות. ואולם, הוא גם חיפש באותו זמן מימון לעבודת החפירה. כך הפך קרטר ליועץ לענייני ארכיאולוגיה ללורד החמישי של קארנארבון (ג’ורג’ הרברט). בעוד מלחמת העולם הראשונה גרמה לדחייה בעבודתו של קרטר, בשנת 1914 היה הלורד קארנארבון הבעלים של אוסף רב ערך של פריטים מצריים שנמצאו בידים פרטיות. הוא גילה בסופו של דבר ששה קברים בעמק המלכים על הגדה המערבית של הנילוס בלוקסור, אך קרטר החל לגלות אובססיביות בגילוי קברו של פרעוני שלא היה כל כך מוכר – תות ענח’ אמון, ושנה אחר שנה הוא חיפש בחול אחר הקבר האבוד של הפרעוני.
למעשה, קארנארבון היה מתוסכל ממאמציו של קרטר, ובשנת 1922 הוא הוציא לו אולטימטום שזו עשויה להיות עונת המימון האחרונה לחפירותיו. משוכנע בהצלחתו, ב-1 בנובמבר 1922 החל קרטר בעונת החפירות האחרונה ושלושה ימים לאחר מכן, הוא חשף את המדרגות לקברו של תות ענח’ אמון.
לאחר שהמשיך לחפור מטה לאבנים החותמות את הקבר, בשעה 4 אחר הצהרים ב-26 בנובמבר 1922, פרץ האווארד קרטר פנימה וגילה את התגלית הגדולה ביותר של המאה ה-20. נדרשו עוד עשר שנים רק כדי לקטלג את כל הפריטים שנמצאו בקבר הבודד הזה, והם נמצאים כיום במוזיאון לעתיקות בקהיר.
במהלך הזמן הזה נפטר הלורד קארנארבון במצרים מדלקת ריאות. הדבר הצית עניין מצד המדיה שאנשיה קיבלו מכתבים מידעונים מרחבי העולם. האגדה מספרת שעד שנת 1929, 11 מתוך האנשים שהיו קשורים לתגלית מתו, לרבות שניים מקרוביו של הלורד קארנארבון, ומזכירו הפרטי של קרטר, ריצ’ארד באת’ל. הטענה הזו שימשה בסיס לסרטי מומיות לאורך כל שארית המאה ה-20 ומעבר להם. כמובן שאף אחד לא מייחס את זה לרמת התברואה הירודה במצרים של אותם ימים, כי זה כנראה פחות מעניין. תופעה זו זכתה לשם ‘קללת הפרעונים’. וכתבנו עליה כבר בעבר כאשר גרמני החזיר תגליף פרעוני גנוב, מחשש להחשף לקללת הפרעונים.
לאחר תגלית חייו, פרש האווארד קרטר מעבודת השטח הפעילה. הוא החל לאסוף עתיקות מצריות בעצמו בעיקר באיזור מלון אולד וינטר פאלאס בלוקסור, אותן שמר לעצמו. הוא חזר לקנסינגטון בשנת 1939, ומת במארס של אותה שנה בגיל 65.
