מדענים מצאו את האיזור במוח האחראי על מציאת המשמעות בתמונות שאנו רואים
היכנסו ללינקים שלפניכם, והתבוננו היטב בתמונות שלפניכם.
האם אתם רואים אשה זקנה או צעירה? האם אתם רואים אגרטל או שני אנשים מתנשקים?
כולנו מכירים את האשליות האופטיות, ואת ה- 'קפיצות' שמבצע המוח כאשר אנו מבינים לפתע שניתן לראות את התמונה באופן שונה. עתה מסתבר שמה שאנו רואים קשור לדפוסי פעולה עצביים מסויימים מאד במוח.
“התמונה שאנחנו רואים אמנם נשארת אותו הדבר, ולכן השינויים שמתרחשים במוח שלנו הם אלו שקובעים האם אנו רואים אגרטל או פנים,” אומר ג'ון סרנסס, נוירו-מדען קוגנטיבי מאוניברסיטת אירווין בקליפורניה. סרנסס פירסם לאחרונה את המחקר ביחד עם שותפו, ג'ופרי בוינטון, פרופסור חבר באוניברסיטת וושינגטון, בביטאון לנוירו-מדע (Journal of Neuroscience).
סרנסס ושותפו למחקר מצאו שכאשר אנו צופים בתמונות דו-משמעיות כמו אשליות אופטיות, הפעילות העצבית באיזורים מסויימים במוח משתנה בעקביות כאשר תפיסתנו את התמונה משתנה. התגלית חשובה במיוחד מכיוון שדפוסי הפעילות העצבית הנוצרים באיזורים מסויימים במוח דומים מאד לדפוסי הפעילות המופיעים כאשר אנו צופים בתמונות שתכנן אינו ברור, או יכול להתפרש בכמה דרכים.
“העובדה היא שאיזורים אלו מראים אותו דפוס פעילות כאשר אנו צופים בתמונה אמיתית וכאשר אנו מפרשים ציור דו-משמעי,” אומר סרנסס, “אלו למעשה האיזורים המוחיים האחראיים על יצירת החוויה המודעת שאנו מקבלים מראיית עצמים.”
הממצאים מהמחקר עשויים לתרום למדענים המנסים להבין הפרעות מוחיות כדיסלקסיה. המחשבה הרווחת כיום היא שדיסלקסיה נובעת מבעיות בעיבוד תנועה, והמחקר יוכל לספק מידע על הדרך בה איזורים מסויימים במוח מסייעים בתפיסת התנועה.
החוקרים מדדו את דפוסי הפעילות העצבית באיזור הטמפורלי-אמצעי (middle-temporal region) של המוח, בעזרת fMRI – מכשיר לדימות באמצעות תהודה מגנטית. איזור זה במוח מקושר לתפיסת התנועה, והחוקרים בחנו את פעילותו בשני מצבים שונים.
במצב הראשון, הנבדקים התבקשו להתבונן בעצמים הנעים בכיוון אחד בלבד, ולזהות את כיוון התנועה שלהם (ימינה או שמאלה). במצב השני הוצגו בפניהם עצמים שכיוון התנועה שלהם לא היה ברור, והם התבקשו לזהות מהו כיוון התנועה העיקרי של אותם עצמים.
דפוסי הפעילות העצבית באיזור הטמפורלי-אמצעי של המוח היו דומים מאד כאשר הצופים ראו עצם שבאמת נע שמאלה, וכאשר הם רק חשבו שהעצמים הלא-ברורים שהם רואים נעים שמאלה.
“קיים דמיון בין דפוסי הפעילות באיזור הטמפורלי-אמצעי כאשר אנו רואים עצם נע, וכאשר אנו רק חושבים שאנו רואים אותו נע. דמיון זה מציע שאיזור זה של המוח ממלא תפקיד חשוב ביצירת החוויה המודעת של העולם שמסביבנו,” אומר סרנסס.
לידיעה באתר אוניברסיטת אירווינג
המקור :
המאמר המקורי :
7 תגובות
נקודה –
אני לא מתעלם מיהונתן הבריאתן, אלא מיהונתן הטרול. אני לא רואה טעם להתווכח איתו, Nשום שהוא אינו מעוניין בהגעה לאמת כלשהי, או בדיון אמיתי. הוא מעוניין רק לעורר בלגן בטוקבקים, ולשם כך הוא מנסה לעורר פרובוקציות בכל דרך אפשרית.
אין שום סיבה שאבזבז זמן ומרץ על ניסוח תשובות מנומקות ומקושרות, כאשר יהונתן מתעלם מכל תשובה, קופץ מטיעון לטיעון, ובסוף יורד לפרובוקציות זולות ולא רלוונטיות. יש לי דברים יותר חשובים בחיי מלהשחית מילים על טרול בגרוש.
אני מקווה שכולם יעשו כמוני, וניפטר מעונשו של זה. אני אישית כבר הפסקתי לקרוא את התגובות שלו לפני כמה ימים. הוא פשוט כבר לא מעניין אותי.
רועי, אני שמח שסוף סוף הסכמת איתי, בתגובה שלך לגבי התעלמות מ"יהונתן" הבריאתן.
אם אתה זוכר אמרתי לך בעבר שעם קופים לא מתווכחים כי המילים שהם אומרים מציינות מושגים אחרים ממה שהאנשים ההגיוניים חושבים.
"אלו למעשה האיזורים המוחיים האחראיים על יצירת החוויה המודעת שאנו מקבלים מראיית עצמים"
=קשקוש.
אין לנו שמץ של מושג מה זה בכלל חוויה מודעת ובודאי לא מה אחראי לה.
אם מעלית שיש בה כדור ואיש נופלת, האיש והכדור ייפלו באותה התאוצה (לפי חוקי ניוטון), ולכן הכדור לא יהייה בתנועה יחסית לאיש, והאיש יראה את הכדור מרחף (הכדור נופל, אבל גם האיש והמעלית, ולכן לא יוכל לשים לב להבדל).
תחנת החלל נמצאת כל הזמן בנפילה חופשית (היא לא מתקרבת או מתרחקת מכדוה"א, אבל היא לא מפעילה שום כח להשאר במסלול- היא נשארת בגלל ההתמדה שלה בכיוון המשיק לכדוה"א)- לכן גם שם החפצים לא ייפלו לרצפה, כי הרצפה גם "נופלת" באותה תאוצה.
לרועי הקישור שקישרתי אותי הוא באנגלית יש לך קישור בעיברית תודה
נועם –
אתה יכול פשוט לקרוא לי רועי.
לגבי החפצים המרחפים בתחנת החלל – אתה יכול למצוא הסבר טוב בקישור לויקיפדיה :
http://en.wikipedia.org/wiki/Microgravity
שבת שלום.
שאלה לרועי צוגה למה החפציפ בתחנת החלל מרחפים