הגר גלברד-שגיב, אחת משתי זוכות פרס אונסקו לוריאל למדעניות מבטיחות לשנת 2010, חקרה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה במכון ויצמן את הזיכרון, בעזרת חולי אפילפסיה העוברים הליך רפואי במהלכו מושתלות אלקטרודות בעומק מוחם. בפוסט דוקטורט בקלטק היא מבקשת לבחון באותה דרך את התודעה
הזיכרון הוא היכולת המופלאה שלנו כבני אדם להפוך את החוויות שאנו חווים לדפוסים של פעילות עצבית המקוטלגת ומאוחסנת במוח. דפוסים אלה יכולים להישלף ברגע הנכון, אפילו שנים רבות מאוחר יותר, ואנו מסוגלים לחוות אותם שוב ושוב.
ואולם כיצד הזכרון נבנה? מהם המנגנונים העצביים האחראים על היכולת המופלאה הזו? לדברי הגר גלברד-שגיב, המסיימת בימים אלה את עבודת הדוקטורט שלה בהנחייתו של פרופ’ רפאל מלאך במחלקה לחקר המוח במכון ויצמן, אנחנו עדיין רחוקים מאוד מלהבין את התהליך.
“רוב המחקרים שנעשו בנושא הזיכרון הם מחקרים מאוד מבוקרים, לדוגמא: נותנים לאנשים לזכור רשימת מילים ואחר כך בוחנים אותם על זכירת הרשימה, או מבקשים מהם לזכור אסוציאציות בין שתי תמונות שאינן קשורות. אותי עניין יותר הפן הטבעי, היומיומי של הזיכרון, וכולנו מבינים באופן אינטואיטיבי על מה מדובר: מה מתרחש במוח כשאנחנו חוזרים מהעבודה ומספרים מה עבר עלינו היום, או כשאנו מתארים סרט שראינו לפני כמה חודשים.”
את סוג הזיכרון הזה ניתן לחקור רק בבני אדם, המסוגלים לשתף אותנו, החוקרים, בהיזכרויות שלהם, מסבירה גלברד-שגיב. רוב הידע שיש לנו היום על הזיכרון האנושי בא מאנשים עם פגיעות מוחיות שאיבדו את היכולת לזכור או להיזכר, או ממחקרים המשתמשים בשיטות הדמיה כגוןfMRI או EEG. מחקרים אלו מכוונים אותנו לאזורים מסוימים במוח, שככל הנראה אחראים על יצירת ושליפת זיכרונות, אבל אין להם את הרזולוציה המספקת כדי לבחון את הנעשה ברמת תאי העצב הבודדים, שהיא הרמה המעניינת באמת. “נפלה בחלקי הזדמנות נדירה, לגשת בדיוק אל סוג המידע הזה, על ידי שיתוף פעולה עם פרופ’ יצחק פריד, מנתח מוח בכיר מ-UCLA, המטפל בחולי אפילפסיה שאינם מגיבים לתרופות. הפתרון היחיד עבורם הוא לעבור ניתוח שבו מסירים את המוקד האפילפטי ממוחם. כדי לזהות בוודאות את המוקד הזה, ולנתח במקום הנכון, משתילים לחולים אלקטרודות זעירות לעומק המוח ומשאירים אותן שם במשך כעשרה ימים, עד שמבינים מהיכן מתחילים ההתקפים. אלקטרודות אלו מסוגלות לעקוב אחר פעילותם של תאי עצב בודדים.”
גלברד שגיב ניגשה לחולים הללו בשלב ההמתנה לניתוח, שנמשך כאמור כעשרה ימים, ובו הפעילות העצבית באזורים שונים במוח שלהם מוקלטת באופן רציף בכל מקרה. היא ביקשה מהם לשתף פעולה במחקר המדעי שלה, לצפות בסרטונים קצרים ולשתף אותה בחוויות שלהם. לדבריה הם שמחו על העניין שנוסף לאשפוזם.
“כאמור, השתדלתי שהפרדיגמה הניסויית תהיה קרובה ככל האפשר לחיי היום יום. הראיתי לאנשים סדרה של סרטונים קצרים ומוכרים – מקומות מפורסמים, קטעים מסדרות מפורסמות, אנשים מוכרים. כל סרטון חזר על עצמו מספר פעמים וביקשנו מהנבדקים לצפות בסרטונים בצורה חופשית, כאילו היו מול מסך הטלוויזיה בבית. ראינו שתאי עצב בודדים באזור ההיפוקמפוס – איזור שידוע כאחראי על יצירת זיכרונות – מגיבים לסרטון מסוים או למספר מצומצם של סרטונים מתוך המגוון שהראינו. לאחר מכן ביקשנו מהנבדקים להיזכר באופן חופשי בסרטונים, ולדווח לנו ברגע שסרטון מסוים עולה במחשבתם. ראינו שאותם תאי עצב שהגיבו לסרטון מסוים מתחילים להגיב מספר שניות לפני שהאדם מדווח על ההזכרות באותו סרטון. לדוגמה, תא שהגיב לסרטון מסדרת הטלוויזיה “משפחת סימפסון” שלב הצפייה, התחיל לירות פולסים בשלב של ההיזכרות החופשית, וכעבור כמה שניות החולה דיווח שנזכר בסרטון של משפחת סימפסון.”
“למעשה הראנו שאותם תאי עצב היפוקמפליים שמגיבים בשעה שאנחנו חווים חוויה מסוימת הם אותם תאי עצב עצמם המגיבים גם בזמן שאנחנו נזכרים באותה החוויה. הממצא הזה היה חשוב מאוד עבור קהילת חוקרי הזיכרון, שבמשך שנים רבות ראו תופעות כאלה של “שידור חוזר” של אותה הפעילות בתאי היפוקמפוס של חולדות הנמצאות במטלות זיכרון מסוגים שונים. חוקרים אלו שיערו שאותה פעילות חוזרת מעידה על היזכרות של החולדה בחוויה שחוותה, אך כמובן שלא היה ניתן לאמת זאת כי אין לנו גישה אל המחשבות או ההיזכרויות של החולדה. המחקר שלנו, בבני אדם המסוגלים לדווח על מחשבותיהם, בא ונתן גושפנקא סופית לאותה השערה.”
לחקור את התודעה
אולי זה נשמע כמו מיסטיקה, אבל גלברד-שגיב מבקשת לחקור לא רק את הזיכרון אלא גם את התופעה החמקמקה יותר המכונה תודעה. “לאחר סיום הדוקטורט אני מתעתדת לנסוע לפוסט דוקטורט בקלטק אצל פרופ’ כריסטוף קוך, ולהמשיך לשתף פעולה עם פרופ’ פריד. אעבור לתחום של מחקר התודעה – תחום שאפשר לחקור אותו לעומק רק בבני אדם, ולכן, גם כאן, הגישה לרמת הנוירון הבודד והרזולוציה הגבוהה בזמן שהשיטה הזו מאפשרת, מהווים יתרון אדיר. אני חושבת שמחקר מהסוג הזה יכול לשפוך אור חדש על הרבה מאוד שאלות שנשארו פתוחות בתחום.
25 תגובות
ת:
אתה רואה?!
עדיין לא מצאת מה לומר!
חשוב קצת – זה עדיף על המשך ההתבזות.
אתה רוצה לומר לי שאלפים נכנסים לאתר שוב ושוב למרות שהם רואים שיש בו רק זיבולי שכל?
האמת היא שיש כאן שני סוגי אנשים – כאלה שנכנסים לאתר כדי להתעדכן במדע וכאלה שנכנסים אליו כדי להחזיר אנשים בתשובת שקר. לא קשה לדעת לאיזה משני הסוגים אתה משתייך.
מ רטשילד
כל אחד שנקלע לאתר רואה שאתם סתם זבלני שכל מתכסים במדע לכסות ערוותכם
לך לכנסת נראה קודם אם מישהו בכלל יבחר בך
ת:
אינני מסכים עם טענתך אבל ברור שדווקא אתה – כל מטרתך היא להטיף נגד כל מי שלא בראש שלך.
חבל רק שלא מצאת שום דבר לומר.
הגעתי לכתבה הזו במקרה, מכיוון שאני סטודנטית שמתעניינת במחקר של מדעי המוח, במיוחד בישראל.
עצוב לי שכמעט כל הטוקבקים אינם נוגעים כלל לעניין לשמו התכנסנו – והוא המחקר (המרשים ביותר, לדעתי) של הגר גלברד-שגיב.
מה אתם כהני הבעל צדקנים מטיפים נגד כל מי שלא בראש שלכם (מי כן)
כתבות ההטפה בעדיפות עליונה אצלכם המטרה העיקרית.
באתרים מדעיים לא תמצאו הטפות כאלו
לא ידעתם שאלעד הוא הסמכות העליונה בקביעה איזה אתר הוא מדעי ואיזה לא?
לא ידעתם שהוא בוחן כליות ולב ויודע מה האג’נדה האמתית של המגיבים ובכלל לא חשוב מה הם אומרים על האג’נדה שלהם?
לא ידעתם שאלעד כותב את דבריו רק סתם כך – מתוך פילנתרופיה טהורה ושלו עצמו אין שום אג’נדה?
אז מה אם הוא מחרף ומגדף ללא כיסוי? הוא בדיוק גמר להלבין את פשעיו בבית הכנסת ועכשיו הוא מרגיש שאפשר להתחיל מחדש בלי חשבון.
העניין הוא, אלעד, שחוקים שבין האדם לחברו חשובים מחוקים שבין האדם למקום וכדאי שתביא בחשבון שאנחנו לא סלחנו לך וגם לא נסלח לך על התנהגותך הנפשעת.
והמטרה שלך היא להביא את הכפיה הדתית גם לאתר שאיננו שייך לרשות השידור וכפוף לדרישה הצבועה לאיזון. האמת המדעית היא הדבר היחיד שמתווה את הכיוון של האתר, וכל מי שמבקש להיפרע מהמדע אם זה מחב”ת, אסטרולוג, עוסק ברפואת פלסבו, מקומו באתרים הניו אייג’יים לא כאן.
גלי וינשטיין: אבי בליזובסקי:
זה אינו אתר מדעי אלא אתר צביעות מתחסדת
המשותף לאתר ולמגיבים שלכולם יש מניעים נסתרים.
המטרה של אבי לנגח את הדתיים שנואי נפשן באמצעות האתר.
המטרה של גלי לזכות בהכרה ופרסום וגם להצטרף לאבי
גיא מפגין את תעובו מגלי בגלל שריטה פרטית כלשהי שידוע לו בלבד באמצעות ביקורת על איכות כתיבתה
שום מסע ושום רדיפה -הביקורת היא עניינית על איכות הכתיבה שלך, אין לי ומבקרים האחרים כל עניין אישי להכפיש אותך. מדוע אנו נטפלים דוקא אלייך? יש כאן כותבים אחרים שלא זוכים לביקורת הזו.
בשביל להתנדב לכתוב לא מספיק רצון טוב (מה גם שאצלך הוא מהול במידה לא מבוטלת של פיאור עצמי מוגזם)
תגובה על דבריו של המגיב “גיא” או ניק אחר,
ישנם משחרי ריב – המגיב/המגיבים שמסתתר/מסתתרים מאחורי ניקים פיקטיביים – “גיא”, “א. בן נר” ודומיהם ומופיע/מופיעים כמעט אחרי כל כתבה שאני מפרסמת כאן באתר הידען (ועכשיו הם גם עלו וצצו אחרי התגובות שלי). בשם חופש הביטוי מגיבים אלה החליטו לצאת למסע רדיפה אישי נגדי ולפגוע בשמי הטוב.
כמו שאבי כתב למעלה, אני כותבת בהתנדבות מאמרים מדעיים לידען שנקראים על-ידי אלפי קוראים כאן בארץ.
לוקח זמן רב לכתוב כתבות מדעיות לאתר. ולכן אני משקיעה זמן רב בכתיבה ואני עושה זאת ברצון רב. כי המוטו של אתר הידען הוא, שחשוב שהציבור בישראל ידע מה קורה בעולם המדע והטכנולוגיה וגם בעולם האקדמיה הישראלית והעולמית.
אבל ישנם מגיבים מסוימים (או אותו מגיב תחת שמות בדויים) שמסתתרים תחת ניקים פיקטיביים ורודפים אחרי כל מאמר שאותו אני מפרסמת כאן במטרה ברורה להכפיש אותי. עייפתי מהרוע ואין לי חשק וגם אין לי כל עניין להתעסק עכשיו בויכוח עם מגיבים זדוניים ובטיהור ההשמצות נגדי.
אבי:
אני מודע למגבלותיי ולא בטוח שאוכל לעשות עבודה ראויה, אם המצב היה שונה בשמחה הייתי מקדיש מזמני לרווחתם של קוראים סקרנים. אני גם מעריך את עבודתך ואת ההשקעה שלך ושל שאר הכותבים – ויש פה לא מעט כותבים מוכשרים. הכותבת המדוברת בולטת בחוסר ההתאמה שלה בין סדרה של אנשים ראוים ביותר
אתה הערת על תגובה, לא על כתבה. וחוץ מזה, לכל אלה שמבקרים אנשים שמקדישים מזמנם ומרצם בהתנדבות.
בוא תתנדב גם אתה לכתוב ולתרגם. אין לך מושג כמה עבודה כרוכה בתחזוקת אתר כזה,
אבי:
הבחירה להציג אותו כאתר המוביל היא בחירה שלך – אם הוא היחיד אזי היית יכול להציג אותו כאתר המכוער ביותר או הרדוד ביותר אך לא עשית זאת מפני שברצונך להעביר מסר כלשהו לגבי איכות התוכן המופיע באתר, לאור עובדה זאת יש לך גם אחריות כלפי התוכן המופיע באתר.
לגבי העומס, הוא לא אמור להיות, אנחנו מחפשים את הסיבה לו, ומקווים שתוך כמה ימים זה יסתדר סוף סוף.
אבי
חה, נכון, פספסתי את “המוביל”.
אני לקחתי את “הגדול” מהטעות 503 (נדמה לי) שקופצת כאשר האתר עמוס מדי, ומציעה לנסות את אתר המדע הגדול בישראל יותר מאוחר.
לעדי הוא גם המוביל וגם הגדול, הוא פשוט היחיד….
עם זאת, תפקידי הוא לערוך את האתר ולהביא לקוראים את החדשות המעניינות ביותר, לא זכור לי שבין התנאים להקמת אתר במדינת ישראל גם תואר של גננת.
עדי:
“המוביל” הוא התואר בו מתהדר האתר והוא המתנוסס בגאווה בראש כל עמוד.
לאור זאת הייתי מצפה לביקורת איכות קפדנית יותר
תיקון טעות – זהו לא אתר המדע “המוביל” אלא “הגדול” בישראל.
אבי:
עד מתי ייצטרכו הקוראים לשמוע את פניניה של אחת הכותבות המרכזיות ה”אתר המדע המוביל בישראל”
אז גלברד-שגיב מצאה ממצאים בתחום הזיכרון: “למעשה הראנו שאותם תאי עצב היפוקמפליים שמגיבים בשעה שאנחנו חווים חוויה מסוימת הם אותם תאי עצב עצמם המגיבים גם בזמן שאנחנו נזכרים באותה החוויה. הממצא הזה היה חשוב מאוד עבור קהילת חוקרי הזיכרון, שבמשך שנים רבות ראו תופעות כאלה של “שידור חוזר”. והיא כנראה גם מצאה ממצאים נוספים דומים, שהרי מדובר בעבודת דוקטורט. אבל לפי ממצא זה אני מבינה שכיוון הממצאים הוא הבנת הזיכרון שלנו באופן כללי.
דומה שהמחקר מקדם את המדע הטהור אבל הוא לא בעל יישום מיידי ברפואה. נגיד שהייתה מזכירה מחלה כלשהי. עושה רושם שהמחקר הוא בעל מסקנות כלליות ומבוסס על ממצאים ניסיוניים. הוא מועיל רק לסקרנות של החוקרים שיושבים במגדל השן אי שם למעלה, אלה שמחר או מחרתיים יגלו שהזכרון פועל בדיוק בצורה ההפוכה.
ולמה זה מרגיז אותי? כי הייתי מצפה מגלברד-שגיב במחקר להסיק מסקנות שיביאו תועלת לחולי האפילפסיה. בייחוד לנוכח שיתוף הפעולה היוצא מהכלל שלהם, ולא רק מסקנות טהורות לגבי הזיכרון של בני אדם באופן כללי, מסקנות שאין להן תועלת מיידית והן מן הסתם מבחינה רפואית גרידא ריקות מתוכן.
היא פספסה את ההזדמנות שניתנה לה – וממש ניתן לה חלון הזדמנויות נדיר – לבדוק מה מתרחש במוחם של חולי האפילפסיה, לחקור את פעילות המוקד ואת הפעילות האפילפטית בכלל ופעילויות נוירולוגיות אחרות שקשורות במחלה – אם כבר בודקים חולי אפילפסיה אז שיעזרו להם. כי במקרה של סטטוס אפילפקטוס (status epilepticus) או במקרים מעט פחות חמורים החולים מאוד סובלים. וגם אחרי הניתוח המצב לא פשוט מבחינת התפקוד.
וחקר התודעה הוא בעייתי כי הניסויים במכשיר ה-fMRI למעשה לא “קוראים מחשבות”. אז הרבה לא מבינים על התודעה שלנו. ועדיף לא לחקור חולים במטרה להבין את התפקוד הנורמאלי של בן האדם מבלי קודם כל להסיק מסקנות לגבי מחלתם. כי זה מנוגד לאתיקה המחקרית.
אולי במקום לבזבז את הזמן של חולי האפילפסיה בשביל מחקר טיפשי כזה, תשתמשו בהם למציאת תרופה למחלה שלהם ?
גילה, ארשה לעצמי להגיב במקום הגר. הדברים פשוטים. הייתרון של חולי האפילפסיה, הוא בכך שממילא השתילו אצלם במוח אלקטרודות במסגרת הטיפול הרפואי שלהם ומנצלים את זה לביצוע המחקר. הרי לא הולכים להשתיל אלקטרודות במוח לאנשים בריאים בשביל סתם לעשות מחקר.
שלום הגר, הייתי מבקשת לדעת מה הקשר של חולי אפילפסיה לנושא המחקר שלך? במה היתרון היחסי שלהם? תודה