גופות המתים הן פצצות ממולכדות

יותר מ-200 בני אדם מתו עד כה מהתפרצות של נגיף המרבורג בעיר אויגה שבצפון אנגולה. כבר לפני שנה הועלו חשדות למגיפה במקום, אך השלטונות התעלמו

שרון לפרנייר ודניז גריידי ניו יורק טיימס, אויגה, אנגולה

עובדי ארגון הבריאות העולמי בודקים בית של קורבן אפשרי של נגיף המרבורג באויגה. שני רופאים ו-14 אחים ואחיות מתו גם הם.

קרוב לארבעה שבועות מנסים צוותים של מומחי בריאות לארגן מבצע הצלה באויגה, בצפון אנגולה – עיר של בניינים מתפוררים, שאין בה מים זורמים ואספקת החשמל בה נקטעת לעתים קרובות. רמת התברואה במקום ירודה ורשת הטלפונים לרוב משותקת. הם מנסים לבלום את אחת ההתפרצויות הגרועות ביותר של נגיף הידוע בשם מרבורג. אולם איש אינו חוזה הצלחה מהירה, נוכח שיעור התמותה העולה מדי יום.

מרבורג, בן דודו של נגיף האבולה, מחולל באפריקה מגיפות מזוויעות, החוזרות מדי תקופה. הפעם הוא פגע בעוצמה גדולה מתמיד וקטל תשעה מכל עשרה אנשים שנדבקו בו – עד כה 230 בני אדם, כולל 14 אחים ואחיות רפואיים ושני רופאים.

מרבורג מתפשט באמצעות דם, קיא, זרע ונוזלי גוף אחרים. אפילו שיעול יכול להתגלות כקטלני, כאשר כמה טיפות רוק ניתזות על מי שעומד בסמוך. במיוחד מסוכנות גופות מתים, השורצות נגיפים. הנגיף גם עלול לחדור לעיניו, לאפו או לפיו של אדם, או למחזור הדם שלו, דרך חתך או פצע.

מרגע שהנגיף מקנן בגוף, הוא מתקדם במהירות מפחידה ופולש לכדוריות דם לבנות, החיוניות למאבק בזיהום. ביום השלישי להידבקות אפשר למנות בטיפת דם אחת פחות מ-200 נגיפים, ביום השמיני מספרם כבר חמישה מיליון. “משום כך גופות מתים הן פצצות ממולכדות”, אמר ד”ר היינץ פלדמן, וירולוג מוויניפג שהגיע לכאן עם צוותי מומחים שנשלחו מטעם “ארגון הבריאות העולמי”, “המרכזים לבלימת מחלות ומניעתן” באטלנטה שבארצות הברית וארגון הסיוע הבינלאומי “רופאים ללא גבולות”.

מאמצם לבלום את המגיפה בעיר ענייה ומבודדת זו שבה חיים 50 אלף בני אדם, תלוי בשיתוף פעולה של תושבים, שיזעיקו עובדי בריאות ויביאו לידיעתם מקרים חשודים. עד כה לא היה קל לשכנע אותם לעשות זאת. קורבנות הנלקחים לאגף מבודד בבית החולים אינם נראים עוד, ואי אפשר לחלוק להם כבוד אחרון בהלוויות מסורתיות. למרות מאמציהם של רופאים מסורים, כמו מריה בונינו, רופאה איטלקייה שניהלה את מחלקת הילדים בבית החולים באויגה – הנגיף התפשט, אולי במשך חודשים, בחסות העוני, הבורות וחוסר המעש של השלטונות.

למוות המשתולל באויגה נלווה כעת דבר מה שבעיני התושבים הוא כמעט מקביל לפלישה מהחלל: עובדי בריאות המוגנים במסיכות, משקפי הגנה, חליפות אטומות מרוכסנות, סינרי גומי ומגפי גומי, אוספים גופות בחום המחניק. לבושם לבן כולו – במקום שבו הצבע הלבן מסמל כישוף.

צוותי אפידמיולוגים ועובדי בריאות מחוזיים שהגיעו לאזור בודקים דיווחים על מקרים חדשים פוטנציאליים ומאתרים בני אדם שהיו במגע עם המתים או עם הגוססים. בבית הקברות המקומי השטח המוקצה לקורבנות הנגיף מתמלא כעת בקברים, אבל באגף הבידוד המכיל 30 מיטות לקורבנות מרבורג, שהוקם בבית החולים המקומי בתחילת החודש, יש רק לעתים נדירות יותר מחולה אחד או שניים. “האוכלוסייה מסתירה קרובי משפחה חולים”, אמר קולונל פשקואל פולו, רופא צבאי שנשלח על ידי הממשלה לעזור בתיאום המאמצים כאן, “זה מטריד אותנו מאוד”.

בכל בוקר, בין השעות תשע ועשר, אפשר לראות במטה המקומי של “ארגון הבריאות העולמי” באויגה צוותים רפואיים עולים על ג'יפים ומכוניות מסחריות ויוצאים לשכונות המקיפות את העיר. בכל צוות צמד רופאים וכמה תושבים מקומיים. הם אמורים לבדוק “אזעקות” – דיווחים על מקרי מחלה אפשריים – או מקרי מוות, ולהתחקות אחר בני אדם שהיה להם קשר קרוב עם מי שמת ממרבורג. “זה צריך להיות יום קל”, אמר ב-13 באפריל ויליאם פריירה, רופא קולומביאני הממונה על כל צוותי המעקב, “אין מקרי מוות, אין אזעקות”. אבל העדר חדשות עלול להיות חדשות רעות, אמר, סימן לכך שמסתירים מקרים חדשים.

התחנה הראשונה של פריירה באותו שבוע היתה בביתו של אדם שאשתו, אחות במקצועה, מתה ממרבורג. הוא עצמו לא היה חולה. מחוץ לבית, לנגד עיניהם של שכנים סקרנים, הוא החל להאשים ולתקוף את הצוות הבריאותי. מהיכן באה המחלה? שאל. מדוע הם לא נתנו לו פשוט תרופה או חיסון? מתי הם מתכוונים לחטא את ביתו? אין שום חיסון, אמר לו פריירה, שום תרופה – כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא למצוא את החולים ולבודד אותם.

בדרכם לתחנה הבאה הגיע מסר במכשיר הקשר של פריירה: כל הצוותים נקראו לחזור למטה. מכונית מסחרית הותקפה על ידי המון זועם. יום קודם הושלכו אבנים על מכונית של צוות מעקב. שבוע לפני כן הושעו כל הסיורים ליומיים, בגלל יידוי אבנים. בהיסוס מחק ארגון הבריאות שלוש שכונות מהרשימת המעקב.

על כל אדם החשוד שנחשף למחלה להיות נתון למעקב במשך 21 יום. תסמיני המחלה מופיעים בדרך כלל בתוך חמישה עד עשרה ימים מההידבקות. תחילה מופיעים כאב ראש, חום גבוה וכאבים – ואז, שלשול והקאות. הנגיף פולש לטחול, לכבד ולקשרי הלימפה ואחר כך עובר לרקמות אחרות, כולל העור ובלוטות הזיעה. המחלה משבשת את קרישת הדם ולכמחצית מהקורבנות יש שטפי דם. הם עלולים להקיא דם, להשתין דם, והם מדממים מהעיניים, מהחניכיים, מפי הטבעת או מהנרתיק. אך קורבנות המחלה אינם מדממים למוות, אמר פלדמן, למעשה הם מתים מהלם – נוזל הדולף מכלי הדם שלהם גורם לצניחת לחץ הדם. אין כל טיפול ספציפי, אבל קרוב לוודאי שחולים רבים יותר היו שורדים אילו קיבלו את סוג הטיפול הזמין במדינות מפותחות.

בהתפרצות הנגיף שהיא אולי ההתפרצות המתועדת היחידה מחוץ לאפריקה – ב-1967, בקרב עובדי מעבדה בגרמניה וביוגוסלוויה – שיעור התמותה היה רק 23%. מקור ההתפרצות היה בקופים שהובאו מאוגנדה לצורך ניסויים רפואיים. שיעור התמותה הגבוה בהרבה באנגולה הביא לנהירה של מומחי בריאות בינלאומיים לאזור. באויגה אנשי “רופאים ללא גבולות” ישנים חמישה בחדר אחד. צוות ארגון הבריאות העולמי הפקיע לרשותו את המלון היחיד בעיר והפך אגף במחלקת הבריאות המחוזית למטה פיקוד. בצוות 19 בני אדם ובכללם אפידמיולוגים, וירולוגים, שני אנתרופולוגים, מומחה לקשרים עם הקהילה, מתכנת מחשבים, שני מומחי לוגיסטיקה ודובר עיתונות.

פלדמן הקים מעבדה בעלת טכנולוגיה מתקדמת בבית החולים המחוזי של אויגה, שבה בדיקות לגילוי מרבורג נמשכות ארבע שעות. מומחים לבלימת הידבקות עובדים בקדחתנות כדי לחטא אגפים שנסגרו לאחר שהמקרה החשוד הראשון זוהה – ולאפשר שימוש ב-390 המיטות במקום. כעת בית החולים מקבל חולים הזקוקים לניתוחי חירום. כאשר ביום שישי אחד לא התייצבו במקום עובדי הניקיון, המומחים הבינלאומיים נטלו לידיהם את המטאטאים והמגבים והחלו לקרצף.

ארמנד בז'טולהו יצר תוכנית מחשב לצוות כדי לתעד כל מקרה מוות חשוד ולעקוב אחר מאות אנשים שהיו במגע עם אנגולים שנדבקו. ניתוח המחשב מאפשר לרופאים למפות את הגיאוגרפיה של המגיפה ולזהות מגמות.

איש אינו יודע היכן אורב הנגיף בין ההתפרצויות. כמה מדענים סבורים שעטלפים הם הפונדקאים הסבירים ביותר שלו, משום שהם יכולים להידבק במרבורג למשך תקופות ארוכות בלא תסמינים גלויים. בהתפרצות הנוכחית הבדיקות גילו רק זן אחד של הנגיף, ולכן סביר להניח שהמגיפה החלה בהידבקות של אדם אחד. גילוי זהותו עשוי לסייע באיתור המקום שבו הנגיף נחבא.

הד”ר בונינו החלה לחשוד כבר במארס שעבר כי דבר מה מחריד מתרחש במחלקת הילדים של בית החולים האזורי. המחלקה, שבה 97 עריסות ומיטות, היתה מלאה עד אפס מקום בילדים חולים. בונינו הבחינה במיוחד בילד שסבל מהקאות, חום גבוה ודימום – שילוב תסמינים המוכר כ”קדחת דימומית”, שיכולה להיגרם משלל נגיפים, בהם גם אבולה ומרבורג. הוא מת כעבור ימים ספורים.

בונינו עבדה 15 שנים באפריקה והיתה מודעת לאפשרות של מגיפה. באויגה, שאליה עברה ב-2003, זכתה לנאמנות הצוות במחלקת הילדים הודות למקצועיותה ואנושיותה. “היא היתה מאוד מאוד מנוסה”, אמר מוקו אנריקש בנג, הממונה על הבריאות במחוז. ביולי הגיע לבית החולים המנהל החדש, הד”ר מטונדו אלכסנדר. הוא אמר שבונינו סיפרה לו על מקרה של חום גבוה מלווה בדימומים, ושהיא הצביעה על מקרה נוסף באוקטובר. בעקבות זאת נשלחו ארבע דגימות דם ורקמות ללואנדה הבירה ואחר כך למרכזים לבלימת מחלות. הבדיקות היו שליליות. כך גם הבדיקות החוזרות.

בין נובמבר לינואר, אמר אלכסנדר, הוא שלח שתי דגימות נוספות ללואנדה שנלקחו ממי שמתו כנראה מקדחת דימומית. הוא אמר שלא קיבל כל תשובה. אלכסנדר סבור שהתוצאות השליליות הראשוניות הטעו את הממשלה וגרמו לה להתעלם מהמתרחש.

אך מאז אוקטובר מחלקת הילדים היתה מוצפת בחולים. יותר מ-200 ילדים חולים מילאו את המחלקה. ילדים ישנו שניים במיטה. מזרנים הונחו על הרצפה לאחרים. דאגתה של בונינו גברה. “היא ישבה מולי ואמרה שיש לנו מקרי מוות מוזרים רבים מדי”, אמר הד”ר אנצו פיזאני, העובד בבית החולים גם הוא מטעם ארגון הצדקה האיטלקי. לאחר אוקטובר שיעור התמותה עלה משלושה-חמישה ילדים בשבוע לשלושה-חמישה ביום.

כאשר השלטון המרכזי בלואנדה לא הגיב על בקשות לבדיקות נוספות, הודיע אלכסנדר ברדיו בפברואר שהוא חושד שיש התפרצות של קדחת דימומית באויגה. בעקבות זאת שיגר משרד הבריאות צוות לאויגה בתחילת מארס. ארגון הבריאות העולמי מיהר גם הוא לשלוח צוות. דגימות חדשות הוטסו לאטלנטה. ב-21 במארס לתשע מ-12 הדגימות היו תוצאות חיוביות.

כעבור פחות משבוע מתה בונינו מנגיף המרבורג. 14 אחיות ואחים ומנתח וייטנאמי שעבד בבית החולים מתו גם הם. המנתח נדבק ככל הנראה כאשר ביצע ניתוח לאחר המוות בקורבן מרבורג, אמר פיזאני.