ברכות ממחנה העתיד

על פי ריי קורצווייל, הסינגולריות (Singularity) היא נקודה בה האדם יתאחד עם המכונה ואז יחייה לעד – מה שהופך נופש אקדמי בן תשעה שבועות באוניברסיטת סינגולריטי, הקרוי על שם הרעיון, למשהו שנשמע מעט כמו כת. הכתב שלנו נסע למערב כדי לחקור ומצא 40 מחוננים שפויים באופן מפתיע שמטרתם לשנות את העולם.

מאת ג'וש דין, צילום: דייב לורידסן

“מה קרה לאצבע שלך?”
שאל ברוס קליין לאחר ששם לב שהאצבע שלי פצועה. תאונת בישול, עניתי. “אולי אנחנו יכולים להזליף לתוכה כמה ננו-רובוטים כדי לתקן אותה”, ענה קליין, וגיחך בבדיחות.

לפני שתלה את כובעו במשרד ההנהלה של אוניברסיטת סינגולריטי (S.U.), הפיק קליין את הסרט Exploring Life Extension (לגלות את סוד אריכות החיים) וערך את הספר Scientific Conquest of Death (הכיבוש המדעי של המוות), שניהם די מסבירים את עצמם. הוא רזה מאוד, הודות לדבקות מוחלטת במשטר בריאות שתוכנן להארכת החיים (מספר קלוריות מינימלי, מזון בריאות, ללא אלכוהול, תוספי תזונה רבים) ואולי בגלל הלחץ שבהקמת המוסד האקדמאי המוזר והחדש ביותר בארצות הברית.

S.U, אשר נפתח בקיץ שעבר בקמפוס של מרכז המחקר איימס של נאס”א במאונטיין-ויו, קליפורניה, הוא מסוג המקומות בהם אתה יכול לספר לחבריך לשולחן הלימודים שהמטרה שלך היא להעלות בבוא היום את המודעות שלך למחשב והם לא יסתכלו עליך כאילו כרגע הודעת שאתה מתכוון לשבט את אביך באמצעות פיסות DNA שנשמרו מגופתו. למען האמת, גם את זה לא ישמע כאן מוזר. ריימונד קורצווייל, מזכיר בית הספר, כבר אמר את זה – והוא יחזור על הדברים אם תבקשו ממנו.
קורצווייל הוא אחד הממציאים הפוריים ובעלי המחשבה הרדיקלית ביותר של המחצית השנייה של המאה החולפת. ההמצאות שלו כוללות סורק שולחני, תוכנה אופטית לזיהוי אותיות, קורא הטקסטים הראשון בקול ומקלדת אלקטרונית שמחקה בדיוק את הצלילים של פסנתר כנף, אותה הוא בנה בדירבונו של סטיבי וונדר.

אבל בעשור האחרון, כשהוא בן ה-61, הוא הפך למזוהה בעיקר עם שילוב ותמיכה בסדרה של רעיונות שנויים במחלוקת שהפכו אותו לדמות כמעט משיחית בקרב טרנס-הומניסטים (השואפים לחיי נצח) המנסים לחבר בין האדם למכונה, חסידי הננו-טכנולוגיה ואחרים בשולי המעגל העתידני. כפי שטען ברב המכר שלו משנת 2005, The Singularity Is Near: When Humans Transcend Biology (הסינגולריות קרובה: כשבני האדם יתעלו על הביולוגיה), קורצווייל מאמין שהאנושות נכנסה לתקופה של צמיחה אקספוננציאלית בטכנולוגיה שמטיסה אותנו אל עבר הקפיצה האבולוציונית הגדולה הבאה. עד 2029, הוא צופה, יהיו מחשבים בעלי אינטיליגנציה אנושית, ועד 2045 נוכל להעלות את המודעות שלנו לתוך מחשבים, וכך לספק חיי נצח. זאת הסינגולריות. לאורך הדרך, אנחנו נבנה כמה רובוטים חכמים באופן משמעותי, נרתום את הננו-טכנולוגיה כדי לשים קץ למחלות, נייצר באופן מותאם אישית איברים פנימיים וגפיים, ובאופן כללי נשנה את העולם עם כלים שאנחנו הפועלים הפשוטים בקושי מסוגלים לדמיין היום.

אז אתם יכולים לראות למה הכל הגיוני במסדרונות ה-S.U.. ואתם יכולים לראות מדוע הגעתי ביולי לקמפוס לביקור קצר, במהלך השבוע הרביעי מתוך המפגש בן תשעה השבועות, כשאני מצפה לפגוש קבוצה של חנונים מעריצי מדע בדיוני שלא יכולים לחכות להתחבר אל המטריקס. האם תקצירי השיעורים יועברו לשתלים במוחות המשתתפים באמצעות Bluetooth? ואם כבר חושבים על זה, האם התאספות של בני אדם במקום אחד לא נחשבת לקצת מיושנת? אבל הופתעתי. 40 הנשים והגברים מ-13 מדינות ששילמו 25,000$ כל אחד (או קיבלו אחת מכ-24 מלגות) כדי להשתתף בחניכת תוכנית לימודי ברמת תואר שני של ה-S.U. נראו מקורקעים באופן כמעט פתולוגי – אנשים פרגמטיים שמעוניינים יותר להתחיל בעסקים מאשר להעלות השערות לגבי טבע המחשבים בשנת 2045. הם היו שאפתנים מהמעלה הראשונה, אנשי אשכולות סוג א' עם ביוגרפיות כמו: “לוק האטצ'ינסון נולד באוקלנד, ניו זילנד, וגדל תוך עיסוק במחשבים ובניית גאדג'טים. הוא מועמד לדוקטורט במדעי המחשב וביולוגיה ממוחשבת ב-MIT. לוק בילה את השנתיים האחרונות בלימוד סינית באופן אינטנסיבי כתחביב בזמן שסיים את הדוקטורט שלו. הוא מתעניין מאוד בזכויות אזרחים בצפון קוריאה כמו גם בצניחה חופשית ותרמילאות באיזורים נידחים. לוק הוא האקר אנדרואידים מושבע ובאופן כללי חנון טכנולוגיה”.

רוחו של קורצווייל כמובן ממלאת את מסדרונות המוסד, אבל הרעיון האמיתי מאחורי התכנית הוא מעשי וחכם: לקבץ יחד אנשים מבריקים שלא היו נפגשים ביום-יום, ולגרום להם לחשוב איך לפתור בעיות ולקדם את הטכנולוגיה.

ביליתי את אחר הצהריים הראשון שלי בקמפוס ב”סדנה לסימולציות מערכות עתידיות” של מלאני סוואן. סוואן, מנהלת קרן-גידור בעמק הסיליקון, היא אחת המוכרות פחות בין חברי סגל כבדים כמו וינט סרף, אבי האינטרנט, ווויל רייט, יוצר משחק המחשב The Sims. באותו יום היא הציגה בפני קבוצה של עשרה תלמידים כיצד להשתמש באופן הטוב ביותר במודלים לחיזוי, לאחר שכבר בילו את הבוקר בתעופה מעל איזור המפרץ בצ'פלין כדי לצפות בתצורות עננים ולהיות עדים ללוגיסטיקה של תפעול עסק תעופה וחלל קטן. (מסתכלים כאן על הכל דרך מנסרה של יזמות).

סוואן עברה על שקפי מצגת הפאוור פוינט שהציגו את ההתפתחות העתידית כפי שהיא רואה אותה. “אני צופה שהעתיד ימזג מכשירי חשמל מסורתיים עם אלקטרוניקה מולקולרית, וישלב חומרים אורגניים ולא-אורגניים”, אמרה סוואן, כשהיא עוקבת אחר אחד הנוסחים האהובים על קורצווייל. “עד 2018, צריכה להיות לנו היכולת לבצע סימולציה מלאה של המערכת העצבית של המוח האנושי. אני חושבת שקיים סיכוי טוב שנוכל לעשות גיבוי של קובץ המוח שלנו לפני כן”. מסביב לחדר, הינהנו סטודנטים בהסכמה והקישו על המקלדות שלהם, לא מופתעים מהרעיון.

במציאות, ה-S.U. הוא לא רק על ריי קורצווייל. זה אפילו לא היה הרעיון שלו. הקרדיט שייך לפיטר דיאמנדיס, מייסד קרן ה-X Prize ותוכנית ההסמכה השנתית שמתקיימת בכל קיץ עליה מבוססת ה-S.U., אוניברסיטת החלל הבינלאומית (International Space University). ה-ISU הוא קורס מזורז רב-תחומי בכל הנושאים הקשורים לחלל שמושך אליו את כוכבי העתיד של התעופה והחלל מאז 1987, כשדיאמנדיס התחיל אותו יחד עם חבריו בוב ריצ'ארדס וטוד האולי.
לפני כמה שנים, קרא דיאמנדיס את 'הסינגולריות קרובה' וקיבל השראה להפיץ את המסר שלו. הוא חלק את הרעיון עם ריצ'ארדס, שאף הוא הוקסם. (“פיטר שינה את ההתנהגות שלו ואת התזונה שלו והתחיל לקחת תוספי מזון. הוא הפך לחסיד”, אומר ריצ'רדס. “אני נהייתי חסיד, אבל עוד לא הייתה לי את המשמעת העצמית לבצע”.) השניים החלו לשוחח על שילוב הרעיונות ב-,ISU אבל אז החליטו, אומר ריצ'רדס, ש”מכלול הרעיונות של ריי רחב מספיק כדי לבסס עליו אוניברסיטה”.
בשלהי 2007 פנה דיאמנדיס אל קורצווייל. “הוא הבין את זה מיד”, אמר דיאמנדיס. עד אמצע 2008 הם שכרו שני “ארכיטקטים” מה-S.U., שבשיתוף עם דיאמנדיס, ארגנו כנס ייסוד, שהתקיים בחודש ספטמבר במרכז איימס, שם הם גייסו ספונסרים (כולל גוגל) וקבעו מערכת כללית. סטודנטים יחיו בקמפוס של האיימס וישתתפו בשיעורים בדיוק כמו במכללה; כשסמסטר הקיץ יחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון יכלול 10 שעות של הרצאות יומיות שיספקו סקירה של הטכנולוגיות האקספוננציאליות כביכול כמו אינטיליגנציה מלאכותית וננו-טכנולוגיה אותה יילמדו המומחים הנחשבים ביותר בתחומים האלה. בחלק השני, יבחרו סטודנטים “מסלולים” ספציפיים כמו לימודי עתידנות וחיזוי (שזה מה שהתרחש כשישבתי באחד מהשיעורים של סוואן), ואז יתחלקו לארבע קבוצות בהכנה לחלק האחרון. במהלך חלק הסיכום, צריכה כל קבוצה לחשוב על פרויקט שיכול להשפיע על חייהם של מיליארד אנשים בתוך עשור ושניתן יהיה ליישום כמעט מיידי.

הפרויקט קיבל את הכינוי “עשר בחזקת תשע” – הסימון המתמטי למיליארד. בלימודי S.U. לא יהיה מבחנים או עבודות להגשה. הוא נועד להיות יותר נופש אינטלקטואלי מבית ספק מעשי.

קורצווייל הכריז על פתיחת ה-S.U. בכנס ה-TED של שנת 2009, הכינוס השנתי של המוחות הגדולים של עולם הטכנולוגיה, הבידור והעיצוב. דיאמנדיס שכר לעבודה את סלים איסמעיל, שכיהן בעבר כסגן נשיא יאהו וניהל את “בריקהאוס” – חממת הסטארט-אפים הפנימית של יאהו. כ-1,200 בקשות להשתתף בתכנית זרמו פנימה.
איסמעיל היה רחוק מחסיד של קורצווייל. “ידעתי רק מעט על העבודה שלו”, הוא אמר בזמן שזרק פריזבי מחוץ לבניין בסגנון האסיאנדה בעל הגג האדום שבתוכו מתקיים ה-S.U., מאוחר בצהרי היום הראשון שלי במקום. “לא קראתי אף אחד מהספרים שלו”.

בוב ריצ'ארדס אומר שמייסדי ה-S.U. היו מודעים בהחלט ל”יתרונות והחסרונות של מיתוג המוסד עם 'סינגולריות'” – לדוגמה, ל”סיכוי שהם יימותגו בתור הכנסיה של ריי”, דבר שהיה טוען בתחמושת את קני הרובים של הציניקנים שהיו מרגישים צורך לתקוף. “[S.U. הוא] לא דת”, הוא אומר. “הוא מוסד אקדמי”, אומנם לא כזה שאמור להתחרות ב-MIT או Caltech, ולא אחד הפועל באופן המסורתי בו פועלים בתי ספר לתואר שני, שם הסטודנט מתמקד בנושא התמחות ייחודי באופן מוחלט במשך שנים ומסיים את לימודיו כמומחה לתחום. (“אנשים חוקרים מסלול של יון על נוירון אחד מסויים”, סיפר לי דיאמנדיס וגלגל את עיניו). “הרעיון”, אומר ריצ'ארדס, הוא “למשוך וירטואוזים ולהפוך אותם לאנשי אשכולות”. ומעבר לכך, הרעיון הוא לגרום לוירטואוזים האלה להתמקד בהפיכת סיעורי המוחות לעסקים.

כבר בשבוע הרביעי, אמר איסמעיל, החלו דברים מסויימים להתפתח. הוא נזכר במפגש אחד בו הסטודנטים והסגל דנו בדרכים להכין את כדור הארץ לשינויי האקלים. מדענים הציעו להתיז מי ים לאוויר כדי להסיט קרני שמש. הבעיה היא שזו הצעה יקרה, שאמורה להיעשות במים בינלאומיים, שתעלה גם את השאלה מי יממן או ינהל את זה? סטודנט שניהל בעבר עסק אינטרנטי עבור חברת הייעוץ Accenture הרים את היד כשהרעיון עלה בכיתה. “צרו את העננים בצורה של לוגו של נייק או BMW”, הוא אמר. או מכרו פרסום על העננים כך שמטוסי נוסעים יוכלו לראות אותו”.

איסמעיל העריך שלפחות ארבע חברות נולדו בחודש הראשון, ושסביר שעוד יצמחו בעקבותיהן. למעשה, אחת מהם הייתה בדיוני הקמה מתחת לעצים לא הרחק מהיכן שעמדנו. “יונתן הוא יועץ לנשיא שמעון פרס” אמר איסמעיל, והצביע על בחור צעיר שעמד ליד לוח מחיק שהוצב על כן. הבחור לשמאלו הוא יזם אינטיליגנציה מלאכותית מקנדה, הוא המשיך, והאישה הצעירה באדום היא יועצת לראש ממשלת קנדה.

הצוות עבד על רעיון שיתוף-רכבים-קהילתי המכונה Gettaround. חשבו על זה כעל חברה לשיתוף רכבים שמשתמשת ברכבים פרטיים במקום ברכבים להשכרה: האנשים המצטרפים לקבוצה משכירים את הרכבים שלהם למשכי הזמן בהם המכוניות עומדות לא בשימוש, כשברוב המקרים מדובר על כ-90 אחוז מזמן החיים שלהם. בסוף שבוע אחד, בנתה הקבוצה אפליקציית iPhone שהראתה היכן ומתי הרכבים היו זמינים, ויכלה לפתוח את המנעול ולהתניע את הרכבים בשלט רחוק.
חברה שכזאת לשיתוף רכבים עלולה לא להתאים לסוג הפרויקט הגרנדיוזי שהייתם מצפים ממשהו שמכונה בשם הנשגב עשר בחזקת תשע, אבל צוות Gettaround מגיב במהירות. שרה סקלרסיק, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת מישיגן שעבדה על הפרויקט, אמרה שהם בחרו בנושא התחבורה מכיוון שזוהי סוגיה שניתן לפתור עם טכנולוגיה שכבר קיימת. “זה לא סרטן או איידס או עוני; זו לא בעיה אמורפית שאנחנו לא באמת יודעים איך לפתור”. הדרך בה יציל צוות גטאראונד את האנושות – אם תעקבו אחר שביל ההיגיון המופשט אל תוך היער העבות והמפחיד – היא שזה גורם לאנשים לחשוב מחדש על הרכב שלהם. זה לא עוד רכוש אלא דרך המאפשרת לקבוצה להתנייד. בעתיד, אנחנו נסתמך על רכבים אוטונומיים רובוטיים הנעים על הכבישים שניתן להזמין – הישארו איתי – באמצעות איזו גרסה עתידית של אפליקציית iPhone שלא תהיה. כנראה משהו שיוטבע בגולגולת שלנו ויופעל על ידי מיצמוץ. תיקון: על ידי חשיבה.

הייתם מצפים שאיש עם סטטוס משיחי יהיה דינמי וכריזמטי. הייתם מנחשים שלאיש שלוקח כ-150 תוספי מזון ביום בניסיון להאריך את חייו יהיו שיער נהדר וזוהר בריא. במציאות, ריי קורצווייל הוא די קטן, שקט ולא בדיוק מרושל, אבל בהחלט לא מצוחצח ומרשים. הוא משנה את הבעת פניו לעיתים נדירות. חברותי אבל לא במיוחד.

זה היה השבוע האחרון של סמסטר ה-S.U.; קורצווייל ואני חזרנו לקמפוס לטקס “סיום הלימודים”. בזמן שקישקשנו בחדר הישיבות במנהלה של ה-S.U., עלה בדעתי שהוא לא מנסה ליצור רושם של משיח. עם זאת, הוא רוצה מאוד להעביר את העובדה שדברים משתנים במהירות, ושלרובנו המוחץ אין מושג מה פירוש הדבר. מנקודת המבט של קורצווייל, רובנו מקרטעים על קו ישר בעוד הטכנולוגיות השונות העומדות לשירותינו נמצאות על מעבורת חלל המכוונת היישר אל העננים. (הוא אוהב להמחיש את הרעיון באמצעות גרפים אקספוננציאליים; הספר שלו מלא בהם).

S.U., בשביל קורצווייל, היא דרך להבהיר את הנקודות האלה לאנשים משפיעים בנמצאים בתעשיות מפתח. “הסינגולריות היא תוצאה של הצמיחה האקספוננציאלית של טכנולוגיית המידע”, הוא אמר. “הצמיחה הזאת מתרחשת. אנחנו נמצאים במעלה תלול של הצמיחה הזאת. לקח לטלפון 50 שנה עד שהוא אומץ על ידי רבע מהאוכלוסיה. דברים קורים מהר יותר ויותר. הטלפון הנייד שיש לך היום חזק פי 100 מהמחשבים שחלקנו ב-MIT כשאני הייתי סטודנט. זה פי מיליארד יותר גדול מבחינת החישוב מול הדולר, וזה הולך לקרות שוב.

קורצווייל לפעמים קצת “מעופף”. נראה שהוא חושב שאנחנו יכולים לצאת מכל מצב באמצעות סינגולריזציה על ידי שימוש בכמה עקומות צמיחה אקספוננציאליות. אם תוספי המזון שלו לא יצליחו להשאיר אותו עליי אדמות מספיק זמן כדי שניתן יהיה להעלות את המודעות שלו למחשב, הוא דאג לכך שהוא יוקפא עד שהטכנולוגיה תגיע.

הדוברת העירה לנו שהגיע הזמן שקורצווייל, שכבר נקבעו לו שלוש פגישות בו-זמנית, יזוז הלאה. שערותיו של קורצוויל סמרו מעט כאשר שאלתי שאלה שאולי הייתה מובנת מאליה – “איך רעיון הסינגולריות חשוב היום, כלומר – כרגע, בעולם הזה בו אנחנו חיים?” – בתגובה הוא שאל אם קראתי את הספרים שלו. אמרתי שקראתי את ה'סינגולריות קרובה', עובדה שהיתה אמת למחצה (הפסקתי באמצע אחרי 672 עמודים). הוא נעמד והלך למדף שהכיל שורות של הספרים שלו.

” 'הסינגולריות קרובה' לא מדבר רק על 2045″, הוא אמר. “אנחנו כבר נמצאים בנקודה בה לעתיד יש השפעות על הגורמים המשפיעים עלינו”. הוא מתכוון שהעתיד דוהר אלינו כמו מכונית רובוטית חסרת שליטה ושאנחנו צריכים להתחיל להשתמש בכלים שהעתיד נותן לנו במלוא הפוטנציאל לפני שהוא ידרוס אותנו. הוא תפס עותק של הספר האחרון השלו, Transcend: Nine Steps to Living Well Forever (להתעלות: תשעה צעדים לחיים טובים לעד), וחתם עליו. “לג'וש”, הוא כתב. “תמשיך להתעלות”.

בבוקר פרזנטציות הסיום; סטודנט ניגן בצ'לו בלובי של הבניין הראשי בזמן שאנשים מיהרו עם מחשבים ניידים וכרטיסיות. חבר בצוות Xidar, שעבד על תגובות לאסונות באמצעות טלפונים חכמים, ניגש אל דוברת בית הספר כדי לשאול אם היא תוכל להוציא הודעה לעיתונות הכתובה, דבר שנשמע כמו רעיון מוזר בעתיקותו לקבוצה הזאת.

בבניין פיטר דיאמנדיס, בניין בן קומה אחת ששמו שונה לתקופות סמסטר הלימודים של ה-ISU וה-S.U., המכיל קפטריה ואולם נשפים גדול, התנגנו האקורדים של שירו של זיגי מארלי “Future Man, Future Woman”. דיאמנדיס עמד לפני שני מסכים וגלובוס ענק עליהם הוקרן הלוגו של בית הספר והוצגו רעיונות הפרויקטים הצוותיים. “עשר בחזקת תשע”, הוא אמר, פניו לקהל של בעלי השפעה מעמק הסיליקון. “ישפיע בצורה חיובית על מיליארד בני אדם במהלך העשור הקרוב. בלי דיבורים מיותרים, אני מעביר את זכות הדיבור לצוות הראשון שיראה לכם מה הוא מסוגל לעשות”.
“הסתכלו סביבכם”, אמרה מרגו ליפטסין, חברת הצוות המכונה Acasa דוקטורנטית בתחום היסטוריית המדע באוניברסטת הארוורד. “כמעט כל דבר נוצר באופן אוטומטי, עם יוצא מן הכלל אחד – הבניין הזה. השלד שלו נבנה עדיין בצורה איטית ובעבודת ידיים סזיפית”. התכנית של אקסה, היא אמרה, הייתה להתייחס לבעיית הבינוי התת-תקני ברחבי העולם. אפילו הבתים הטרומיים הפשוטים ביותר בנויים ביד, יקרים באופן יחסי ולוקח הרבה זמן לבנות אותם. “מה היה קורה לו הייתה דרך אחרת לבנות בתים? מה היה קורה אם היינו אומרים לכם שאנחנו יכולים לבנות בית תוך שימוש ב-70 אחוז פחות אנרגיה וללא פסולת? איך?” היא הפסיקה לצורך הדגשה. “על ידי הדפסת הבית”.

התכנית של אקסה הייתה למסחר בקנה מידה גדול את טכנולוגיית השוליים שכבר קיימת מזה זמן – על ידי שימוש בהדפסה תלת מימדית, ולמעשה, להדפיס בתים. יחידה ניידת שניתן לבנות בקלות באתר, יוצקת את הבטון היוצא ממשפך אל תוך תבנית מעוצבת; בית קומה יוכל להיות מוכן בתוך יומיים. “הרעיון הוא לא רק תיאורטי”, אמרה ליפטסין. “כיום אנחנו בונים קירות באופן הזה”. זו הייתה נקודה חיונית. בעוד הסטודנטים של S.U. בילו זמן רב בשבועות הקודמים בהרהורים על מודעויות הניתנות להורדה למחשב ועל עוד רעיונות מרחיקי לכת. פרויקט 'עשר בחזקת תשע' מוצלח חייב להתחיל עם השימוש בטכנולוגיה קיימת כדי שיהיה סיכוי לעמוד במטרה של כל המיזם – להשפיע על חייהם של מיליארד אנשים בתוך עשור. “ניל יספר לכם איך נבצע את המשימה הזאת”.

ניל, היה ניל תומפסון, קנדי גבוה עם שיער בלונדיני מתולתל שכרגע עובד על הדוקטורט שלו במנהל עסקים באוניברסיטת קליפורניה, בברקלי, אבל מחשיב את עצמו כ”רב-תחומי”, עם עניין מיוחד בממשקי מכונות-מוח. הוא התחיל בדיון על האתגרים הקיימים. לעת עתה, הטכנולוגיה לא תעבוד על יסודות או גגות, למשל. אבל בהרוק קושנביס – פרופסור באוניברסיטת דרום קליפורניה – הממציא של המדפסת בקנה המידה הגדול הזה, הצטרף אל קבוצת אקסה והיה מחוייב לביצע שיפורים ברעיון.
בעתיד הקרוב – אמר תומפסון – הם מקווים להיות מסוגלים להדפיס מאפיינים של פנים הבית, בנוסף לגגות וליסודות. ניתן יהיה להתאים את הטכנולוגיה
לחומרים מקומיים (אדובי למשל – חומר בנייה טבעי עשוי חול, חימר ומים), ועל ידי “מינוף התקדמויות אקספוננציאליות” – כאן הוא עבר לגרף שהראה עקומה אקספוננציאלית, שהופיעה בכל מצגת – הקו העולה (צורת הלוגו) של נייק המציג את הפילוסופיה של קורצווייל – לא בלתי אפשרי יהיה להשתמש בטכניקה בחלל, על ידי המסת אבן ירח וחסכון בצורך לסחוב שקי המלט יחד עם המטען של אנשי חלל עתידיים.

בחזרה לכדור הארץ – אקסה לא דרשה השקעה גדולה מדי כדי להתחיל להניע את המיזם. עם 10 מיליון דולר ו-16 חודשים, טען תומפסון, הם יוכלו לבצע הוכחה עקרונית של הרעיון, לבנות אב-טיפוס של בית ולהשיג אישורים רגולטוריים. הוא התחיל להקרין את סרט הווידאו של אקסה. בעיקרו – סרט פרסומת עם פס קול מוסיקה מקורי ותמונות מעוררות השראה, שנערך ביומיים על ידי חברי צוות והיה מעורר השראה במידה זהה לפרסומות עליהן משלמים חברות גדולות מיליונים.

היה ברור שזו הייתה מצגת מכירה לאסופת משקיעי הון הסיכון שהייתה נוכחת במקום באותה מידה שזו הייתה הגשת סיום סמסטר. מספר אנשים נעמדו ושאלו שאלות נוקבות על חולשות אקספוננציאליות. לדוגמה, האם יש לשכונות עוני את תשתיות הביוב והמים הדרושות לגידול פתאומי של מבנים למגורי קבע? אדם אחד שישב כמה שורות לפניי אמר שהוא “נדהם” מהרעיון אבל הצביע על המספרים עשרה מיליון ו-16 חודשים. “שניהם נראו לי, אממ, אופטימיים”.

בסופו של דבר, נראה שהחיבור בין S.U. לבין קורצווייל היה בעיקרו כלי שיווקי שנועד למשוך תשומת לב וסגל מורים מהדרגה הראשונה. זה גם הבטיח שכל מי שבא ל-S.U. יהיה בעל ראש פתוח וסקרן, ועם מוטיבציה לקחת טכנולוגיות שוליים ולהעביר אותה אל המיינסטרים. הסטודנטים לפחות, היו מרוצים מהתוצאה. כמעט כל אחד מהם, אזרחי כיתת החניכה של ה-S.U. דיווח שהתוכנית “עלתה על הציפיות”, כאילו הם ממלאים עיגול בסקר שנבדק אוטומטית על ידי מכונה.

כמובן שנצטרך עוד לחכות ולראות אם התוכניות שעולות מ-S.U. יניבו פירות. צוות גטאראונד גייס 250,000$ ממשקיעים פרטיים ומקווה להתחיל לבחון בקרוב את רעיון שיתוף הרכבים בקמפוסים של מכללות באיזור מפרץ סן פרנסיסקו. לאקסה יש תוכנית עסקית, את שיתוף הפעולה של ממציא הטכנולוגיה ונבחרת משתתפים מוכן לפעולה, אבל נכון לסתיו האחרון – היא עדיין רודפת אחרי השקעה של הון סיכון. חברי שני הצוותים הנותרים – קסידר, מערכת תגובה לאסונות המבוססת על מחשבי כף יד, ו-One Global Voice, המתכוונת לבנות פלטפורמה לבניית אפליקציות על רשת אלחוט הדור השני (שהוא נפוץ בהרבה במדינות המתפתחות מרשתות הדור השלישי המהירות יותר) – ימשיכו לחפש משקיעים ושותפויות.

ההשפעה ארוכת הטווח ביותר של אוניברסיטת הסינגולריות עלולה להיות הרשת החברתית של הבוגרים שהיא תיצור. בשנה הבאה, תגדל התכנית והיא אמורה לכלול 120 סטודנטים; מתכונת קצרה יותר למנהלי עסקים התחילה בסתיו שעבר.

יונתן אדירי, היועץ של שמעון פרס, קיבל על עצמו את תפקיד הפיקוח על הרשת החברתית של הבוגרים. גם הוא מעולם לא קרא את הספר של קורצווייל עד שפרס נתן לו אותו. מה שהוא לקח ממנו – הוא סיפר לי בדקות לפני טקס סיום הלימודים – היה את המסר שכל חלק בעולם שלנו משתנה, במהירות, ושאלה המשגשגים הם האנשים המסוגלים לתפוס טוב מכולם את הטכנולוגיות הניתנות לנו.

“אני מאמין שלכל אחד ואחד מאיתנו [בוגרי ה-S.U.] יהיה בתוך השלוש עד חמש שנים הבאות רגע של סינגולריות עוצמתי, כלומר רגע בו הוא או היא יוכלו להשפיע על מספר גדול של אנשים”, הוא אמר. “מישהו אמר – ואני חושב שזו צורה מאוד הולמת להגדיר את הדבר הזה – שזה היה יותר על המדע מאשר על הבידיוני”.

ג'וש דין, כתב קבוע של פופיולר סיינס, כתב על מכללה מבוססת אינטרנט בחינם בחודש ספטמבר שעבר.