ארבע החירויות של החינוך

החינוך במאה ה-21 דורש תשובה הרבה יותר מורכבת מהוספת “אלמנט” זה או אחר. החינוך אינו זקוק לעוד רפורמה. הוא זקוק למהפכה. יציאה מאזור הנוחות שלנו, שבתוכו אנחנו מנסים לשווא לאזן בין אבני בניין קורסים, ולאפשר שינוי עמוק, כואב לעיתים, של תפיסת מהות החינוך עצמו

ד”ר ליאת בן דוד

התסכול ממערכות חינוך, שאינו מוגבל למדינת ישראל ואפילו לא לעשורים האחרונים, הביא ליצירתן של אינספור רפורמות חינוכיות, שמטרתן אחת: להפוך את החינוך ליעיל ו”נכון” יותר. יש שעסקו בשינוי הסביבה הלימודית. אחרים התעמקו בשינוי תפיסות פדגוגיות, בהחדרת טכנולוגיה זו או אחרת וחלק פיתחו רעיונות להעמקת “אותו גורם יחיד מיוחד” בכל ילד – יצירתיות, יזמות, התלהבות, רשימת ה”מיוחדים” ארוכה כמספר המציעים. אבל למרות כל הרפורמות והרעיונות האלה, אנחנו עדיין מתוסכלים ממערכות החינוך שלנו, אולי מכיוון שלאחר כל מה שלמדנו ופיתחנו במהלך המאה הקודמת, החינוך במאה ה-21 דורש תשובה הרבה יותר מורכבת מהוספת “אלמנט” זה או אחר. החינוך אינו זקוק לעוד רפורמה. הוא זקוק למהפכה. יציאה מאזור הנוחות שלנו, שבתוכו אנחנו מנסים לשווא לאזן בין אבני בניין קורסים, ולאפשר שינוי עמוק, כואב לעיתים, של תפיסת מהות החינוך עצמו.

הגדרת ארבע החירויות של החינוך

ב-6 בינואר 1941 נשא פ.ד. רוזוולט, נשיא ארה”ב דאז, את הנאום הנודע בשם “ארבע החירויות”. בדבריו, הגדיר רוזוולט ארבע חירויות בסיסיות שכל אדם, בכל מקום בעולם, זכאי ליהנות מהן. זכויות אדם בסיסיות לכל, ללא הבדלי לאום או גיאוגרפיה, אם ברצוננו לפתח חברה פלורליסטית, דמוקרטית וברת קיימא. בהתבסס על רעיון זה, עלינו בראש ובראשונה להגדיר מהן הזכויות הבסיסיות להן זכאי כל אדם בהקשר החינוכי, תלמידים ומורים כאחד, אם מטרתנו היא לקדם אנשים שהם בעלי גישה סובלנית, ליברלית ואינטלקטואלית: ארבע חירויות החינוך.

החירות מהצורך “להספיק את החומר” – הצורך הזה הוא כנראה האויב הגדול ביותר של החינוך. בעידן המידע, שבו תכנית לימודים מבוססת-ידע הופכת לבלתי מעודכנת מדי יום, הדרישה “לכסות את החומר” היא לא פחות ממגוחכת. יתרה מזאת: אנו חיים בעידן שבו ניתן ללמוד מה שרוצים, מתי שרוצים, היכן שרוצים. במקום “לכסות נושאים”, עלינו להתמקד בעושר המיומנויות שהידע העומד לרשותנו מאפשר לנו לפתח, כפי שארחיב בהמשך.
החירות מסטנדרטיזציה – אנו עבדים של המדדים שהמצאנו, רצים ממבחן למבחן ומודדים ביצועים ברמת הכיתה, המדינה והרמה הבינלאומית כאחד. אבל הערכה צריכה לעסוק ביצירה ועיצוב של תהליכי למידה, ולא במדידה והשוואה בין תלמיד לתלמיד. עודף-מדידה משתק יצירתיות, הורס אינדיוידואליות וחונק את הנטייה הטבעית לחקור ולהתפעל – כל התכונות שאנו טוענים שאנו מבקשים לפתח. עודף-מדידה מעודד אויב נוסף של החינוך, המוביל אותנו היישר אל החירות השלישית:

החירות להיכשל – במקום בו אין ספקנות, סקרנות והאומץ לנסות, אין כישלונות – וגם אין הצלחות גדולות. אנחנו לא מאפשרים לילדים שלנו להיכשל, אבל הכישלון הוא התנסות חיונית של מציאות החיים. בהכוונה נכונה, הכישלון הוא אבן-דרך של צמיחה, כלי מצוין לפיתוח הדמיון, החשיבה והמיומנויות הנדרשות על מנת שננסה שוב ושוב עד שנפתרון את הבעיה הניצבת לפנינו. הכישלון הוא גם כלי פסיכולוגי יעיל בפיתוח ערך הצניעות, ערך הנדרש להבנת מקומנו הנכון בסביבה ולפיתוח כבוד והתנהגות ברת-קיימא.

החירות להשתמש בדמיון – האדם הוא מספר הסיפורים, ממציא הסמלים ומייצר התוצרים המשוכלל ביותר בעולם החי. מיום לידתנו, אנו אוהבים להאזין לסיפור טוב, בדוי ודוקומנטרי כאחד. זוהי ממלכת הדמיון וההדמיה, העשייה הלירית והרגשית, הפליאה והחקר כאחד. היא מאפשרת לנו להבהיר ערכים, לבנות ולהבין זהויות אישיות וחברתיות. סיפור טוב מצית את דמיוננו, מעורר את סקרנותנו ושולח אותנו למסע גילוי הדורש למידה רב-תחומית של ידע ומיומנויות. ברם, אנו כמעט ולא משתמשים בעוצמה הזו במערכות החינוך הפורמאליות שלנו. הצמידות הבלתי ניתנת להפרדה בין הדמיון שלנו והיכולת להגשימו במציאות היא הבסיס להתפתחות האנושות. אם מערכת החינוך היא כלי להתפתחות האדם, אנחנו חייבים להזמין את הדמיון ודרכי יישומו אל תוך הכיתה.

פיתוח מתודולוגיות החינוך

ארבע החירויות יתבטאו באמצעות פיתוח שלוש קבוצות מרכזיות של מיומנויות, שכל אחת מהן מורכבת מעקרונות ושיטות פעולה שונות, ושיישומן המשותף יוצר מערכת חינוך שונה מאד מזו המוכרת לנו היום.
מיומנויות של ידע פעיל – שימוש יעיל ואחראי בכמות הקיצונית, הזמינה לכל, של הידע המצטבר, בדרכים גמישות ובמצבים משתנים, בלתי צפויים.

מיומנויות הסיפור – כל נושא שאנחנו יכולים לחשוב עליו, הוא תוצאה של סיפור הכולל הרפתקה של האדם – כיצד הנושא התפתח, מי היו האנשים שהיו מעורבים בו, מדוע הם התעניינו בו, כיצד חקרו ובנו אותו, מהם הידע, התוצרים והתובנות שלו וכיצד הוא משפיע עלינו. מפנטזיה ועד מציאות, היכולת להכיר סיפור היא הלמידה הטובה ביותר הקיימת.

מיומנויות החיברות – אנחנו יצורים חברתיים החושבים ופועלים מתוך הערכים, הנורמות והאמונות של התרבות שלתוכה נולדנו. אלה מאפשרים לנו להגדיר את הגבולות הנחוצים לבנייתה של חברה בת קיימא. התהליך החינוכי נועד, בין השאר, לבנות זהות המתבססת על מבנים חברתיים אלה. יחד עם זאת יש לזכור, כי בקלות רבה בנייה זו עלולה להתבסס על אינדוקטרינציה, היוצרת תהליך הומוגני נוקשה שאינו מאפשר הטלת ספק וחשיבה ביקורתית הנחוצים לפיתוח יצירתיות וחדשנות. היכולת ליצור תהליכי חיברות מאוזנים היא אומנות שכל מערכת חינוכית השואפת שמשתתפיה – מורים ותלמידים כאחד – יהיו אנשים בעלי חשיבה חופשית וסובלנית, ושלא ניתן להתעלם ממנה.

לשאול את שאלות היסוד

לבסוף, עלינו לשוב ולשאול את עצמנו את שאלות היסוד, שכבר כתבתי עליהן בעבר : מהם התכנים שראוי ונכון ללמד, האם תכנים אלה צריכים להיות קבועים וזהים לכולם? מי הם התלמידים שלנו ומי המורים שאנו רוצים שילמדו אותם? היכן ומתי מתרחשת למידה משמעותית – האומנם מסגרת שבה בני אותו גיל, באותה מסגרת של שעה וחצי, באותו מרחב כיתתי, היא המסגרת היעילה ביותר ללמידה, ואם לא – מה כן? והשאלה המאתגרת מכולן – מדוע אנחנו מלמדים את מה שאנחנו מלמדים? האם בגלל סיבות היסטוריות – כי כך תמיד עשינו – או שמא בגלל לחצים של גורמים בעלי עניין? נסו לענות על שאלות אלה בכנות אמיצה. התשובות עשויות להפתיע אתכם.

לאחר למעלה ממאתיים שנה של תסכול ותלונות על מערכות החינוך, הגיע הזמן להיפתר מהתפיסה הרואה בחינוך תהליך המציג את העולם כאנציקלופדיה אינטראקטיבית במקרה הטוב, ולהתחיל לתפוס את החינוך כמה שהוא אמור להיות: ההרפתקה האנושית המרתקת ביותר הקיימת.