חמישה טיפולים רפואיים שקשה להאמין שנעשו בעבר

פרק מתוך הספר ‘האוניברסיטה הקטנה של המדעים’, אשר רואה אור בימים אלה 

הספר מחולק לשמונה נושאים המכסים את מרבית המדע המודרני- קטע זה לקוח מתוך הפרק ‘על רפואה וגוף האדם’.

הרופאים הראשונים היו נועזים לא פחות מעמיתיהם המודרניים. הגיבורים האמיתיים, אי לכך, היו החולים.

חירור גולגולת – לשמור על ראש פתוח

במאות ה-17 וה-18 התגלו במערות קבורה עתיקות גולגולות אדם ובהן חורים עגולים, מלאכותיים למראה. לקח למדענים זמן להבין את המשמעות האמיתית של תגליות אלה: עדויות חותכות לניתוחים שנעשו בתקופה הניאוליתית, כ-10,000 שנה לפני הספירה. ניתוחים אלה היו “קידוחי גולגולות” (Trepanation).
בחינה מדוקדקת של אלפי גולגולות שנתגלו בהמשך הראתה שהחולים, ברוב המקרים, שרדו את הניתוח והמשיכו לחיות עוד שנים ארוכות. זו עובדה מדהימה בהתחשב בכך שיצירת החור בוצעה באמצעות גירוד של העצם בעזרת אבן חדה (כן, קראתם נכון). גודלם של החורים נע בין קוטר של מספר סנטימטרים בודדים ועד כחצי מהגולגולת ועומקם הגיע עד לקרום העוטף את המוח עצמו. פול ברוקה (Broca), חוקר מוח מפורסם מהמאה ה-19, היה סקרן לגלות כמה זמן ארך הליך רפואי זה. הוא גילה שהוא מסוגל לפעור חור בגולגולת של תינוק (בניתוח שלאחר המוות, כמובן) בתוך ארבע דקות, אבל אותו ההליך אצל אדם בוגר לקח 50 דקות, וברוקה ציין שידיו כאבו מאוד בעקבות המאמץ. אפשר רק לנחש שלחולה חי, בהכרה מלאה, זה כאב לא פחות.
מה היו הסיבות לביצוע ניתוח חירור הגולגולת? סביר להניח שהמטרה היתה לטפל בבעיות כמו מחלות נפש, מחלת הנפילה (אפילפסיה) או כאבי ראש קשים. ייתכן שהקדמונים האמינו שפתיחת חור בגולגולת מאפשרת לרוחות הרעות לברוח מהמוח. ממצאים אחרים מצביעים על האפשרות שהניתוח היה טיפול רפואי של ממש, במקרים שבהם ספגה הגולגולת נזק כתוצאה מפגיעת כלי נשק קהה כמו נבוט. ואולי הנבוט היה ההרדמה.

קטיעות ופרוטזות – דקה וזה עובר

קטיעות איברים התבצעו לכל אורך ההיסטוריה: יש עדויות לקטיעות מוצלחות (שבעליהן שרדו את ההליך) כבר לפני 40 אלף שנה. הרופאים היוונים התמחו בביצוע קטיעה תוך קשירת כלי הדם כדי למנוע דימום קטלני, אבל הטכניקה הזו אבדה בימי הביניים ובמקומה השתמשו הרופאים במתכות לוהטות כדי לצרוב את הוורידים והעורקים. בהיעדר חומרי הרדמה הרופאים נאלצו להתמחות בכריתה מהירה של האיבר הפגוע: אחד המנתחים במאה ה-18 התגאה ביכולתו לכרות רגל בתוך פחות מדקה. מנתח בצבאו של נפוליאון ביצע 200 קטיעות ביום קרב אחד! ההליך הזה היה מסוכן לא פחות משהיה כואב: שיעורי התמותה הגיעו עד ל-80 אחוז מהחולים בקטיעות המסובכות במיוחד.
במוזיאון מצרי בקהיר מוצגת מומיה של אישה בשנות השישים לחייה שהלכה לעולמה כאלף שנה לפני הספירה ונתגלתה בשנת 2000. בוהן רגלה הימנית של האישה נקטעה בניתוח מוצלח, ועל הגדם הונחה בוהן מלאכותית – הפרוטזה העתיקה ביותר המוכרת לנו כיום. היסטוריון יווני מהמאה החמישית לספירה תיאר את תלאותיו של חייל יווני אשר נשבה בידי הספרטנים ונאלץ לכרות את רגלו שלו כדי להימלט. הוא שרד את המנוסה והתקין לעצמו רגל מעץ.
לא כל התותבים היו גסים ומגושמים. בקבר רומי נתגלתה גולגולת של אישה אשר כמה משיניה היו מלאכותיות. הן הוחזקו במקומן באמצעות חוט זהב שקשר אותן אל שיניים צמודות, בהן נקדחו חורים מתאימים עבור החוט. כך שאפילו את הרעיון של זהב בשיניים לא המצאנו.

אלחוש והרדמה – זה כואב גם כשאני צוחקת

על קברו של וויליאם תומאס מורטון, אחד מאבות ההרדמה, נכתב: “לפניו בכל ההיסטוריה הניתוח היה סבל עז.” ואכן, ניתוחים היו סבל שקשה לתאר. סופרת מהמאה ה-19 שעברה כריתת שד בעודה בהכרה מלאה, תיארה כך את עוצמת הכאב המייסר: “צרחתי לכל אורך הניתוח, צרחה אשר אני מופתעת לגלות שאינה מהדהדת באוזני אפילו עכשיו.”
שיטות אלחוש, טשטוש והרדמה היו מוכרות לאבותינו עוד מימי קדם. היוונים והרומאים השתמשו באופיום, הסינים במריחואנה והדרום-אמריקאים בעלי קוקה, אבל הבעיה הגדולה היתה המינון. מעט מדי מהסם לא הקהה את כאביו של החולה, ויותר מדי עשוי היה להרוג אותו. אלכוהול היה כמעט תמיד שיטה מועדפת לצורך טשטוש הכרה, אבל בניגוד לדעה הרווחת היתה לו השפעה מועטה בלבד על תפיסת הכאב של המנותח.
במאה ה-18 התגלה גז הצחוק (חמצן דו-חנקני). זהו אמצעי טשטוש מוכר היטב בימינו, אבל בזמן גילויו פוספס הפוטנציאל הרפואי שלו. ב-1847 יזם הוראס וולש (Welsh), רופא שיניים אמריקאי, הדגמה פומבית של ניתוח כשהמטופל תחת השפעת גז הצחוק. אבל וולש לא אמד נכונה את המינון המתאים (המטופל היה גבר גדול במיוחד) ולגז לא היתה כמעט השפעה. החולה צרח בזמן הטיפול ווולש איבד את אהדת הצופים לטכניקה החדשה. שנתיים מאוחר יותר ביצע רופא אחר הרדמה מוצלחת באמצעות דיאתיל אתר (או בקיצור, “אתר”), תרכובת שאיפשרה הרדמה כללית ומלאה.

ניתוח קטרקט – אל תעזו למצמץ

קטרקט היא מחלה שבה עדשת העין הולכת ונעכרת בהדרגה, עד שהראייה אובדת לחלוטין. זו מחלה נפוצה מאוד ובימינו יש לה טיפול פשוט ומהיר: החלפת העדשה המקורית בעדשה מלאכותית.
רישומים פרסיים מהמאה החמישית לפני הספירה מתארים את האופן שבו טיפלו הרופאים הקדמונים בקטרקט. הרופא המתין עד שהמחלה היתה בשלב המתקדם שלה, שבו העדשה (הגמישה בדרך כלל) הופכת לקשיחה ונוקשה. או אז הוא היה נוטל כלי ארוך ודק ואז – הכינו את עצמכם – דוחף את העדשה פנימה, אל תוך העין. אם החולה היה שורד את סכנת הזיהום המוחשית כתוצאה מהניתוח, הוא היה יכול לראות שוב – אם כי הראייה היתה מטושטשת לחלוטין וללא שום אפשרות להתמקד (עדיף על עיוורון מוחלט, כנראה). במאות מאוחרות יותר נעזרו הרופאים בכלי חיתוך כדי לנתק את העדשה מהרקמות התומכות בה, כך שניתן היה לבצע את הניתוח גם בשלבים מוקדמים יותר בהתפתחות המחלה.
באמצע המאה ה-18 הומצאה טכניקה מתקדמת אף יותר, שאיפשרה לרופאים לשלוף את העדשה מתוך העין באמצעות חתך דק יחסית. בהיעדר חומרי הרדמה, החולה בדרך כלל נקשר היטב לכיסא הניתוחים והרופא היה מגייס אסיסטנט גברתן כדי שיאחוז בראשו (של החולה, לא של הרופא). לאחר הניתוח הושם המטופל במיטה כשראשו בין שקי חול כבדים, כדי שלא יוכל לזוז.

חוקן – שומר פי הטבעת המלכותי

פפירוס מצרי מהמאה ה-15 לפני הספירה מתאר בעל תפקיד מעניין במיוחד בחצרו של פרעה: “שומר פי הטבעת המלכותי”. תפקידו של רופא זה היה לטפל בחריר האלוהי, שכן המצרים ראו בפי הטבעת את המוקד לריקבון וזיהומים ושטיפול לקוי בו עשוי לגרום לריקבון להתפשט לשאר הגוף. הרופא היה זה אשר ביצע לפרעה חוקנים: החדרה של מים חמימים (לעתים בשילוב תרכובות של צמחי מרפא) לתוך המעי דרך פי הטבעת. החוקן היה גורם לשלשול אשר היה מנקה את הצנרת הפנימית.

טיפול בחוקן נגד כאבי בטן, עצירות וכו’ היה מקובל מאוד לכל אורך ההיסטוריה. בצרפת של המאה ה-18 החוקן היה טיפול אריסטוקרטי מקובל לאחר ארוחות ערב דשנות במיוחד. על לואי ה-14 נאמר כי קיבל כאלפיים חוקנים במהלך ימי חייו. המכשיר המקובל למתן חוקנים באותה התקופה היה “מזרק קלייסטר”, מעין מזרק עבה ונפוח. מפאת צנעת הפרט (במיוחד אצל נשים), היתה אפשרות גם להתקין מאריך לפיית המזרק כדי לאפשר לחולה לבצע חוקן באופן עצמאי.

בימינו עדיין מבצעים חוקן במצבים שונים, ואפילו התפתחה תת-תרבות של אנשים הדוגלים בחוקן כחלק מאורח חיים בריא ו”טבעי”. מי אמר שהאריסטוקרטיה פסה מהעולם.