הצעדים הראשונים על הירח

המאמר פורסם לראשונה באתר הידען במלאת 30 שנה לנחיתה על הירח – מתוך “מדע” עיתון מדעי לכל כרך יד' 1969-1970 מס' 1

בדיוק בשעה 04:56:20 בבוקר יום שני, 21 ביולי ,1969, (השעות – על-פי שעון-ישראל), אירע הדבר. “צעד קטן לאדם צעד גדול לאנושות”, אמר לתוך המיקרופון החבוי שבקסדתו הגדולה, האסטרונוט ניל ארמסטרונג – ושלח רגל שמאלו, בתוך מינעל כבד ומגושם, אל קרקע-הירח.
15 דקות מאוחר יותר השתרבב גם אדווין אולדרין מהסולם הדק של רכב-הנחיתה הירחי. הוא גמע בעיניו את “ים השלווה” סביבו, על צבעיו וצלליו. “איזה ישימון נפלא !”, קרא בקול שהתפעלותו הגיעה למאות-מיליונים בכוכב הלכת ארץ.
בתחנות-שידור רבות שעל פני תבל, בין תיאור המאורע לבין דברי-פרשנות של מדענים ואנשי-רוח, ניגנו השדרים למאזיניהם את הצלילים העולצים של “צעדי הפיל הלבן”. כ- 380 אלף קילומטר מהם, החלו ארמסטרונג ואולדרין לתור את אדמת-הבתולין סביבם, כשהם נראים כפילים מגושמים ולבנים, בחליפות החלל הכבדות שלהם, אך פוסעים בגמישות ובקלילות מוזרה, מעין ריקוד-באלט מסעיר. כך היה החלום למציאות : האנשים הראשונים נחתו על הירח.

ערב קודם לכן, בשעה ,10:18 ה-20 ביולי, שלח העכביש – הלא הוא רכב הנחיתה שכונה הפעם בשם “נשר” – את רגליו הדקות, המצויידות במחושי-מכ”ם רגישים, אל עבר הסלעים שמתחתיו. ניל ארמסטרונג נהגו במו-ידיו. בתימרון מדוייק הציבו על כרעיו. שלבה הסופי של הנחיתה כלל 12 דקות של מתח מורט-עצבים. אז צללה החללית מגובה של 13 ק”מ לגובה של 6.5 ק”מ ; אחר הופעל מנוע-הבלימה שלה, והיא גלשה בקצב איטי יותר עד לגובה של 500 מטר בלבד מפני הירח.
משם היתה הנחיתה איטית וזהירה עוד יותר. מתחתם ראו האסטרונוטים גומות, מכתשים, סלעים, צוקים משוננים. שומה היה על העכביש הגמלוני להתייצב ביניהם כשהוא מאונך – שמא לא יוכל לזנק חזרה, בבוא העת. ארמסטרונג אימץ כל ניסיונו, חושיו ועצביו. הרופאים שבמרכז הבקרה ביוסטון הבחינו בכך היטב : ליבו הלם בעוז, 160 פעימות בדקה. “כאן בסיס ים-השלווה : הנשר נחת !”, קרא לפתע אולדרין ומיליונים נשמו לרווחה. צחוק מאושר נשמע ממרכז-הבקרה. גם הלמות ליבו של ארמסטרונג הואטה עד ל-90 פעימות בדקה.

הנחיתה הראשונה על הירח היתה לעובדה קיימת, 102 שעות 45 דקות ו-42 שניות לאחר שיגור “אפולו-“11 מכדור-הארץ, באיחור של 39 שניות בלבד מלוח-הזמנים שנקבע מראש. כל אותה עת חגה מעל, סביב הלבנה, חללית-האם “קולומביה”, ובה האסטרונוט מיכאל קולינס.
האסטרונוטים ירדו מן ה”עכביש” רק אחרי שבדקו היטב את מכשיריו ונחו קמעה. בעומדו למרגלות “העכביש”, לאחר
ירידתו, הסיר ארמסטרונג את הלוט מעל לוח-זיכרון שעל אחת הכרעיים, ואחר חפן מיד אבנים אחדות לכיס מכנסיו – שמא ייאלץ לקצר את תיורו, בשל סכנה בלתי-צפויה.
שני חלוצי-הירח דיווחו על מראה עיניהם : אבני-ארגמן, מישטחי-גומות כהים, עפר רב )”אנחנו מותירים עקבות בעומק של 2.5 ס”מ”(, בועות מוזרות בסלעים (שמקורן אולי בפעילות וולקאנית). “קל למדי לדלג כאן אך צריך להרכין את הגוף קדימה, לכיוון שאליו רוצים ללכת, אחרת יש הרגשה של שיכרות”, הודיעו. שניהם הציבו עלפני הלבנה מכשירי-ניסוי אחדים : מראת-קווארץ, להחזרת קרני-לייזר לכדור-הארץ, כדי שאפשר יהיה לקבוע בדיוק רב (עד 15 ס”מ !) את המרחק בין ארץ ללוויינה הטבעי ; סייסמוגראף שישדר, כך מקווים, במשך השנתיים הקרובות ; לוחית-אלומיניום לקליטת חלקיקים (הלוחית שבה עם “אפולו” ארצה). אח”כ גרפו בעזרת יעה ואת מאלומיניום דוגמות-קרקע, ותחבון למכלים מיוחדים לכך.
אולדרין אף קדח דוגמת קרקע מעומק של 12.5 ס”מ, בעזרת צינור ופטיש, וניכר היה בו כי המלאכה אינה קלה.עוד סיפרו האסטרונוטים, כי חילופי הטמפראטורה הקיצוניים (120 מעלות בשמש, 140 מעלות מתחת לאפס בצל) אינם מפריעים להם במיוחד, בזכותה של חליפת החלל הממוזגת. אך לעומת-זאת השמש מסנוורת את העיניים ללא-רחם.
לפני ששבו ל”נשר”, הספיקו עוד ארמסטרונג ואלדרין לשוחח עם נשיא ארה”ב, ריצ'ארד ניכסון, בשיחת הטלפון המקורית ביותר שנעשתה עד-כה מן הבית הלבן : “עשיתם את השמים חלק מעולם האדם”, אמר להם. כששמעה אמו של ארמסטרונג את קול בנה מן הלבנה, סיפרה בקול רועד : “חששתי שמא ישקע באבק הירח. אך הכל, תודה-לאל, כשורה. מי ייתן וישובו בשלום הביתה”. האנושות כולה הצטרפה לתפילתה.
מקרקעית ים-השלווה מנומר-המכתשים, דילגו השניים בחזרה אל ה”עכביש”. בסך-הכל תייר אולדרין בירח כשעתיים, ועמיתו ארמסטרונג – קרוב לשלוש שעות : הוא ירד קודם לכן, ושב מאוחר יותר, בשעה .07:35 חלוצי הירח התקשו תחילה לנום, מכורבלים על ריצפת חלליתם. אחר נרדמו קצת. לבסוף בדקו את רכב החלל שלהם ; ואז, בשעה 19:55 בערבו של אותו יום היסטורי – שדורות רבים עוד ישננו בוודאי את תאריכו בבתי-הספר – זינק הנשר אל-על, אל “קולומביה” הממתינה לשובו. שלושת האסטרונוטים החלו דרכם ארצה : אל 21 ימי-בידוד בבית-כלא מדעי מעוקר ונוח (שמא נושאים הם עימם צורות חיים בלתי-מוכרות ומסוכנות), אל קבלות-פנים נלהבות, אל עולם נרגש ומריע. הם שבו מן הסכנות אל התהילה.
בדרך הטבע, כמעט וכבר נשכחה תהילתם של אלה שסללו את הדרך ל”אפולו-.”11 אבל קשה לומר שהנחיתה על הירח היוותה אפתעה מוחצת אפילו לירח עצמו ; כבר קודם לכן סבבוהו ילודי-חווה, והנחיתו עליו גמלוני-מתכת, שגירדו בשקדנות את פניו ובלשוהו ללא-בושה במצלמותיהם הסקרניות. רק לפני שמונה שנים, שיגרה נאס”א, פטרוניתה של “אפולו”, את האמריקאי הראשון לחלל. היה זה זמן-מה לאחר שחג בחלל הקוסמונוט הרוסי יורי גאגארין, האדם הראשון שעשה זאת.
דרכם של שילוחי-החלל האמריקאים לא היתה סוגה, בתחילה,בשושנים – אלא בחוחים של אכזבות וכשלונות. הסובייטים הקיפו ראשונה את כדור-הארץ ושיגרו את האסטרונוט הראשון ש”הילך” בחלל ; ועוד כהנה וכהנה הצלחות מרשימות. אך הן לא היו רק מרשימות, אלא מדרבנות ; נשיא ארה”ב המנוח ג”פ קנדי הוא שהכריז בתחילת שנות-השישים, כי האמריקאי הראשון ינחת על הירח לפני תום העשור הנוכחי. הוא לא יכול היה להבטיח כי האמריקאי הראשון יהיה גם האדם הראשון שיעשה זאת – אבל כך התגלגלו הדברים.
* שלב ראשון בתכנית החלל האמרקיאיות היו שילוחי “מרקורי”. מטרתם היתה יסודית מאוד: לשגר בני אדם לחלל, בחלליות-יחיד, לבחון את יכולתם לפעול שם, ולבדוק את המנגנונים שיאפשרו להשיבם לארץ בביטחה. מ ר ק ו ר י כללה בסך-הכל שני שילוחים תת-מסלוליים, וארבעה מסלוליים, והצלחתם סללה את הדרך לשלב הבא : מיבצעי ” ג'מיני”.
” ג'מיני”, פירושו תאומים ; ואומנם, חלליות ג'מיני נשאו עימן שני אסטרונוטים. יחד עם המידע הנוסף שנועדו שיגורי ג' מ י נ י לספק אודות כושרם של בני-אנוש לפעול מחוץ לפלאנטה עליה נוצרו, נועדה התוכנית גם להכין הכנה של-ממש מיבצעי-חלל מורכבים יותר – ובראשם, שיגור האדם לירח. מטבע הדברים כללו שילוחי ג' מ י נ י מיבצעי-צוות מורכבים יותר. עשרת שילוחי ג'מיני שזורים באבני-דרך בכיבוש החלל :
“הליכה” בחלל (מיבצע שהרוסים ביצעו כאמור ראשונים, אך
האמריקאים הרחיבוהו ושיכללוהו) ; מיפגשים בחלל ; שעות
רבות של מלאכה מחוץ לחללית. ג'מיני הסתיימה בשיגור חללית, שסבה את כדור-הארץ 59 פעם, ובשיגור זה עמל אחד האסטרונוטים כ-5 וחצי שעות רצופות מחוץ לספינה ! הניסיון והידע שנצבר ב”ג'מיני” הכרחי היה לקראת שיגורי “אפולו”- במיוחד בכל הנוגע למיפגשי-חלל ותימרונים בו. שלשות האסטרונוטים של אפולו נשענו, איפוא, בגיחותיהם אל מחוץ לכדור-הארץ, על ידע וניסיון של עשרות טיסות-חלל קודמות. רק עתה, ניתן היה להתחיל לזנק הרחק, אל הירח.
את שני כלי-הרכב של אפולו – חללית הפיקוד, ונחתת הירח -מאיישים שלושה אסטרונוטים, הנבחרים מתוך קבוצה המונה כיום כ-50; כולם מתאמנים במיתקני נ א ס ” א וכולם יכולים לבצע בהצלחה טיסות-חלל מורכבות וארוכות. פיתוח א פ ו ל ו חייב גם התקנת מיתקני-שיגור משוכללים וגדולים, ואימון של צוותי בקרה ופיקוח על הקרקע. וכמובן : האימונים /המפרכים (החל מצלילות וכלה בטיפוס הרים ובסיחרורי-צנטריפוגה מהירים) של האסטרונוטים עצמם. וכך יצאו להם לדרכם, באוקטובר 1968,וולטר שירה, דון אייזלה ו-וולטר קנינגהם בתוך אפולו – 7 (חללית א פ ו ל ו הראשונה ששוגרה לחלל כשהיא
מאויישת), שבו ארצה אחרי כ-11 יממות, לא לפני שביצעו
בהצלחה מיפגשי-חלל עם השלב השלישי של הטיל ששיגרם.
חודשיים לאחר מכן, יצאו פראנק בורמאן, ג'יימס לובל, ו-ויליאם אנדרס ב א פ ו ל ו – 8 לארפתקת החלל המסעירה ביותר עד אז : הם הקיפו את הירח, צילמוהו צלם-היטב מכל עבריו, שיגרו לבני-האדם את שראו עיניהם. “דקה אחת לאובדן הקשר. כל המערכות כשורה.

נסיעה בטוחה, בחורים”, שידר מרכז הבקרה ביוסטון, טכסאס, ואנדרס השיב : “תודה רבה. להתראות בצד השני” ; אפולו-8 נעלמה מצידו השני של הירח. למעלה ממחצית השעה מאוחר יותר הופיעה שוב מצידו הגלוי. הקשר עם כדור-הארץ חודש. המסוכן שברגעי המיבצע – הצליח. ההתרגשות שאפפה את אפולו-, 8 אף האפילה על ההשגים הטכנולוגיים המרשימים. עתה ברור היה : ניתן להגיע ללבנה, ולשוב ממנה בביטחה. כל מי שהקשיב לשידורים שהועברו מן החללית, לא ישכח לעולם את ההתרגשות שאחזה בו, כאשר שמע את קולו של בורמאן קורא את הפסוקים הראשונים מספר “בראשית”, כשהוא אישם בחלל, בדרכו מהירח לאדמה.

ג'יימס מק-דייויט, דוויד סקוט ו-ראסל שתיקהארט, שיצאו לחלל ב אפולו – 9 ב-3 במארס השנה, בחנו היטב את ערכות ה”עכביש” — רכב-הנחיתה על הירח – כשהם חגים סביב כדור-הארץ. המיבחנים חלפו בהצלחה. ב-18 במאי, יצאו לדרך תומאס סטאפורד, ג'והן יאנג ואוגן סרנאן, מוותיקי השילוחים של ג'מיני, כשהם בתוך אפולו.-10 הם הקיפו את הירח, מתקו את נחתת הלבנה מחללית-האם, התקרבו עד כדי קילומטרים ספורים מהמכתשים הדוממים. מנגד ראו אותו, ואליו לא באו : הם לא נחתו, שבו והתחברו לחללית-האם – רגעים שהיו אפופים חרדה לא-מעטה – וחזרו ארצה. הדרך נפתחה לנחיתת האדם על הירח.

שלושת האמריקאים שעשו זאת הם, כדברי העתונות בארה”ב, “אמריקאים טיפוסיים” :ניל ארמסטרונג הוא יליד אוהאיו (1930) שירת כטייס בצי מ–1949 עד ,1952 רכש ניסיון קרבי בקוריאה, הופל פעם בקרב-אוויר אך הצליח לצנוח בשלום. לאחר שיחרורו למד הנדסה אווירונוטית, הצטרף כאזרח ל – נאס”א ב–, 1955 היה טייס-ניסוי של מטוס הראקיטה -.X-15 מאחריו למעלה מ-4,000 שעות-טיסה במטוסי-סילון. הוא נבחר כאסטרונוט ב,1962 טס בראשונה בחלל במארס ,1966 בג'מיני-8 אותה טיסה קוצרה (משלושה ימים לשש שעות) בשל תקלה שהתגלתה באחת המערכות. ארמסטרונג הוא נשוי ואב לשני בנים.
אדווין אולדרין (יליד ניו ג'רסי, 1930), כמעט נאלץ לפרוש מטיסות-החלל, בשל פציעה ברגלו אך הצליח להחלים, טס בג'מיני -12 גם הוא לחם בקוריאה, למד הנדסה, נשוי ואב לשני בנים ובת.
האיש שנאלץ להסתפק בראיית הירח ממרחק של 112 ק”מ, ובהמתנה לחבריה הוא כאמור מיכאל קולינס. תפקידו במיבצע אינו מרשים-אך חיוני בהצלחת המיפגש בינו לבין החלק העליון של ה”עכביש”, שזינק מהירח, תלויה היתה במידה רבה עצם שיבת השלושה לביתם. הוא בוגר “וסט-פוינט” (אביו היה מייג'ור-גנראל בצבא ארה”ב), ידוע בין חבריו כשתקן מובהק. הוא היה מועמד להיות מפקד אפולו-,8 אך פגיעה בידו מנעה בעדו מלעשות זאת. קולינס נשוי ואב לשתי בנות ובן.
שלושת האסטרונוטים של אפולו-11 פתחו, ללא-ספק, עידן חדש : הן למדע, הן לרוח האדם. נודע כבר כי עוד בחודש נובמבר הקרוב תשוגר לירח חללית מאויישת נוספת. ובינתיים מצפים אלפי מדענים ברחבי-תבל בכיליון-עיניים לתעלומות שיפתרו גושי הקרקע שהובאו מן הלבנה – וגם לתעלומות שיעוררו.
תחילת כיבוש הירח הוא שלב ראשון – זעיר, אך מכריע – בדרך להכרות עם היקום. .