אפולו 8 – החזרה הכללית הראשונה לקראת הנחיתה על הירח

מזל שלא ניסו להנחית את רכב הנחיתה הירחי של אפולו 8, כי הוא היה עלול להתרסק בטיסה הבין פלנטרית הראשונה בהסטוריה

לאחר 17 שיגורים מאוישים, שניים בטיסות תת־מסלולית ו־15 בטיסות סביב כדור הארץ, הגיע שיגורה של אפולו 8 לירח. יש לראות את טיסתה של אפולו 8 כמסע הבין־כוכבי המאויש הראשון. אפולו 8 שוגרה ב־21 בדצמבר 1968. טייסיה היו – ג’יימס לובל, פרנק בורמן וויליאם אנדרס. חדירת חנקן למיכלי החמצן ומזג אוויר גרוע, יום קודם לכן, העמידו בסימן שאלה את מועד השיגור. תיקון התקלה ושיפור במזג האוויר הביאו לשיגור החללית כמתוכנן.
משימתה העיקרית של החללית הייתה להקיף את הירח 10 פעמים בשלב מוקדם ומבחן לקראת הנחיתה העתידית על הירח. מטרה נלווית והכרחית הייתה לבחון חמישה אזורים אפשריים לנחיתה. אלה היו אמנם המשימות העיקריות, אך לא היחידות. משימות נוספות שהוטלו על צוות החללית היו:

• א. לבחון את ציוד המעקב על כדור הארץ.
• ב. לבחון את ציוד הניווט של החללית ושל ציוד התקשורת למרחקים גדולים.
• ג. לצלם ולערוך ניסויי ניווט בקרבת הירח.

בשל הסיכון הרב שהיה כרוך בטיסה זו תוכננו כמה דרכי מילוט במקרה של תקלה באתר השיגור או בקרבת כדור הארץ, ובמקביל תוכננו מטרות חלופיות בזמן טיסתה לירח. מכלול האפשרויות היו:

• א. האסטרונאוטים יכלו לרדת במעלית לבסיסו של המשגר בתוך 40 שניות ולהחליק למקלט תת־קרקעי עשוי בטון.
• ב. החלקה בכבל אומגה מראשו של מגדל השיגור לנקודה הנמצאת 800 מטר מבסיס המשגר, גם ירידה זו נמשכת 40 שניות.
• ג. במקרה של התפוצצות פתאום, בזמן הצתת המנועים הגדולים בשלב הראשון של המשגר, האסטרונאוטים יכלו להפעיל את מגדל ההימלטות הנמצא בחרטומה של החללית כדי להרחיקה מהמשגר.
• ד. לאחר השיגור, החללית מקיפה פעמיים את כדור הארץ ולאחר מכן מופעל מנוע השלב השלישי המנתב אותה לטיסה לעבר הירח. במקרה שמתרחשת תקלה במנוע זה, האסטרונאוטים יכולים להפעיל את מנוע החללית כדי להתרחק מהשלב השלישי ולמלט את עצמם מאסון.
• ה. אם מתרחשת תקלה במהלך הטיסה לירח, האסטרונאוטים מקיפים את כדור הארץ במסלול שמרחקו מהקרקע 100,000 ק”מ.
• ו. אם מתרחשת תקלה כאשר הם קרובים לירח, האסטרונאוטים יכולים לנצל את כוח המשיכה של הירח כדי לחזור ארצה. ביציאה מכוח המשיכה של הירח לא נעשה שימוש במנוע הראשי ובמנועי הניווט הקטנים.
• האחראים על הטיסה התכוננו גם לשהייה של 11 יום במקום שישה ימים אם היו מתעוררות בעיות חמורות. בהתאם לכך החללית צוידה בכמות מתאימה של דלק, מזון וחמצן. כשם שהם דאגו לחיי האסטרונאוטים כך גם דאגו לבריאותם. האסטרונאוטים צוידו בערכה של ציוד עזרה ראשונה שכללה טיפות אף, טיפות עיניים, כדורים לכל מטרה אפשרית החל בכאב ראש וכלה באינפקציה, ציוד מתאים לטיפול בכאבי שיניים ועוד. כדי לשמור על היגיינה אישית, צוידו האסטרונאוטים במברשות, במשחות שיניים ובמפיות נייר להרחקת זיעה.

לאחר שתי הקפות של כדור הארץ (המרחקים מהקרקע היו 181– 190 ק”מ) שבמהלכן נבדקו כל מערכות החללית, הופעל השלב השלישי של המשגר שהאיץ את מהירות החללית ל־39,000 קמ”ש. דקות ספורות לאחר מכן, הפעיל בורמן כמה רקטות שהרחיקו את החללית מהשלב השלישי של המשגר שהמשיך בטיסתו אחר החללית במרחק של פחות מקילומטר אחד. יש לציין שעם התרחקותה של החללית מכדור הארץ הקשר שלה עם תחנות המעקב השתפר יותר ויותר.
ביום השני לטיסה התרחשו כמה תקלות קטנות והן:

א. אחת מחגורות ההצלה שלובשים האסטרונאוטים לקראת הנחיתה באוקיינוס התנפחה. ייתכן שההתנפחות נגרמה בשל הזרמת אוויר דחוס הצמוד לחגורות ההצלה.
ב. חלונותיה של החללית כוסו בערפל. שניים מהחלונות כוסו בשכבה דקה והחלון השלישי כוסה כך שהפך לאטום לגמרי. שני החלונות האחרים נותרו בהירים.
ג. בשל השתרבבות אור לטלסקופ קשה היה לזהות כוכבים.
ד. מאוחר יותר, חשו האסטרונאוטים בקור והיה צורך להפעיל את מערכת החימום.

11 שעות לאחר השיגור הופעל אחד ממנועי הניווט כדי לתקן את מסלול הטיסה. המנוע פעל בצורה מושלמת. נדרשו שתי שניות כדי להגדיל מהירות הטיסה ב־24 קמ”ש.

בורמן חלה במחלה נגיפית שנמשכה 24 שעות (זיהום הפוגע בדרכי העיכול וחולף בתוך יממה). בתחילת הטיסה סבל בורמן מהקאות, משלשול, מצמרמורת ומכאב ראש. בתחילה הוא השתדל להסתיר זאת מרופאיו, אולם מאוחר יותר החליט בכל זאת לדבר על כך. בתחילה סברו שהוא סובל משפעת אסיאתית, אולם התברר שזאת רק מחלה נגיפית שמִשכה 24 שעות. לפי הנחיית הרופאים הוא נטל תרופות והוקל לו. שני חבריו לטיסה גם כן חשו ברע. אם שניים מהם או שלושתם היו חשים ברע בו־זמנית, הטיסה הייתה מופסקת.

באותו יום, ב־23 בדצמבר, לאחר שידור הטלוויזיה, החללית עברה את הנקודה בה גובר כוח המשיכה של הירח על זה של כדור הארץ. תיקון המסלול באותו יום בוטל כיוון שנמצא מדויק. ברגע שבו גבר כוח המשיכה של הירח, גדלה מהירות החללית מ־4,398 קמ”ש ל־9,300 קמ”ש והיא נכנסה למסלול הקפות סביבו. עם כניסתה למסלול סביב הירח מנוע החללית הופעל ל־4 דקות, האט את מהירותה והכניס אותה למסלול אליפטי, מצִדו הנסתר של הירח, כך שהקשר אִתה נותק עד שנכנסה לצִדו הגלוי. מרגע כניסתם לצד הנסתר עברו 36 דקות של חרדה במרכז הבקרה עד שחזרה לצד הגלוי. החללית הקיפה את הירח 10 פעמים במשך 20 שעות. שתי ההקפות הראשונות היו אליפטיות ומרחקיה של החללית מהקרקע היו 119.8 – 312.8 ק”מ. שמונה ההקפות האחרות היו מעגליות בתחילה, המרחק מהקרקע היה 112.7 ק”מ ולאחר מכן הוקטן ל־96 ק”מ. לצורך המעבר ממסלול אליפטי למסלול מעגלי מנוע החללית הופעל ל־11 שניות.

במהלך טיסתם סביב הירח לובל, בשידורו למרכז הבקרה, תיאר את נוף הירח כפי שהוא נראה מהחללית: “המכתשים כולם מעוגלי שפה, מספרם לא קטן. רבים נראים חדשים בייחוד העגולים. הם נראו כאילו פגעו שם מטאוריטים או קליעים. הקירות של המכתשים מדורגים משפת המכתשים עד לקרקעיתם ב־6- 7 מדרגות”. באשר למכתשים הקטנים, במרכזם נראה כתם כהה ומסביבו אבק לבן ודק. הצד הנסתר של הירח כולו מהמורות וגבנונים ואינו מתאים לנחיתת חלליות. תצלומי הירח הראו נוף צחיח וקודר. מישורים זרועים במכתשים ובמהמורות, רמות זרועות בסלעים. ישימון גדול יותר ממדבר סהרה. החוקרים הבחינו בסטיות קלות כלפי מטה של מסלול הטיסה. סטיות אלה נגרמו כנראה על ידי ריכוזי מה מתחת פני השטח של 5 ימים ירחיים.

עם סיומה של ההקפה העשירית של הירח הופעל מנוע החללית והוציאה ממסלולה הירחי. משך היציאה מהמסלול היה 3 דקות ו־20 שניות. באותו זמן נותק הקשר עם כדור הארץ וחודש כעבור רבע שעה. אם האסטרונאוטים לא היו מצליחים להינתק ממסלולם, הטיסה הייתה מסתיימת באסון. במהלך היציאה מהמסלול הירחי מהירות טיסתה של החללית הוגדלה ל־9,000 קמ”ש ומהירות זו הלכה וגדלה.

כדי להגדיל את בטיחותה של החללית והאסטרונאוטים, מנוע החללית הופעל לפרק זמן גדול מהמתוכנן. הודות לכך, המסע חזרה קוצר מ־65 שעות ל־58 שעות. אם היו נכנסים לאטמוספירה בזווית קטנה יותר מהמתוכנן החללית הייתה נשרפת. אם הכניסה לאטמוספירה הייתה בזווית גדולה יותר החללית הייתה מוקפצת לחלל ומקיפה את כדור הארץ במסלול בלתי־סדיר שהיה מקשה על הצלתם של האסטרונאוטים. החללית נכנסה לאטמוספירה כשחרטומה מופנה כלפי מעלה כדי לצמצם את החיכוך למינימום. האסטרונאוטים פיקחו בעצמם על נתיב הטיסה. לבסוף החללית פרסה את מצנחיה ונחתה באוקיינוס השקט 45 דקות לפני עלות השחר לאחר מסע של 6 ימים שעתיים ו־52 דקות. האסטרונאוטים נחתו כשהם לבושים בבגדיהם התחתונים בלבד ולא בחליפות החלל.

עם כל המתח שליווה טיסה זו, האסטרונאוטים נכנסו לשגרה של עבודה יומיומית ויעידו על כך הכנת המזון מדי יום ביומו ובייחוד באותם ימים שבהם נחוג חג המולד ושידורי הטלוויזיה שהתקיימו אחת ל־24 שעות. בשידורים אלה האסטרונאוטים הראו את פנים החללית, את הנוף הירחי ואת כדור הארץ כפי שהוא נראה מרחוק. אכזבה גדולה קרתה כאשר תקלה בטלה – אובייקטיב (teleobjective) של מצלמת הטלוויזיה שמנעה את המשך צילומו של כדור הארץ. במקום את כדור הארץ ראו כתם בהיר ומטושטש. בדרך כלל השידור היה ברור מאוד ונראו גם גבישי הקרח שנפלטו מנחיר הפליטה של מנוע החללית. הירח צולם בהקפה הראשונה, השנייה והתשיעית בצבעים ובשחור לבן. סך הכול נערכו שישה שידורי טלוויזיה בשחור לבן.
לאחר שהתקבל מלוא עיבוד הנתונים של הטיסה, התברר שהניווט היה לקוי כל־כך שלוּ ניסו לנחות באותה טיסה – ואכן היה מי שחשבו על כך לפני השיגור – החללית הייתה מחטיאה את אתר הנחיתה ב־8 ק”מ ואולי הייתה מתרסקת על פניו.

פרקים נוספים בסדרת ההסטוריה של חקר החלל:

• תוכנית מרקורי
• תוכנית ג’מיני
• תוכנית ווסחוד
• תוכנית ווסטוק
• חקר המאדים בידי רוסיה בשנות השישים והשבעים

סדרת הטיסות המאוישות של אפולו

• החלק הראשון של המבוא לתוכנית אפולו
• החלק השני של המבוא לתוכנית אפולו
• אפולו 7
• אפולו 11
• אפולו 12
• אפולו 13
• אפולו 14
• אפולו 15
• אפולו 16
• אפולו 17
• טיסת אפולו-סויוז