התגלה הבסיס הגנטי המשותף להתנהגות חברתית אצל כלבים ובני אדם

מדענים זיהו שינויים גנטיים שקשורים להתנהגויות חברתיות של כלבים, וטוענים שיש בסיס גנטי משותף להתנהגות חברתית מוגברת בכלבים ובבני אדם.

היכולת של כלבים לתקשר עם בני אדם היא אחד ההבדלים המדהימים ביותר בינם לבין בני הדודים שלהם – הזאבים. מחקר חדש שפורסם בכתב העת Science Advances מזהה שינויים גנטיים הקשורים לתכונות חברתיות של כלבים, ומשערים שיש בסיס גנטי משותף להתנהגות חברתית מוגברת אצל כלבים ובני אדם.

צוות חוקרים בינתחומי, ריצף אזור בכרומוזום 6 של כלבים ומצא מספר רב של רצפי דנ”א שהיו קשורים להבדלים בהתנהגות החברתית של הכלבים. במקרים רבים, שילוב גנטי ייחודי הנקראת טרנספוזונים על האזור הקריטי של תסמונת וויליאמס-בורן (WBSCR) הייתה קשורה קשר הדוק לנטייה לחפש בני אדם לצורך מגע פיזי, סיוע ומידע.
לעומת זאת, העדרם של גנים אלה באיזור המקביל אצל בני אדם ולא הוספתם, גורמת לתסמונת וויליאמס-בורן, הפרעה מולדת המאופיינת בתכונות חברתיות מוגברות כגון חריצות יוצאת דופן.

“קיים דמיון מדהים בין ההתנהגות של לוקי תסמונת וויליאמס- בורן לידידות של כלבים מבויתים, דבר שגרם לנו לשער כי אולי יש דמיון בארכיטקטורה הגנטית של שני הפנוטיפים”, אמרה ברידגט פון הולדט (Von Holdt), פרופסור לאקולוגיה וביולוגיה אבולוציונית באוניברסיטת פרינסטון והמחברת הראשי של המחקר.

פון הולדט זיהתה את המקבילה של הכלב לרצף WBSCR אותו גילתה במאמר שפירסמה ב-NATURE בשנת 2010. אמילי שולדינר אלמונדה, המחברת השניה של המאמר ודוקטורנטית של פון הולדט חשפה במסגרת תיזת הדוקטורט שלה את הארכיטקטורה הגנטית המשותפת של תסמונת וויליאמס-ביורן וידידות הכלב.

על ידי ניתוח נתונים התנהגותיים וגנטיים של כלבים וזאבים אפורים, דיווחו פון הולדט, שולדינר ועמיתיהן על גורם גנטי חזק להתנהגות חברתית של כלבים כלפי בני אדם. מוניק אודל, פרופסור למדעי בעלי חיים ומדענים באוניברסיטת מדינת אורגון וכותבת בכירה במאמר אספה וניתחה את הנתונים ההתנהגותיים של 18 כלבים מבויתים ועשרה זאבים שנמצאים בשבי, כמו גם את הדגימות הביולוגיות ששימשו לרצף הגנום שלהם.

בשלב ראשון כימתה אודל תכונות חברתיות מכוונות בני אדם בכלבים, כגון באיזו מידה הם פנו אל אדם בחדר כדי לבקש סיוע בניסיון להרים מכסה של קופסת פאזל כדי לקבל חטיפי נקניקים שנמצאו מתחתיה או באיזו מידה הם חיפשו אינטראקציות חברתיות עם בני אדם מוכרים ובלתי מוכרים. לאחר מכן, ריצפו השתיים את הגנום במעבדתה של פון הולדט וקישרו את ממצאיהם.

החוקרות אישרו כי הכלבים המבויתים הראו התנהגות יותר מכוונת האדם ובילו זמן רב יותר בקרבה לבני אדם מאשר הזאבים. כמו כן הן גילו כי חלק מהטרנספוזונים על WBSCR נמצאו רק אצל כלבים מבויתים ולא נמצאו אצל הזאבים כלל.

ממצאיה של פון הולדט מצביעים על כך שרק טרנספוזונים בודדים באזור זה משפיעים ככל הנראה על קבוצה מורכבת של התנהגויות חברתיות. “לא מצאנו “גן חברתי”, אלא מרכיב גנטי חשוב המעצב את אישיותו של בעל החיים וסייע לתהליך של הפיכת הזאב הפראי לכלב מאולף”, אמרה.

אנה קוקקובה, מרצה במחלקה למדעי בעלי חיים באוניברסיטת אילינוי שבאורבנה-שמפיין, שמכירה את המחקר, אך לא היה לה תפקיד בו, אמרה שהמאמר מצביע על כך שהגנים הללו נשמרו במהלך האבולוציה או שלא השתנו למעשה לאורך האבולוציה. “המחקר מספק ראיות לכך שקיימים מנגנונים אבולוציוניים שמרניים מסוימים התורמים ליכולותיהן החברתיות של מיני בעלי חיים.” היא אמרה. “גילוי האיזור התורם לחברותיות בכלבים הוא מרגש.”

הישרדות של הידידותי ביותר

עדויות החוקרים גם מטילות ספק בתפקיד הביות בהתפתחות התנהגות הכלבים. רוב המומחים מסכימים כי הכלבים המבויתים הראשונים היו זאבים שהעזו להיכנס ליישובי האדם המוקדמים. אבות או אבות הטיפוס של כלבים אלו התפתחו לא רק במראהם, אלא גם בהתנהגותם, תהליך שהושפע ככל הנראה משילובם של המינים, לפי פון הולדט.
עם זאת, בניגוד למחקרים קודמים המצביעים על כך שבמהלך תהליך הביות, כלבים נבחרו לפי מערך של יכולות קוגניטיביות, במיוחד היכולת להבחין במחוות ובקול. במחקר שלהן טוענות פון הולדט ושולדינר כי כלבים נבחרו עבור הנטייה שלהם לחפש רעות עם בני אדם.”

“אם בני האדם הקדומים באו במגע עם זאב שהיתה לו תכונה של התעניינות בהם, הם חיו עם הכלבים הפרימיטיבים הללו וטיפחו אותם וכך העצימו את התכונות החברתיות שלהם.” אמרה פון הולדט.

למחקר המדעי
להודעה של אוניברסיטת פרינסטון