הקומה ה-350

בניין-על (או “עיר אנכית”). היפאנים כבר עובדים על זה

“לא היה שום ספק: הכרך היה שיא השתלטותו של האדם על הסביבה. לא המסע בחלל, לא חמישים העולמות המיושבים… אלא הכרך”. כך כתב סופר המדע הבדיוני איזק אסימוב בשנת 1964 בספרו “מערות הפלדה”, שתיאר מציאות אורבנית עתידנית שבה כרכי ענק מכסים את כל כדור הארץ, ונופי הטבע נעשים מוצג מוזיאוני.

האנושות כולה, הכלואה באותן “מערות” פלדה ובטון, לוקה באגורפוביה קיצונית – חרדה מפני מרחבים פתוחים: “כל תושבי כדור הארץ התגוררו בתוך הכרכים. בחוץ היה הישימון והשמים הפתוחים שאנשים מעטים יכלו לעמוד בפניהם… ”

חיזיון אורבני אימתני כזה אינו בלתי אפשרי, אם מביאים בחשבון את גידול האוכלוסייה המתמשך, את צמיחתן הבלתי מרוסנת של ערים גדולות ואת הכרסום הבלתי פוסק בשטחי טבע וחקלאות לטובת הבטון והאספלט. לפי תחזיות האו”ם, בשנת 2010 יהיו בעולם 26 ערים שבכל אחת אוכלוסייה העולה על 10 מיליון. הגדולה בהן תהיה טוקיו, עם אוכלוסייה שתתקרב ל-30 מיליון. חלק גדול מהערים הללו מתפשטות לכל הכיוונים, מחסלות שטחים פתוחים, יוצרות אזורי עוני ופשע, נחנקות מזיהום אוויר ופקקי תנועה, מחוללות “איי חום” (תופעה עירונית של עלייה ניכרת בטמפרטורה ובלחות), זוללות אנרגיה, פולטות גזי “אפקט חממה” לאטמוספירה וגורמות בעיות סביבתיות קשות.

ומה אצלנו? תל אביב איננה טוקיו, אבל מרכז הארץ נעשה אחד האזורים הצפופים בעולם, והבנייה הבלתי מרוסנת של שכונות קוטג'ים ובניינים נמוכים ממשיכה לגזול את שארית השטחים הפתוחים מהדורות הבאים. המחקר “ישראל “2020(של צוות בראשותו של פרופ' אדם מזור מהטכניון) קבע עוד בשנת ,1993 שבלי שינוי תכנוני יסודי צפויה עד שנת 2020″אזילת רוב הקרקע לבנייה בכל השטח המצוי צפונית לבאר שבע ואובדן השטחים הפתוחים באזור זה, תוך קריסת מערכות התחבורה והתשתית ופגיעה חריפה באיכות הסביבה”.

מה עושים? צריך לחשוב על רעיונות לא שגרתיים. ספק אם עושים זאת אצלנו, אבל כך עושה משרד הבינוי של ממשלת יפאן, למשל, המוטרד מחזון הבלהות של 30 מיליוני היפאנים המצטופפים בטוקיו בתום העשור. רעיון לא שגרתי כזה, אם כי שנוי במחלוקת, הוא החזון של “בנייני-על” – .buildings hyper אלה הם בניינים המתנשאים לגובה של 1,000 מטר (לשם השוואה, מדובר על מבנה הגבוה פי 2.5 מ”מגדלי התאומים” של ניו יורק ופי שניים מהבניין הגבוה ביותר בעולם הנבנה כיום בטאיפה שבטאיוואן, האמור להתנשא לגובה של 508 מ' כשתושלם בנייתו בשנת 2003).

זה נראה אולי קצת מטורף ומגלומני, אך לא בעיני היפאנים. הם מדברים ברצינות על חזון של “בנייני-על” כאלה, עם שטח רצפות כולל של 10 ק”מ רבועים, שיתוכננו לשרוד ולתפקד כהלכה למשך 1,000 שנה. (על פי התכנון, ייבנה מעין שלד-על, שיעמוד על תלו אלף שנים, ועליו יורכבו יחידות שונות, שאורך חייהן יהיה קצר יותר, בהתאם לצרכים המשתנים).

מי ירצה להתגורר במפלצת אורבנית של 350 קומות, אולי יותר, שבה גרים 100 אלף בני אדם (ובשעות היום שוהים בה אולי 300 אלף)? לא ברור. האנושות עוד לא התנסתה בזה, אך רק לפני שנים לא רבות גם בניין של 50 קומות היה דבר בלתי נתפש. לפי התפישה היפאנית לא מדובר כלל על מפלצת אורבנית, ובעצם גם לא על סתם בניין גבוה, אלא על “עיר אנכית” שכל תכליתה להתקיים בהרמוניה עם הסביבה, מתוך ניצול אופטימלי של משאבי הקרקע והאנרגיה ושמירה מרבית על שטחים פתוחים וריאות ירוקות סביב המבנה הענקי (ובמידה מסוימת גם בתוכו).

הפרסומים היפאניים מתארים את “בניין-העל” (או העיר האנכית) כ”ארכיטקטורה שתתרום במלואה לחיי החברה בעתיד… כאורגניזם הפועל בתיאום ובהרמוניה עם האורגניזם הגדול יותר – כדור הארץ. בניין שיהיה ידידותי הן לבני האדם והן לסביבה”. הדגש הוא על איכות חיים: שילוב טכנולוגיות לתחבורה פנימית, אנכית ואופקית, בקרה אקלימית, מתקני בילוי, נופש וטיפול רפואי, גישה לאור שמש וניצול מרבי של אנרגיית שמש, שימוש בחומרי בנייה מתקדמים ואמצעים להגנה מפני רעידות אדמה, מערכות תקשורת ומידע משוכללות.

כל אלה מחייבים עדיין מחקר ופיתוח, אף שהתפישות העקרוניות כבר קיימות. גם ההיבט הפסיכולוגי – יכולת ההסתגלות לחיים בתוך העיר האנכית – מחייב מחקר. אין עדיין פרויקט קונקרטי לבניית “בניין-על”, אך תכנונים ארכיטקטוניים מפורטים כבר יש ויש, והיפאנים מקווים להתחיל בבנייה ניסיונית (בשלב ראשון אולי “מיני-בניין-על” בגובה 400 מטר בלבד) בתוך כמה שנים. משרד הבינוי היפאני כבר הקים “ועדה לחקר בנייני-על” וכן תמך בכמה עבודות תכנון של ארכיטקטים ביפאן ובארצות אחרות.

אחד התכנונים המרהיבים והמעניינים הוצע על ידי האדריכל פאולו סולרי, יליד איטליה הפועל היום בארצות הברית ומנסה לקדם זה שנים רבות תפישות תכנון אורבני חדשניות מתוך מודעות גבוהה להיבטים סביבתיים. הוא נושא את דגל ה”ארכולוגיה” – שילוב של ארכיטקטורה ואקולוגיה בתכנון מרחב אורבני עתידי, שבו, לדבריו, “הולך הרגל הוא המלך, המרחקים נמדדים בדקות ושימוש במכונית הוא חסר היגיון”. כלי התחבורה היחידים בתוך “העיר האנכית” יהיו מעליות (מיוחדות, שינועו גם לגובה וגם לרוחב), מדרגות ומדרכות נעות, קרוניות חשמליות קטנות (כמו בדיסנילנד), ומעל לכל – אופניים. כן, האופניים הישנים והטובים.

סולרי מחזיק בתוכנית מפורטת להקים במדבר מוהבי, באמצע הדרך בין לוס אנג'לס ללאס וגאס, בניין-על שיתגוררו בו כ-100 אלף דיירים. הוא מעוצב כמגדל מעוגל שגובהו קילומטר, מוקף בשני מבנים טבעתיים נמוכים, שאליהם מובילים מעברים רדיאליים – עיצוב המעיד על שימוש מודע בדימויים ארוטיים. “המגדל מסמל את הזכר”, כותב סולרי, “והטבעות הקונצנטריות את הנקבה, הרחם. החדירה ההדדית שלהם יוצרת את המורכבות והפוריות העירונית”.

לא קל להחליף את חלום הבית הקטן עם הגינה בדירה בקומה ה-350 בעיר האנכית. אבל הדורות הבאים אולי יחשבו אחרת. ייתכן גם שלא תהיה להם ברירה. האם ריכוז כל גוש דן בחמישה-שישה בנייני-על, שביניהם וסביבם פארקים ושמורות טבע, נשמע כרעיון יפאני מדי?

{המאמר הופיע לראשונה בעיתון הארץ, 8/2/2001 ומאוחר יותר באתר האגודה הישראלית לאסטרונומיה, ומובא כאן באישור המחבר}