נ”מ שואל : למה אף פעם לא שמים משקאות אלכוהוליים בבקבוקים מפלסטיק?
בקבוק הפלסטיק המשמש לשיווק מים מינרלים, קוקה קולה ושאר משקאות הוא כלי קיבול כמעט אידיאלי. החומר ממנו עשוי הבקבוק נקרא פוליאתילן טרפטלאט או בשמו המקוצר PET. הוא קל משקל, בלתי שביר, שקוף, קל להתאים לו פקק מתברג כך שניתן לשתות חצי בקבוק ולפקוק מחדש. יש לציין כי למה אם כך מתעקשים יצרני הבירה לדבוק במיכלי הזכוכית או הפח? למה להכריח אותנו לשתות את כל התכולה מיד או לשפוך חלק מהמשקה ע”י שימוש במיכלים שאינם ניתנים לסגירה לאחר הפתיחה? למה למכור מיכלים המועדים להתנפץ במקום הומה אדם?
יש המאשימים את שמרנותם של יצרני האלכוהול: פרסומות לבירה ויין מנסות לשכנע אותנו שאנו שותים את אותו משקה ששתו אבותינו וסבינו ובקבוק פלסטיק לא כל כך משדר מסורת. הבעיה עם ההסבר הזה הוא שיצרני האלכוהול דווקא ששים לחדש. במאה ה19 הם אימצו בשמחה את בקבוק הזכוכית, בשנות השלושים של המאה העשרים את פחית המתכת לבירה. אפילו מבצר השמרנות של פקק השעם נכנע לקידמה ומפנה את מקומו לפקקים סינטטיים: מה עוצר אותם פתאום על סיפו של הפלסטיק? חמצן.
החמצן – אויב היין
ההיסטוריה של אריזת האלכוהול היא דברי הימים של המלחמה בחמצן – אויבו הגדול של כל משקה חריף. כאשר מרשים לחמצן להשתולל ברצונו עם יין מתקבל חומץ (לפעמים זה בדיוק מה שרוצים לקבל) ועוד לפני שהמשקה יהפוך לרוטב סלט יתחמצנו ויאבדו החומרים העדינים המקנים למשקה את טעמו, ריחו וצבעו. תגובת החמצן עם חומרי הארומה היא גם הסיבה שלא תמצא שמן זית בבקבוקי PET (חוץ מאשר שמן של יצרנים ביתיים המוכרים את תוצרתם בבקבוקים ללא תווית). כאשר רק הקרמיקה הנקבובית שימשה לאכסון היין הייתה תוחלת חייו קצרה והיין נצרך לרוב כשהוא מהול במים. הרומאים הרחיקו לכת והשתמשו בתחמוצת עופרת רעילה (ליתארג’) לסתירת החומצה ולמניעת התפתחות חיידקים שיאיצו החמצה נוספת. הצורך בשימור יין (מזון בסיסי לאורך תקופות היסטוריות ארוכות) היה כה חזק עד שגם כשהתבררה הרעילות של החומר במאה ה-18 רק החלת עונש מוות לממתיקי יינות עצרה את השימוש בליתארג’.
לעומת כד החרס הייתה החבית שיפור משמעותי משום שדופנותיה חדירים פחות לחמצן ומשום שניתן לאכסן בכלי אחד נפח גדול. ככל שהנפח גדול יותר יש פחות שטח פנים למגע עם החמצן לכל יחידת נפח של משקה. מי שרצה יין היה הולך לבית המרזח שם היו מוזגים לו מן החבית הסגורה לכוס לשתיה מיידית או לכל היותר ממלאים את הכד שהביא איתו הלקוח. מאז המחצית השנייה של המאה ה-19 מספקת תעשיית הזכוכית בקבוקים זולים ואטומים ליקבים ולמבשלות הבירה ומאז המאה העשרים גם פחיות מתכת לבירה.
חורים שמאפשרים לאוויר לחדור ולחמצן את היין, והצפת האוקאינוסים – החסרונות של הפלסטיק
ה-PET הוא, כאמור, חומר כמעט אידיאלי לבקבוקים וה”כמעט” הזה מקורו ברווחים קטנטנים שבין שרשראות האטומים היוצרים את הפלסטיק. החורים הללו קטנים מכדי שמולקולות של מים יחלחלו דרכם אבל החמצן מהאוויר מצליח לעבור בהם, ייצרני האריזות מנסים כמובן להתגבר על הבעיה : חברת היינקן החלה בשנת 2015 לשווק בירה בבקבוק ייחודי המורכב מ5 שכבות: 3 מהן עשויות מהפלסטיק הרגיל (כולל השכבה החיצונית והפנימית) ושתי שכבות של “מחסומי חמצן”. מבנה מורכב כזה הופך את הייצור יקר יותר מזה הסטנדרטי המשמש למשקאות קלים. שפע פטנטים נרשמו בשנים האחרונות לייצור בקבוקי PET עם שכבות אטומות לחמצן או המכילים תוספים שיגיבו עם החמצן הקטלני בדרכו לקלקל את הבירה או היין. אבל האם באמת היינו רוצים להחליף את בקבוק הזכוכית המוכר ובניתן לשימוש חוזר בעוד בקבוקים שיגדשו את כלובי המיחזור או יצטרפו למעטפת הפלסטיק החונקת את כדור הארץ?
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען:
תגובה אחת
יש אלכוהול בבקבוקי פלסטיק .” בלק לייבל ” ועוד .