דברים שיורמים יודעים: איך הזמן רץ כשנהנים?

ג’ תוהה: איך זה שהזמן לפעמים עומד מלכת ולפעמים הוא רץ?

לפני כ-370 שנים הבחין  גלילאו גלילאיי כי נברשת התלויה מתקרת הכנסיה מתנדנדת כך שהיא משלימה תנודה תמיד באותו זמן:  גם כשהיא מתנדנדת מהר לאורך קשת ארוכה וגם כשהיא נעה לאיטה לאורך קשת קצרה. זמן המחזור תלוי רק באורך החוט המחבר אותה לתקרה. כמה עשורים אחר כך חיבר הויגנס למטוטלת  גלגל שיניים מתוח שתנועתו נבלמת במעצור הניתן להזזה.

כך נולד שעון המטוטלת: משקולת מתנדנדת מספקת קצב קבוע ומאפשרת לגלגל  לנוע “פסיעה” אחת בכל מחזור כך שסיבוב הגלגל מונה את מספר תנודות המטוטלת. משעון המטוטלת של סבא, דרך שעון הקוורץ ועד לשעונים אטומיים חדישים ימצאו בכל שעון שני המרכיבים היסודיים הללו: מחולל קצב הפועל במחזוריות קבועה ומונה הסופר את מספר התנודות. על פי מודל מקובל לשעון הפנימי (scalar expectancy theory) מרכיבי השעון הללו  קיימים גם במערכת העצבים שלנו. למעשה אין המדובר בשעון אחד אלא בכמה שעונים המספקים את הצורך בהערכת פרקי זמן שונים מאלפיות שניה ועד שנים. שעון אחד הוא זה המכתיב את השינה והערות לאורך היממה ומחולל הקצב שלו הוא סיבוב כדור הארץ סביב צירו. אבל בשאלתך, ג’ כיוונת לשעונים אחרים: סטופרים הסופרים שניות ודקות. ה”מטוטלת” היא תאי עצב הפולטים אותות בקצב קבוע, “מתג” מופעל עם תחילתו של אירוע המחייב הערכת זמן ומנגנון עצבי במח “צובר” את האותות.

החלק הבא בשעון מקביל ללוח  עליו נעים המחוגים ומצויינות השעות כלומר מנגנון המתרגם את מספר האותות למשך זמן ידוע (שניה, דקה, שעה). כל תינוק יוצר בזכרונו את לוח השעון כלומר מאגר של פרקי זמן ביחס אליהם מושווה הזמן הנמדד בכל אירוע.  המנגנון הזה אינו ייחודי לאדם: כל בעל חיים חייב שעון פנימי כדי לתאם פעולת שרירים ולקבל החלטות הנוגעות לסביבתו הקרובה למשל להעריך סכנה הנשקפת מטורף או סיכוי להצלחה בציד. קציבת זמן נכונה חיונית גם להפקה והבנה של דיבור ומוזיקה. הערכת זמן היא מרכיב חיוני בתהליך קבלת ההחלטות: הזמן שיש להמתין לקבלת תגמול מחושב כחלק מהמחיר המשולם עבורו ויתכן כי מה שמבדיל אנשים אימפולסיביים מאלו המסוגלים “לדחות סיפוקים” הוא קצבו של השעון הפנימי. כאשר אנשים אימפולסיבים, כאלו הסובלים מהפרעות קשב וריכוז להעריך משכו של פרק זמן או לתחום פרק  זמן קצר הם מאריכים את משך הזמן כארוך יותר או  קוצבים אותו כקצר יותר. תופעה דומה מתגלה אצל אנשים שסבלו פגיעה ב קליפת המוח הארובתית-מצחית ( Orbitofrontal Cortex   )   אזור המעורב בחיזוי ושיקולי נזק- תועלת בעקבות  גירוי חדש.  האבולוציה אכן העניקה לנו מנגנונים מדויקים למדידת זמן אבל בו בעת גם מנגנונים מורכבים לא פחות  לרמות את השעון הזה.  מצב של ערנות מוגברת מאיץ את קצב תקתוק השעון כך שיותר פעימות נספרות באותו פרק זמן כלומר נדחס יותר זמן פסיכולוגי לתוך אותה יחידת זמן פיזי, זה ככל הנראה המנגנון המעוות את תחושת הזמן בטריפ של קוקאין וגם כשאנו סובלים מחום. ניתן גם להניח למטוטלת העצבית להתנדנד בקצב קבוע אך להפריע למנגנון הסופר את התנודות. כאשר נדרשת השקעה גדולה של תשומת לב לסביבה עשויים חלק מהאותות שלא להיספר. כיוון שעיבוד של גירוי חזותי (תמונה) דורש יותר תשומת לב מעיבוד של קול יראה משך זמן של צפייה בתמונה כקצר יותר מאותו פרק זמן של האזנה לצליל.  כאשר אנו מתעניינים פחות בעולם החיצוני ומרוכזים במעקב אחר הזמן החולף למשל בישיבת עבודה משעממת הרי שכל “תנודת מטוטלת” נספרת והזמן הנחווה מתארך.  דרך אחרת להשפיע על תחושת הזמן מקבילה להזזה של המחוגים בשעון פיזי כך שתשתנה בדיעבד נקודת התחלת המדידה. האדרנלין, המופרש במצבי סכנה ומצוקה, משמיט מהזיכרון חלק מהפעימות שנספרו וכך גורם לנו לחוש שהזמן בורח ואוזל במהירות. במחקר בו התבקשו נחקרים להעריך משך זמן בו הוקרנה תמונה על מסך התברר תחושת הזמן התארכה  כשהנחקר עצמו הפעיל את התוכנה – האותות החלו להיספר מרגע ההחלטה ללחוץ על הכפתור. אבל למה שאמא טבע שיצרה אצלנו שעונים מדויקים דיים כדי להבחין בסטיות קלות במקצב של מוזיקה ולתאם תנועות שריר עדינות תטרח גם לספק לנו כלים לרמות את השעון?

מתברר שיש מקרים בהם שעון מדוייק מדי עשוי להזיק.  בניסוי הפשוט הבא תוכלו לתפוש את המוח “על חם” בהונאת זמן.  גשו לראי והביטו בפניכם הנשקפות בו. מקדו מבטכם בעין ימין לכמה שניות ואז עברו להתמקד בעין שמאל. מי שיביט איתכם בראי יראה את העין מסתובבת אך לא אתם! בדמות שבמראה העיניים קבועות ואין דרך לצפות בהזזה הזו. מדובר במנגנון חיוני: גלגל העין אינו יציב, הוא זז בתנודות מהירות  (Saccades) שתכליתן להביא עצמים שונים אל מול האזור הרגיש שברשתית (fovea) .

לכאורה היה אמור ה”סרט” שמספקת לנו מערכת הראיה להראות כאילו צולם במצלמת וידאו המוחזקת בידו של שיכור הרוכב על אופניים בדרך משובשת. אנחנו רואים עולם יציב ורגוע משום שהמערכת מרמה: מקצצת מהסרט תמונות מטושטשות שנקלטו בזמן תנועת עיין מהירה ומציגה לנו תמונת זמן שכמה אלפיות שנייה צונזרו ממנה מפעם לפעם. למעשה עיוות הזמן הזה מתחיל עוד לפני שהעין זזה בפועל כהכנה לקפיצה שתבוא. נחקרים העריכו את משכם של גירויים שהוצגו  במשך 2 עשיריות השנייה לפני או אחרי תנודת העין כקצרים הרבה יותר מאותם גירויים שהוצגו כשהעין יציבה שתי תמונות שיוצגו זו אחר זו בעשירית השנייה שלפני התזוזה יראו לנו בסדר זמנים הפוך.

גם רגשות יגרמו כיווץ או מתיחה של הזמן. האדרנלין, כזכור, גורם למחיקה של אותות זמן ובכך גורם לנו לספור פחות שניות בכל דקה וקצב הארועים נתפס כמהיר יותר. לתחושת הדחיפות הזו ממריצה אותנו להחיש את הפעולה ומגבירה את הסיכוי לצאת בשלום מהסכנה.  כאשר מתעוררים רגשות חזקים עולה לטווח קצר מהירות הפקת אותות הזמן: קולות בעלי משמעות רגשית (בכי למשל) המושמעים למספר שניות ישמעו ממושכים יותר מקולות נייטרלים וקולות שליליים ישמעו כממושכים יותר מקולות חיוביים. השעון שלנו מתוחכם דיו כדי לחזור לקצב רגיל תוך 4 שניות בערך. 

באופן דומה, קשר עין עם אדם כועס יראה ארוך מצפייה באותם פנים הלובשות כל הבעה אחרת.  גם התבוננות בפנים המביעות פחד תורגש כממושכת יותר ואילו הבעות כגועל או אשמה שאף הן אוניברסאליות לא יגרמו למתבונן הטיה בתחושת הזמן. יש הגיון בתגובות הללו: כעס אצל הזולת הוא סימן שכדאי להיערך לצרות, הבעת פחד עשויה לנבוע מסכנה המאיימת גם עלינו  ובכל מקרה האפשרות שנידרש לפעולה מהירה גורמת להאצת קצב הפקת האותות העצביים ולכן להארכת הזמן הסובייקטיבי. גועל הוא, כזכור,  רגש חזק והישרדותי לא פחות מפחד אך הוא מחייב אותנו לא לפעולה אלא דווקא להימנעות (מאכילה או ממגע) ולכן אינו מצריך כיוונון מחדש של השעון.

בקצב קריאה ממוצע (250 מילים בדקה)  ארכה קריאת המאמר הזה קצת פחות מ4 דקות: אם חשתם שעברו רק 3 דקות כנראה שהצלחתי, מי שהזמן התמתח לו ל 5 דקות או יותר כנראה שלא טרח להגיע עד כאן.

עוד בנושא באתר הידען:עוד בנושא באתר הידען:

• למדוד את הזמן
• מהו השעון האטומי הלאומי ולמה הוא כל הזמן מאזין ללוויני ניווט?
• רעיון פילוסופי שיכול לעזור לנו להבין מדוע הזמן זוחל לאט במהלך מגפת הקורונה