דברים שיורמים יודעים: למה דווקא 5781?

חיים תוהה: איך החליטו שהעולם נברא דווקא לפני 5781 שנים?

“אמר הכוזרי: האמנם יש אצלכם מנין ברור מבריאת העולם?

אמר החבר: אכן רק למניין זה אנו מונים ואין מחלוקת בזה בין היהודים למן ארץ הכוזרים ועד לארץ כוש.

אמר הכוזרי: וכמה אתם מונים היום לבריאת העולם?

 אמר החבר: ארבעת אלפים וחמש מאות שנה .. מונים אנו שנות הקדמונים לפי מה שנמסר לנו בתורת משה ויודעים אנו מה שהיה ממשה ועד היום הזה.

אמר הכוזרי:  פרוט כזה מרחיק מן הלב את הספק הרע פן יש בזה כזב או קנוניה דבר אשר כזה לא יתכן כי יסכימו עליו אפלו עשרה אנשים בלא שיתבלבלו… ” (ר’ יהודה הלוי, הכוזרי)

לכאורה התשובה ברורה: היום מלאו 5781 (התשפ”א) שנים לבריאת העולם כי ככה כתוב בתנ”ך. אז זהו שלא; התנ”ך לא מתארך ולו מאורע אחד  בשיטה המוכרת לנו מבריאת העולם. אירועים הסטורים מדווחים על פי שנות המלוכה של מלך  ישראל או יהודה ” בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל..” ועם חורבן הבית עובר המקרא לתארוך על פי שנות מלוכתם של שליטים נוכרים ” וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע, לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל זְכַרְיָה..”.

לכאורה, ניתן לסכום את השנים בטור מהבריאה  ועד למאורעות הסטורים ידועים המוזכרים בתנ”ך (כדוגמת ניצחון הפרסים בהנהגת כורש על האימפריה הבבלית) ולמצוא את מניין השנים מבריאת העולם. אבל שוב נכונה לנו אכזבה: המספרים מסרבים להסתדר. כך, למשל, מדווח כי מקדש שלמה נחנך 480 שנה לאחר יציאת מצרים ” וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל-יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיהוָה” (מלכים א’ פרק ו’) אלא ש-40 שנות הנדודים במדבר בתוספת שנות ההנהגה של יהושע וסיכום תקופותיהם של השופטים ושל מלכות דוד מניבים לפחות 580 שנים (בלי להחשיב את פרק הזמן הבלתי מוגדר שבין מות יהושע להופעתו של כושן רשעתיים הפותחת את ספר שופטים).

קריאה ביקורתית תגלה לא פחות מ-7 פרקי זמן עגולים באופן חשוד.  6 פעמים מצליח שופט להשקיט את  הארץ 40 שנים בדיוק ופעם אחת (תחת השופט גדעון) ל80 שנים. קשה, לנוכח הטבלה הזו, שלא להפוך חסיד האקטיביזם השיפוטי וקשה גם שלא לתהות איך לא נתקפו אנשים בהלה בכל פעם שעברו 39 שנות שלווה. סביר שהמשפט “ותשקוט הארץ ארבעים שנה” מציין פשוט תקופת שלום.

ניסיון לקרוא בספר בראשית כפשוטו  מניב אף הוא תוצאות מוזרות: כשהוא מתאחד עם יוסף לאחר 22 שנות היעדרות מצהיר אבינו יעקב בגאווה באזני פרעה על גילו: 130. חישוב לאחור של המאורעות מגלה כי הוא נשא את לאה בגיל 84 וכי שמעון ולוי היו ילדים בני 12 ו11 כשלחמו באנשי שכם והחריבו את עירם. היהדות מקדישה תשומת לב רבה למחזורי זמן מעגליים: מהשבוע, והחודש דרך השנה על חגיה ורגליה, מחזור 7 השנים של השמיטה ועד ליובל בתום שבע מחזורי שמיטה אבל אל ציר הזמן הלינארי הוא הנתיב החד סטרי מהעבר אל העתיד היא מתייחסת לרוב בשוויון נפש.

התורה לא מבקשת ללמד אותנו היסטוריה אלא לחוקק, המאורעות המסופרים אינם אלא דוגמאות או אזהרות ולצורך זה התארוך המדויק מיותר. כך, למשל, מתארים חז”ל את עלייתה של רומא כשרשרת של מעשי אלוהים בתגובה לחטאי עם ישראל “אמר רבי לוי: יום שנתחתן שלמה לפרעה נכה מלך מצרים …נעשה חורש גדול וזה הוא כרך גדול שברומי.  יום שהעמיד ירבעם שני עגלי זהב באו רומס ורומילס ובנו שני צריפים ברומי.  יום שנסתלק בו אליהו הועמד מלך ברומי..” (תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה).  היום בו בנו רומוס ורומולוס “שני צריפים ברומא” הוא תאריך שהיה ידוע היטב למי שחי תחת שלטון האימפריה הזו משום שזה תאריך האפס לשיטת מניין השנים הרומית מייסודה של העיר (Ab Urbe Condita). בניסוח מודרני מתארך רבי לוי את מרד ירבעם לחודש אפריל שנת 753 לפני הספירה. ירבעם פילג את ממלכתו של שלמה כ200 שנים לפני כן אלא שרבי לוי וחבריו חיו בעולם בו הדקדוק בפרטים של זמן ומקום היה חשוב הרבה פחות מהלקח המוסרי שבסיפור.

באופן דומה התאריך המקובל במסורת לחורבן הבית הראשון בידי נבוכדנאצר מלך בבל סוטה בלא פחות מ-165 שנים מהתאריך ההיסטורי וממקם את הארוע בשנת 421 לפנה”ס הרבה אחרי חורבנה הסופי של הממלכה הבבלית ועליית פרס. השנים האבודות הן, כנראה, תוצאת השאיפה להתאים את זמן החורבן של הבית הראשון לפרשנות מקובלת לנבואת דניאל הקוצבת 490 שנים (70 פעמים מחזורי שבע שנים) בין החורבן הראשון לשני.

ובכל זאת איך צץ לו, בעולם בעל ציר זמן גמיש תאריך נוקשה כל כך לבריאת העולם? השנה הבאה היא דווקא תשפ”א  בזכות ספר המיוחס לרבי יוסי בן חלפתא בן המאה השנייה לספירה “סדר עולם רבה”. הספר לוקח כפשוטם את פרקי הזמן המצוינים בתורה ובונה סדר מאורעות חד משמעי. התוצאה היא ציר זמן שאין בו ספקות, סתירות וקטעים חסרים והמחיר הוא אבדן מוחלט של הגיון פנימי בסיפור.

כך למשל הפסוק “וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.” יוצר בעיה פרשנית שהדרך ליישב אותה היא להתחיל את ספירת 430 השנים מברית בן הבתרים כך שהנבואה הנמסרת שם לאברהם “גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה” תתאים לציר זמן בו 400 השנים  נספרות מהולדת יצחק. יצחק נולד לאברהם כשהוא בן 100 ולכן חייב אברהם להיות בן 70 בברית בין הבתרים. מה לעשות והמקרא מציין במפורש שאת הציווי “לך לך מארצך וממולדתך..” מקבל אברהם בגיל  75 וברית בין הבתרים נכרתת כשהוא כבר בכנען? “סדר עולם”  אינו נרתע מבעיות מעין אלו: לאחר שאברהם כורת את הברית בכנען הוא חוזר לחרן כדי שיוכל, 5 שנים מאוחר יותר, לקבל שם את הציווי הידוע “לך לך ,,” ולהגיע לארץ כתושב חוזר ולא כעולה חדש. סד הזמנים שניצב בפני מחבר (או מחברי) “סדר עולם” מחייב אותם ללוח זמנים צפוף בחיי האבות. רבקה אימנו נישאת ליצחק כשהיא בת שלוש, כל השבטים נולדים תוך 7 שנים – כולם לאחר 7 חודשי הריון בלבד, בניו של יהודה (ער ואונן) נושאים אישה בגיל 7. את הסתירות בכתובים כאשר סכום מניין השנים של תקופות שונות (למשל שנות מלוכה) גדול מאורך התקופה כולה מיישב “סדר עולם” את אי ההתאמה באופן המתואר במסכת ראש השנה בתלמוד הירושלמי ” חשבון מרובה בולע לחשבון ממועט” כלומר הוא יוצר חפיפה בין תקופות שיפוט או מלוכה של אישים שונים.  בעיה קשה עמה התמודד מחבר סדר עולם היא תקופת השלטון הפרסי. כדי לייצור מרווח בן אלף שנים בדיוק מיציאת מצריים ועד לתחילת שלטון הממלכה הסלווקית שהיא גם תחילת “מניין השטרות” הנפוץ נאלץ המחבר לכווץ את תקופת האימפריה הפרסית מ-190 שנה ל34 בלבד והוא עושה זאת על ידי מיזוג 3 מלכים שונים: דריווש הראשון, דריווש השלישי וארתששתא  למלך אחד. כך מקבל הקורא לוח זמנים לכל אירועי המקרא שניתן בקלות להתאים לספירת השנים הנפוצה בחיי יום יום.  

שפע המועדים המתוארים במקרא מאפשר קביעות שונות של תאריך הבריאה. הנוצרים מצאו סימוכין בכתובים למגוון תאריכים בין שנת 3483 ועד שנת 6934 לפנה”ס והלוח שלנו הממקם את הבריאה ב3760 לפנה”ס  הוא אפשרות אחת מרבות.

התקבלותו של מניין השנים מבריאת העולם לא הייתה מהירה. יהודה הלוי אמנם מצהיר בגאווה כי ” רק למנין זה אנו מונים” אבל במשך מאות שנים המשיכו רוב היהודים לציין תאריכים  על פי זמני שלטונם של הקיסרים והמלכים המקומיים. שיטת התיארוך הפופולארית הייתה “מניין השטרות” שמתחיל את מניין השנים מהקמת השושלת הסלווקית (זו של אנטיוכוס וחבריו) בשנת 312 לפנה”ס וכך מתוארכת שנת המוות של מצבות וכך מתוארכים מסמכים משפטיים עמוק לתוך ימי הביניים. רישום תאריכים בשנים המוכרות לנו   מבריאת העולם” לא התקבע אלא במאה ה 13 ובתימן השתמשו במניין השטרות עד למאה העשרים ממש. מעניין לציין כי אפילו ב”סדר עולם” אין תיארוך מאורעות מבריאת העולם ושבתלמוד לא מוזכרת שיטה  זו אלא פעמיים ובשני המקרים אין מדובר במאורעות עבר או הווה אלא בחזיונות אחרית הימים הצופים את מלחמת גוג ומגוג ואת הגאולה בשנים 531 ו 541 (על פי הספירה הנוצרית) .  מניין השנים, ממש כמו השבוע השמיטה או היובל, הוא יצירה אנושית שעוזרת לנו לספר את ההיסטוריה כפי שאנו בוחרים לפרש אותה וכבונוס אנו מקבלים הזדמנות לנסח ברכות חג מתחכמות בראשי תיבות או בגימטרייה.